ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת. בזוה"ק (נח ס"ב) משל לבר נש וכו' דא זכאי ודא חייבא ודא בינוני. ביאר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה אשר עיקר התחלת עולם התיקון התחיל מן נח ואילך. שמקודם נח היה עדיין מעלמין דאתחרבא. וכמו שאנו רואין, שמקודם כתיב ותלד את קין ותוסף ללדת את אחיו את הבל, שלא היה עדיין שום חיבור לאחד עם חבירו, ומן נח התחיל עולם התיקון, וכתיב הכא את שם את חם ואת יפת שהיה להם חיבור. וענין עלמין דאתחרבא דאיתא במדרש (רבה בראשית ט') מלמד שברא הקב"ה עולמות ומחריבן ואמר יתהון לא הנין לי דין הנין לי. ובאמת מה שייך אצל השי"ת שיברא עולמות ויוצרך אח"כ להחריבן. הלא כתיב אצלו (ישעיהו מ״ו:י׳) מגיד מראשית אחרית. אך הענין בזה מחמת שהשי"ת חפץ שיהיה להבריאה טענה ותפלה לפני השי"ת, ובאמת איך שייך להבריאה טענה מה נגד השי"ת, הלא אין לבריה כלום אצל בוראה. אך עיקר טענה שיש להבריאה הוא במקום שהשי"ת מראה אורו לאדם, היינו שנותן לו תפיסה ברצון השי"ת. ואח"כ נעלם ממנו זה האור, אז יש להאדם צעקה ותפלה מדוע נשאתנו ותשליכנו. וכן הכא שהשי"ת חפץ שיהיה להבריאה טענה, הוצרך לברוא עולמות, והראה להם שחפץ בהוית הבריאה, ואח"כ העלים מהם זאת, אז היה להבריאה צעקה ותפלה מדוע נשאתנו ותשליכנו. וכן איתא בזוה"ק (שלח קס"ט.) שלעתיד יהיה עיקר התחיה מהבליה דגרמי ומעצבון של אדם. והינו, כי באמת כתיב ויתעצב אל לבו. ובאמת מה שייך אצל השי"ת ויתעצב אל לבו הלא כתיב (שמואל א' ט"ו) כי לא אדם הוא להנחם. רק דכל זה מורה מצד האדם היינו שנשאר אצל כל אחד עצב וצעקה. וכן איתא בזוה"ק (בראשית כ"ו.) ואד יעלה מן הארץ אל"ף דל"ת מן אדני. וכל זה מורה על הצעקה שהיה להבריאה מן התחלת הרצון שהשי"ת חפץ בהויות העולם. ועיקר עולם התיקון התחיל מן נח, וכמו שכתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי השמים ירופפו ויתמהו מגערתו. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה מורה על הגערה הנשאר אצל כל אחד ואחד אחר המבול, שבל יתפשטו עוד, וזה היה עיקר עולם התיקון ויש להם קיום לעולמי עד:
“And Noah begot three sons: Shem, Ham, and Japheth.” In the Zohar (Noach 62a), it gives a parable about a person — one meritorious, one guilty, and one intermediate. My honored father of blessed memory explained that the true beginning of the World of Repair (Olam HaTikun) started from Noah onward. Before Noah, existence still belonged to the worlds of destruction (Almin de’Itcharev). We see this in the text: “She bore Cain, and she continued to bear his brother Abel.” There is no connection expressed between one and the other. Only from Noah onward does the verse say, “He begot Shem, Ham, and Japheth,” indicating connection and unity among them. The idea of worlds of destruction appears in Bereishit Rabbah (9): “This teaches that the Holy One, blessed be He, created worlds and destroyed them, saying, ‘These do not please Me; these do please Me.’” But how can such a thing be said of the Creator, who “declares the end from the beginning” (Isaiah 46:10)? How could He create worlds only to destroy them? The meaning is that God desired that creation itself should have a claim and a prayer before Him. On its own, a created being has no standing to make a claim against its Creator. Yet when the Divine light is first revealed to a person — when one feels God’s will and presence — and that light is later withdrawn, the person then feels anguish and calls out in prayer, “Why have You lifted us up only to cast us down?” So too, the Holy One wanted creation to have such a voice — a cry born of absence. He therefore created worlds, revealed His will to them, and then withdrew it. This concealment gave rise to the cry and the prayer of creation. Similarly, the Zohar (Shelach 169a) teaches that in the future, resurrection will emerge “from the decay of the bones and the sorrow of man.” The verse says, “And He grieved in His heart” — yet how can grief apply to the Infinite? As Scripture says (I Samuel 15), “For He is not a man that He should regret.” This grief reflects the human side — the residue of pain and longing that remains within each being. And in the Zohar (Bereishit 26a) it is written, “A mist rose from the earth — Alef-Dalet from the Name Adonai.” This symbolizes the cry that arises from creation’s earliest desire, when God first willed the world into being. The World of Repair began with Noah, as it says (Job 26:11), “The pillars of heaven tremble and are astonished at His rebuke.” My honored father explained that this rebuke represents the restraint placed upon each being after the Flood — a limitation that prevents unchecked expansion. This restraint is the essence of the repaired world, granting creation lasting endurance for all generations.
ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת.
בזוה"ק (נח ס"ב) משל לבר נש וכו' דא זכאי ודא חייבא ודא בינוני. ביאר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה אשר עיקר התחלת עולם התיקון התחיל מן נח ואילך. שמקודם נח היה עדיין מעלמין דאתחרבא. וכמו שאנו רואין, שמקודם כתיב ותלד את קין ותוסף ללדת את אחיו את הבל, שלא היה עדיין שום חיבור לאחד עם חבירו, ומן נח התחיל עולם התיקון, וכתיב הכא את שם את חם ואת יפת שהיה להם חיבור. וענין עלמין דאתחרבא דאיתא במדרש (רבה בראשית ט') מלמד שברא הקב"ה עולמות ומחריבן ואמר יתהון לא הנין לי דין הנין לי. ובאמת מה שייך אצל השי"ת שיברא עולמות ויוצרך אח"כ להחריבן. הלא כתיב אצלו (ישעיהו מ״ו:י׳) מגיד מראשית אחרית. אך הענין בזה מחמת שהשי"ת חפץ שיהיה להבריאה טענה ותפלה לפני השי"ת, ובאמת איך שייך להבריאה טענה מה נגד השי"ת, הלא אין לבריה כלום אצל בוראה. אך עיקר טענה שיש להבריאה הוא במקום שהשי"ת מראה אורו לאדם, היינו שנותן לו תפיסה ברצון השי"ת. ואח"כ נעלם ממנו זה האור, אז יש להאדם צעקה ותפלה מדוע נשאתנו ותשליכנו. וכן הכא שהשי"ת חפץ שיהיה להבריאה טענה, הוצרך לברוא עולמות, והראה להם שחפץ בהוית הבריאה, ואח"כ העלים מהם זאת, אז היה להבריאה צעקה ותפלה מדוע נשאתנו ותשליכנו. וכן איתא בזוה"ק (שלח קס"ט.) שלעתיד יהיה עיקר התחיה מהבליה דגרמי ומעצבון של אדם. והינו, כי באמת כתיב ויתעצב אל לבו. ובאמת מה שייך אצל השי"ת ויתעצב אל לבו הלא כתיב (שמואל א' ט"ו) כי לא אדם הוא להנחם. רק דכל זה מורה מצד האדם היינו שנשאר אצל כל אחד עצב וצעקה. וכן איתא בזוה"ק (בראשית כ"ו.) ואד יעלה מן הארץ אל"ף דל"ת מן אדני. וכל זה מורה על הצעקה שהיה להבריאה מן התחלת הרצון שהשי"ת חפץ בהויות העולם. ועיקר עולם התיקון התחיל מן נח, וכמו שכתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי השמים ירופפו ויתמהו מגערתו. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה מורה על הגערה הנשאר אצל כל אחד ואחד אחר המבול, שבל יתפשטו עוד, וזה היה עיקר עולם התיקון ויש להם קיום לעולמי עד:
“And Noah begot three sons: Shem, Ham, and Japheth.” In the Zohar (Noach 62a), it gives a parable about a person — one meritorious, one guilty, and one intermediate. My honored father of blessed memory explained that the true beginning of the World of Repair (Olam HaTikun) started from Noah onward. Before Noah, existence still belonged to the worlds of destruction (Almin de’Itcharev). We see this in the text: “She bore Cain, and she continued to bear his brother Abel.” There is no connection expressed between one and the other. Only from Noah onward does the verse say, “He begot Shem, Ham, and Japheth,” indicating connection and unity among them. The idea of worlds of destruction appears in Bereishit Rabbah (9): “This teaches that the Holy One, blessed be He, created worlds and destroyed them, saying, ‘These do not please Me; these do please Me.’” But how can such a thing be said of the Creator, who “declares the end from the beginning” (Isaiah 46:10)? How could He create worlds only to destroy them? The meaning is that God desired that creation itself should have a claim and a prayer before Him. On its own, a created being has no standing to make a claim against its Creator. Yet when the Divine light is first revealed to a person — when one feels God’s will and presence — and that light is later withdrawn, the person then feels anguish and calls out in prayer, “Why have You lifted us up only to cast us down?” So too, the Holy One wanted creation to have such a voice — a cry born of absence. He therefore created worlds, revealed His will to them, and then withdrew it. This concealment gave rise to the cry and the prayer of creation. Similarly, the Zohar (Shelach 169a) teaches that in the future, resurrection will emerge “from the decay of the bones and the sorrow of man.” The verse says, “And He grieved in His heart” — yet how can grief apply to the Infinite? As Scripture says (I Samuel 15), “For He is not a man that He should regret.” This grief reflects the human side — the residue of pain and longing that remains within each being. And in the Zohar (Bereishit 26a) it is written, “A mist rose from the earth — Alef-Dalet from the Name Adonai.” This symbolizes the cry that arises from creation’s earliest desire, when God first willed the world into being. The World of Repair began with Noah, as it says (Job 26:11), “The pillars of heaven tremble and are astonished at His rebuke.” My honored father explained that this rebuke represents the restraint placed upon each being after the Flood — a limitation that prevents unchecked expansion. This restraint is the essence of the repaired world, granting creation lasting endurance for all generations.