ויגש אליו יהודה. מלשון הודאה והוא כל איש ישראל. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה שנקראו יהודים על שם שמודין להשי"ת על כל דבר קטן וגדול שיודעין שהכל ממנו ית' כו'. ועי"ז יכולין ליגש. וזה עצה בכל שעה צר והסתרת פנים לכל איש ישראל. העצה להתבטל לרצון השי"ת ע"י שמברר האדם אצלו שגם בתוך ההסתר יש חיות מרצון השי"ת. וזהו ויגש אליו להשי"ת. וגם כי זה נק' הגשה ליוסף כי יוסף הוא הנקודה פנימיות שיש מהשי"ת כמ"ש במ"א. ובאמת הי' אז צר מאוד ליהודה כמ"ש מה נאמר כו'. והי' עצתו על ידי הגשה זו לפנימיות הדבר. כי לא הוסיף בבקשה זו רק שחזר כל הדברים לעצמו להיות מיושרין אצלו ולקבל רצון השי"ת בשמחה. וע"י שמבררין שהוא מהשי"ת נתגלה הפנימיות. וכתיב ולא יכול יוסף שהוא הפנימיות להתאפק ונתגלה הפנימיות. וממילא הוציאו כל איש כו'. שההסתרות וחיצוניות שהם מסתירין הפנימיות נתבטלו. כמ"ש בשבת דמתיחדין ברזא דאחד ע"י הביטול להשי"ת ועי"ז מתעברין כו'. וז"ש בי אדוני וכ' האר"י ז"ל ה' באותיות יהודה. ובאמת כ' שם אד' וביהודה השם ידו"ד. אך כי ה' ושמו אחד ובבחי' השראת השכינה תוך האדם הוא באותיות אד' שהוא ע"ש האדנות שהכח והממשלה שלו. [כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים שהפי' שכל התנועות וחיות האדם שעושה כרצונו. גם בזה ע"י מלכות שמים רק שהאדם צריך לברר זה ומתגלה כנ"ל] ובמד' ערבת לרעך כו' רש"י פי' להשי"ת שנק' ריע ע"ש. והאדם עושה עניני עוה"ז ומתרחק והעצה לידע שגם בעוה"ז יש חיותו ית' ולהתבטל להשורש ועי"ז יוכל להנצל כנ"ל. וז"ש קבל אדנותו כו'. וז"ש במדרש אחד באחד יגשו כו'. כמ"ש כגוונא כו' רזא דה' אחד ושמו אחד. וזהו חורש בקוצר כי יהודה הוא למצוא הארה גם בתוך ההסתר ע"י אמונה [וזהו חורש שהוא ימי המעשה ועבודה רבה. ויוסף נזיר אחיו שמופרש להשי"ת למעלה מהטבע וזהו בקוצר שהוא גמר ועליית כל דבר לשורשו כנ"ל]. וז"ש ויגש שנמשך ע"י אמונה לבחי' יוסף כנ"ל. וזהו ג"כ שהבטיח השי"ת אנכי ארד עמך מצרימה כו' אעלך כו' ויוסף ישית ידו במד' על מנת שיוסף ישית כו'. פי' הבטחה שגם בכל מיצר שיש לבנ"י. ה' בתוך המיצר. וע"י הביטול להשורש שהוא בחי' יוסף כנ"ל מעוררין הגאולה [וז"ס סמיכת גאולה לתפלה שע"י ידיעה זו נתעורר הגאולה לבחי' תפלה]. גם לפי הפשוט אין פירוש לבקשת יהודה רק ע"י שסילק נגיעתו ודן לפני יוסף האיך יוכל לעשות כן מצד יושרו. וכן בהנ"ל בכל מיצר יוכל אדם לבקש מהשי"ת אף שיודע שעונותיו גרמו. עכ"ז כשמבטל עצמו להאמת ומבקש עזר להנצל נענה:
Yehuda approached Yosef. The name Yehuda is connected to the word 'Hoda’a,' meaning giving thanks, and this name is given to all Jews as 'Yehudim.' The Chidushei Harim explains that we are called 'Yehudim' because we give thanks to Hashem for everything, big or small, recognizing that all comes from Him. It is this attitude of gratitude that enables one to approach Hashem, especially in times of distress. In times of need, when Hashem seems hidden, the correct advice is to nullify one's will to Hashem's will, understanding that even in hiddenness, Hashem's life force is present. Yehuda's approach to Yosef exemplifies this, as he recognized and internalized Hashem's presence in the world. Yehuda approached Yosef, who symbolizes the internal point of holiness derived from Hashem. At that time, Yehuda was in great distress, as evident from his plea, but his approach was to connect to the internal truth behind the scenes. He didn't add anything new in his monologue with Yosef but reiterated the story to accept Hashem's will at every step. By clarifying that everything is from Hashem, the internal truth is revealed. As Yosef, representing the pnimius, could no longer hold himself back, the external interferences were nullified. This concept is also seen in Shabbos, where everything becomes unified through nullification to Hashem, removing harsh judgments. The Medrash interprets Yehuda's actions as aligning with Hashem's mastery, showing that even in mundane matters, Hashem's life force is present. When one nullifies their will to this source, they are saved. This concept is further illustrated when Yaakov was concerned about going down to Mitzrayim. Yosef, who connects the mundane to Hashem's source, reassured Yaakov by sending wagons, symbolizing that everything is connected to the singular source. This connection was essential for Yaakov to be transported spiritually by his sons, highlighting that the journey to Mitzrayim was part of Hashem's larger plan for redemption.
4
במדרש אוי לנו מיום הדין כו'. מה שנבהלו השבטים נראה ע"י שנתגלה הארת יוסף הי' הבושה מה שטעו בקדושת יוסף ע"י ההסתר. וזה עצמו הבושה לעתיד לבוא שיתגלה שעניני עוה"ז עצמם הם מלא קדושה בפנימיות. וזהו עיקר הבושה שצריך להיות לאדם כשמברר לעצמו שבכל דבר יש חיות השי"ת ואיך נוכל לעשות בכח השי"ת היפוך רצונו. והכלל כי הפנימיות הוא בחי' יוסף שומר הברית הוא נקודה הפנימיות נק' ברית וביטול הערלה שהוא חיצוניות דחפיא ברית כנ"ל וז"ש נבהלו מפניו כנ"ל:
The Midrash (Bereishis Rabbah 93:11) describes the brothers' shame when Yosef revealed himself, saying, “Woe to us on the day of judgment, woe to us on the day of rebuke.” Their embarrassment came from realizing they had misjudged Yosef's hidden holiness. This mirrors the future realization that mundane matters are filled with hidden holiness. This understanding should deter sinning. Recognizing that everything contains Hashem's life force makes it unthinkable to misuse it against His will. Yosef, representing the internal aspect (pnimius), guards the covenant (bris). The bris symbolizes inner holiness, and removing the foreskin represents shedding externalities. This is why the brothers feared Yosef upon recognizing his true nature.
5
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד ד' מהר"ל יעקב לא נשקו שקרא ק"ש. שנתדבק באהבת השי"ת ע"ש. ויוסף אמאי לא קרא ק"ש. ונראה שזה בחי' יוסף שהי' בבית אדוניו המצרי. שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יתפרד כלל. אבל יעקב הוא למעלה מהטבע ולכך נתדבק בהשי"ת ולא יכול לנשקו כנ"ל. [והמשכיל יבין]:
When Yaakov met Yosef, he did not kiss him because he was saying the Shema, filled with love for Hashem, as explained by the Chidushei Harim quoting the Maharal. The question arises why Yosef did not also say the Shema. The answer lies in Yosef's ability to connect to Hashem even while involved in mundane matters, remaining true to himself even in his Egyptian master's house. In contrast, Yaakov, being above nature, was completely connected to Hashem at that moment and could not kiss Yosef.
6
זכור את יום השבת לקדשו. בגמ' מנה יפה מזמינו לשבת. פי' בכל דבר יש להניח מנה יפה להיות נפרש פנימיות הדבר להשי"ת. וזהו פי' שבת שורש נקודת החיות שיש בכל דבר מהשי"ת וזה נק' שבת. וזה ענין יוסף הצדיק שומר הברית שהוא הפנימיות כמש"ל:
"Remember the Shabbos day to keep it holy" (Shemos 20:8). The Gemara (Beitza 15b) teaches that one should set aside a nice portion for Shabbos from what they find during the week. This means dedicating the internal, sacred aspect of everything to Hashem. Shabbos represents the source of life in all things, the divine life force from Hashem. Similarly, Yosef the tzadik, who guards the covenant, embodies this internal holiness, as previously mentioned.
7
ויפג לבו כו' וירא העגלות כו' שלח יוסף כו'. כי הי' קשה לו לירד למצרים. ובאמת זה היה טעם ירידת יוסף מקודם שיוסף הוא בחי' המקשר עניני עוה"ז בכח הפנימיות שיש שם מהשי"ת ושיתבטלו כל החצוניות והקלי' להפנימיות כנ"ל. וזה פי' העגלות שיהי' נסבב הכל להשורש שהוא אחד. וקצת כעין זה כתב בס' קדושת לוי ע"ש העגלות ע"ש. וז"ש כי לא האמין להם שדביקות יעקב בהשבטים רק ע"י יוסף הצדיק ובאמת כתיב וישאו בני ישראל כו' יעקב אביהם שהיו מרכבה אליו. רק באמצעיות יוסף נמשך אחריהם. ומקודם כתיב לא האמין שהוא התקשרות והמשכה. רק אח"כ שראה העגלות כו' ותחי כו' אביהם שנתקשר להם כנ"ל וישאו בני ישראל כו':
"And his heart fainted…and he saw the wagons that Yosef sent…and the spirit of Yaakov was revived" (Bereishis 45:26-27). It was difficult for Yaakov to go down to Mitzrayim, but this is why Yosef preceded him. Yosef represents the connection between worldly matters and the inner divine element (pnimius) within them, nullifying all externalities. The wagons (עגלות) symbolize this idea, as their root word עיגול means circle, indicating that everything returns to its source and is unified. This concept is also mentioned in the sefer Kedushas Levi. Initially, Yaakov did not believe his sons because his connection to them was through Yosef. The brothers acted as a chariot for Yaakov, and it was through Yosef that Yaakov was drawn to them. When he saw the wagons, he realized the deeper message and his spirit was revived.
תרל"א
5631
ב"ה
With G-d's Blessing
ויגש אליו יהודה. מלשון הודאה והוא כל איש ישראל. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה שנקראו יהודים על שם שמודין להשי"ת על כל דבר קטן וגדול שיודעין שהכל ממנו ית' כו'. ועי"ז יכולין ליגש. וזה עצה בכל שעה צר והסתרת פנים לכל איש ישראל. העצה להתבטל לרצון השי"ת ע"י שמברר האדם אצלו שגם בתוך ההסתר יש חיות מרצון השי"ת. וזהו ויגש אליו להשי"ת. וגם כי זה נק' הגשה ליוסף כי יוסף הוא הנקודה פנימיות שיש מהשי"ת כמ"ש במ"א. ובאמת הי' אז צר מאוד ליהודה כמ"ש מה נאמר כו'. והי' עצתו על ידי הגשה זו לפנימיות הדבר. כי לא הוסיף בבקשה זו רק שחזר כל הדברים לעצמו להיות מיושרין אצלו ולקבל רצון השי"ת בשמחה. וע"י שמבררין שהוא מהשי"ת נתגלה הפנימיות. וכתיב ולא יכול יוסף שהוא הפנימיות להתאפק ונתגלה הפנימיות. וממילא הוציאו כל איש כו'. שההסתרות וחיצוניות שהם מסתירין הפנימיות נתבטלו. כמ"ש בשבת דמתיחדין ברזא דאחד ע"י הביטול להשי"ת ועי"ז מתעברין כו'. וז"ש בי אדוני וכ' האר"י ז"ל ה' באותיות יהודה. ובאמת כ' שם אד' וביהודה השם ידו"ד. אך כי ה' ושמו אחד ובבחי' השראת השכינה תוך האדם הוא באותיות אד' שהוא ע"ש האדנות שהכח והממשלה שלו. [כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים שהפי' שכל התנועות וחיות האדם שעושה כרצונו. גם בזה ע"י מלכות שמים רק שהאדם צריך לברר זה ומתגלה כנ"ל] ובמד' ערבת לרעך כו' רש"י פי' להשי"ת שנק' ריע ע"ש. והאדם עושה עניני עוה"ז ומתרחק והעצה לידע שגם בעוה"ז יש חיותו ית' ולהתבטל להשורש ועי"ז יוכל להנצל כנ"ל. וז"ש קבל אדנותו כו'. וז"ש במדרש אחד באחד יגשו כו'. כמ"ש כגוונא כו' רזא דה' אחד ושמו אחד. וזהו חורש בקוצר כי יהודה הוא למצוא הארה גם בתוך ההסתר ע"י אמונה [וזהו חורש שהוא ימי המעשה ועבודה רבה. ויוסף נזיר אחיו שמופרש להשי"ת למעלה מהטבע וזהו בקוצר שהוא גמר ועליית כל דבר לשורשו כנ"ל]. וז"ש ויגש שנמשך ע"י אמונה לבחי' יוסף כנ"ל. וזהו ג"כ שהבטיח השי"ת אנכי ארד עמך מצרימה כו' אעלך כו' ויוסף ישית ידו במד' על מנת שיוסף ישית כו'. פי' הבטחה שגם בכל מיצר שיש לבנ"י. ה' בתוך המיצר. וע"י הביטול להשורש שהוא בחי' יוסף כנ"ל מעוררין הגאולה [וז"ס סמיכת גאולה לתפלה שע"י ידיעה זו נתעורר הגאולה לבחי' תפלה]. גם לפי הפשוט אין פירוש לבקשת יהודה רק ע"י שסילק נגיעתו ודן לפני יוסף האיך יוכל לעשות כן מצד יושרו. וכן בהנ"ל בכל מיצר יוכל אדם לבקש מהשי"ת אף שיודע שעונותיו גרמו. עכ"ז כשמבטל עצמו להאמת ומבקש עזר להנצל נענה:
Yehuda approached Yosef. The name Yehuda is connected to the word 'Hoda’a,' meaning giving thanks, and this name is given to all Jews as 'Yehudim.' The Chidushei Harim explains that we are called 'Yehudim' because we give thanks to Hashem for everything, big or small, recognizing that all comes from Him. It is this attitude of gratitude that enables one to approach Hashem, especially in times of distress. In times of need, when Hashem seems hidden, the correct advice is to nullify one's will to Hashem's will, understanding that even in hiddenness, Hashem's life force is present. Yehuda's approach to Yosef exemplifies this, as he recognized and internalized Hashem's presence in the world.
Yehuda approached Yosef, who symbolizes the internal point of holiness derived from Hashem. At that time, Yehuda was in great distress, as evident from his plea, but his approach was to connect to the internal truth behind the scenes. He didn't add anything new in his monologue with Yosef but reiterated the story to accept Hashem's will at every step. By clarifying that everything is from Hashem, the internal truth is revealed. As Yosef, representing the pnimius, could no longer hold himself back, the external interferences were nullified. This concept is also seen in Shabbos, where everything becomes unified through nullification to Hashem, removing harsh judgments.
The Medrash interprets Yehuda's actions as aligning with Hashem's mastery, showing that even in mundane matters, Hashem's life force is present. When one nullifies their will to this source, they are saved. This concept is further illustrated when Yaakov was concerned about going down to Mitzrayim. Yosef, who connects the mundane to Hashem's source, reassured Yaakov by sending wagons, symbolizing that everything is connected to the singular source. This connection was essential for Yaakov to be transported spiritually by his sons, highlighting that the journey to Mitzrayim was part of Hashem's larger plan for redemption.
במדרש אוי לנו מיום הדין כו'. מה שנבהלו השבטים נראה ע"י שנתגלה הארת יוסף הי' הבושה מה שטעו בקדושת יוסף ע"י ההסתר. וזה עצמו הבושה לעתיד לבוא שיתגלה שעניני עוה"ז עצמם הם מלא קדושה בפנימיות. וזהו עיקר הבושה שצריך להיות לאדם כשמברר לעצמו שבכל דבר יש חיות השי"ת ואיך נוכל לעשות בכח השי"ת היפוך רצונו. והכלל כי הפנימיות הוא בחי' יוסף שומר הברית הוא נקודה הפנימיות נק' ברית וביטול הערלה שהוא חיצוניות דחפיא ברית כנ"ל וז"ש נבהלו מפניו כנ"ל:
The Midrash (Bereishis Rabbah 93:11) describes the brothers' shame when Yosef revealed himself, saying, “Woe to us on the day of judgment, woe to us on the day of rebuke.” Their embarrassment came from realizing they had misjudged Yosef's hidden holiness. This mirrors the future realization that mundane matters are filled with hidden holiness.
This understanding should deter sinning. Recognizing that everything contains Hashem's life force makes it unthinkable to misuse it against His will. Yosef, representing the internal aspect (pnimius), guards the covenant (bris). The bris symbolizes inner holiness, and removing the foreskin represents shedding externalities. This is why the brothers feared Yosef upon recognizing his true nature.
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד ד' מהר"ל יעקב לא נשקו שקרא ק"ש. שנתדבק באהבת השי"ת ע"ש. ויוסף אמאי לא קרא ק"ש. ונראה שזה בחי' יוסף שהי' בבית אדוניו המצרי. שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יתפרד כלל. אבל יעקב הוא למעלה מהטבע ולכך נתדבק בהשי"ת ולא יכול לנשקו כנ"ל. [והמשכיל יבין]:
When Yaakov met Yosef, he did not kiss him because he was saying the Shema, filled with love for Hashem, as explained by the Chidushei Harim quoting the Maharal. The question arises why Yosef did not also say the Shema. The answer lies in Yosef's ability to connect to Hashem even while involved in mundane matters, remaining true to himself even in his Egyptian master's house. In contrast, Yaakov, being above nature, was completely connected to Hashem at that moment and could not kiss Yosef.
זכור את יום השבת לקדשו. בגמ' מנה יפה מזמינו לשבת. פי' בכל דבר יש להניח מנה יפה להיות נפרש פנימיות הדבר להשי"ת. וזהו פי' שבת שורש נקודת החיות שיש בכל דבר מהשי"ת וזה נק' שבת. וזה ענין יוסף הצדיק שומר הברית שהוא הפנימיות כמש"ל:
"Remember the Shabbos day to keep it holy" (Shemos 20:8). The Gemara (Beitza 15b) teaches that one should set aside a nice portion for Shabbos from what they find during the week. This means dedicating the internal, sacred aspect of everything to Hashem. Shabbos represents the source of life in all things, the divine life force from Hashem. Similarly, Yosef the tzadik, who guards the covenant, embodies this internal holiness, as previously mentioned.
ויפג לבו כו' וירא העגלות כו' שלח יוסף כו'. כי הי' קשה לו לירד למצרים. ובאמת זה היה טעם ירידת יוסף מקודם שיוסף הוא בחי' המקשר עניני עוה"ז בכח הפנימיות שיש שם מהשי"ת ושיתבטלו כל החצוניות והקלי' להפנימיות כנ"ל. וזה פי' העגלות שיהי' נסבב הכל להשורש שהוא אחד. וקצת כעין זה כתב בס' קדושת לוי ע"ש העגלות ע"ש. וז"ש כי לא האמין להם שדביקות יעקב בהשבטים רק ע"י יוסף הצדיק ובאמת כתיב וישאו בני ישראל כו' יעקב אביהם שהיו מרכבה אליו. רק באמצעיות יוסף נמשך אחריהם. ומקודם כתיב לא האמין שהוא התקשרות והמשכה. רק אח"כ שראה העגלות כו' ותחי כו' אביהם שנתקשר להם כנ"ל וישאו בני ישראל כו':
"And his heart fainted…and he saw the wagons that Yosef sent…and the spirit of Yaakov was revived" (Bereishis 45:26-27). It was difficult for Yaakov to go down to Mitzrayim, but this is why Yosef preceded him. Yosef represents the connection between worldly matters and the inner divine element (pnimius) within them, nullifying all externalities. The wagons (עגלות) symbolize this idea, as their root word עיגול means circle, indicating that everything returns to its source and is unified.
This concept is also mentioned in the sefer Kedushas Levi. Initially, Yaakov did not believe his sons because his connection to them was through Yosef. The brothers acted as a chariot for Yaakov, and it was through Yosef that Yaakov was drawn to them. When he saw the wagons, he realized the deeper message and his spirit was revived.