במדרש בזעקך יצילוך קבוציך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו כו' כולם ישא רוח כו'. פירוש אף כי הכתוב נאמר בתוכחת ישראל. רק עיקר המכוון שהכל תלוי בכח הכינוס כמאמר חכמים כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים. והנה עשו הרשע היה אצל אביו כל השנים הללו. ויעקב הי' מפוזר במקומות נכרים. עכ"ז בסוף כתיב בעשו וילך אל ארץ. וביעקב כתיב וישב כו'. כי חכמים הגידו פיזור יפה לרשעים וכינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם כו'. פי' כי כל מה שביטל עצמו עשו הרשע לאביו לא הי' באמת רק הכינוס הי' כדי שיוכל אח"כ לפשט עצמו. כי כל ביטול שלהם לגרמייהו. ולכן אין סופו מתקיים. ויעקב אע"ה כל הימים שהי' מפוזר הי' כל המכוון כדי לבוא אל הכינוס ולקרב גם כל ההארות שהוציא מכל המקומות לקרב הכל אל הקדושה. ולכן הצליח וסופו מתקיים. וז"ש בתוכחות בזעקך יצילוך קבוציך. פי' שאין הכינוס לשם שמים כראוי. לכן אין בו כח להציל. ולא הועיל לעשו גם הביטול כיון שלא הי' לשם שמים כנ"ל. וביעקב נתקיים מ"ש בצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה. וכן זה נוהג בכל איש ישראל שהוא ענין ימי המעשה שהוא הפיזור במלאכות שונות. ובשבת מתאחדין ברזא דאחד. ואם בימי המעשה זוכרין בבחי' השבת אף שטרודין במשא ומתן וכדומה. עכ"ז צריכין להתגעגע לבוא למנוחת השבת ואז זוכין בשבת לקרב הכל אל הקדושה. וממילא כל הפסולת נדחה. דכתיב בית יעקב אש. יוסף להבה. עשו לקש. כי יעקב הוא למעלה מהטבע והוא אש. אבל כחו של יוסף להתפשט האש. לקרב כל הסבובים שהוא ענין להבה. כח התפשטות של האש. ועי"ז נעשה בית עשו לקש. כי כל כח הרשעים הוא הניצוצות קדושות שנמצא בהם וכשהצדיק מוציא את בלעם מפיהם נשארו קש. וז"ש במדרש ראה כת של כלבים וישב לו ביניהם. כלומר שהוציא כל החיות שנמצא בהם. וממילא וילך אל ארץ. ישא רוח יקח הבל. כמוץ אשר תדפנו רוח:
The Midrash (Bereishis Rabbah 84:14), quoting Yeshaya 57:13, teaches that Yaakov’s ingathering with his children saved them from Eisav and his generals, who were all blown away like the wind. This illustrates that everything depends on the power of gathering for the sake of Heaven, as stated in Avos 4:11, "Any gathering that is for the sake of Heaven will endure." Even though Eisav stayed with his father Yitzchak, while Yaakov was spread out in foreign lands, it was Eisav who eventually left for another land because of Yaakov. Yaakov, on the other hand, settled in the land of his fathers, demonstrating that spreading out benefits the wicked, while gathering in benefits the righteous and the world. Eisav’s ingathering wasn’t genuine; it was only to facilitate his future spread. His nullification was self-serving and thus did not endure. Conversely, Yaakov’s time of dispersion aimed to ultimately gather and sanctify all the light he encountered. This is why Yaakov succeeded and endured. The rebuke in Yeshaya 57:13 highlights that gatherings not for the sake of Heaven lack the power to save. Yaakov’s true ingathering led to lasting tranquility, as righteous beginnings in suffering end in serenity (Bereishis Rabbah 66:4). This concept applies to all of Yisrael. The weekdays represent dispersion through various tasks, while Shabbos unifies everything with the secret of oneness. By longing for Shabbos during the busy week, one can uplift everything to holiness, causing all waste to fall away. The verse in Ovadia 1:18—“The House of Yaakov will be a fire, the House of Yosef a flame, and the House of Eisav like straw”—illustrates that Yaakov’s fire (holiness) and Yosef’s flame (spreading holiness) ultimately reduce Eisav to straw. The wicked's power derives from sparks of holiness within them, which, when extracted by the righteous, leaves them powerless. This idea is echoed in the Midrash: Yaakov, by not fearing Eisav, removed his power, leaving him as chaff blown by the wind.
4
וברש"י ממדרש תנחומא משל למרגליות שנפלה בין החול וכו'. וקשה בשלמא בדורות שמנח עד אברהם שייך כן. שצריך הכתוב לייחסן שמהם בא אברהם. אבל היחוס של אלופי עשו הם אחר שכבר נולד יעקב ולמה מייחסן הכתוב. אך הפי' כנ"ל שיעקב בא אל השלימות על ידיהם. ומקודם כתיב אלה המלכים כו'. ואח"כ וישב יעקב. כי באמת אין לסט"א כח רק מצד זה שע"י שיגבור הצדיק נגדם יעלה בתוספות מעלה. וז"ש ולאום מלאום יאמץ. כי מאין לעשו כח והתאמצות. רק מצד זה שע"י כחו יתוקן צד הקדושה ביותר תוקף ועוז. לכן מיעקב יש התאמצות כח גם לעשו. והבן. אך בעת שליטת סט"א אין זה ניכר. וכמ"ש במד' שהקש מתפאר עצמו בשבילי נזרע השדה. וכשנתברר האמת ונגמר החטה בשלימות. אז נשאר הקש לפני רוח. ובאמת הקש הוא שומר אל החטה רק שכל זה נתברר אחר הדישה וגמר החיטים בשלימות כנ"ל:
Rashi (Bereishis 37:1), citing the Midrash Tanchuma (Vayeshev 1), compares the mention of Eisav's descendants to a gem that fell into sand. One sifts through the sand (Eisav's descendants) to find the gem (Yaakov and Bnei Yisrael). The Torah details the generations from Noach to Avraham to establish Avraham’s lineage, but why list Eisav's descendants, who were born after Yaakov? The explanation is that Yaakov's perfection came through overcoming these negative forces. The Torah first lists the kings of Edom (Bereishis 36:31) and then states "And Yaakov dwelt" (Bereishis 37:1). This sequence shows that the negative forces exist so the righteous can overcome them and achieve greater heights. This aligns with "And one nation will get strength from another nation" (Bereishis 25:23). Eisav’s power exists only to perfect the side of holiness. Thus, Eisav’s strength comes from Yaakov. When negative forces dominate, their true purpose isn't clear. The Midrash (Yalkut Shimoni 1:140) likens this to chaff boasting that the field was planted for it. Yet, when the wheat is fully grown, the chaff is blown away. The chaff does protect the wheat, but this becomes clear only once the wheat is fully developed.
5
וישמע ראובן ויצילהו מידם. הנה ראובן עשה מצוה בכוונת אמת. ואח"כ ראה שאין יוסף בבור. וסבר ח"ו שנעשה מעצתו איבוד ליוסף. אבל השי"ת העיד כי באמת הצילו מן המות. כי לולי עצת ראובן הי' נהרג בידם. והרי זה בא ללמד על כל כונת אמת שאדם חפץ לעשות מצוה. הגם כי נראה לו שלא נתקיים בידו. בטח נעשה ממנו דבר:
“And Reuven heard and he saved him from their hands” (Bereishis 37:21). Reuven acted with true intent to perform a mitzvah. When he returned to the pit and found Yosef gone, he feared that his advice had led to Yosef’s demise. However, Hashem testified that Reuven's actions indeed saved Yosef from being killed, as without Reuven's intervention, the brothers would have killed him. This teaches us that when a person intends to do a mitzvah with true intent, even if it seems unsuccessful, one can be assured that something positive comes from it.
6
בפסוק לא נזכר ששנאת האחים היה בעבור הדיבה. רק ויראו כי אותו אהב כו' וישנאו. וקרוב הדבר כי יעקב לא הגיד להם שיוסף הביא דבתם רעה כו'. אמנם נראה כי טעם ויבא יוסף כו' דבתם רעה היא סיבה. שלכך נצרך יוסף להיות נמכר למצרים כי היו ח"ו נדחין השבטים אם הי' יוסף אצל אביהם והי' מעלה דבתם רעה. וביאור הענין כי הצדיק מעלה לפני הבורא ית' את מעשים טובים של בני ישראל אבל עדיין יוסף לא הי' בשלימות עד אחר הנסיון ואז נקרא יוסף הצדיק ומעלה רק מעשיהם הטובים ולכן אח"כ היו כולם ביחד אצל אביהם. אבל מקודם שהי' מעלה דבתם רעה הי' מוכרח לירד למצרים. ומה שנתכנה החטא אל השבטים כי אם היו כולם מתוקנים כראוי ולא הי' חשש במה שיעלה כל מעשיהם לאביו לא הי' נצרך לירד למצרים. נמצא שהם היו סיבה לירידתו למצרים כנ"ל:
The pasuk does not mention that the brothers' hatred for Yosef was due to the bad reports he brought to their father. It only states, “And they saw that Yosef was loved by their father, and they could not speak to him in peace” (Bereishis 37:4). It seems the Torah mentions the bad reports as the cause for Yosef's descent to Egypt. Had Yosef stayed and continued reporting negatively, the brothers would have been completely pushed away. The explanation is that a true Tzadik presents the good deeds of Bnei Yisrael to Hashem. Yosef had not yet reached this level of perfection until after his trial with Potiphar’s wife, when he was then called Yosef the Tzadik and only presented their good deeds. Therefore, once the brothers came to Egypt, they lived in harmony with their father. The sin of selling Yosef is attributed to the brothers because if they had been more righteous, Yosef’s reports wouldn't have affected them. Consequently, there would have been no need for Yosef to go down to Egypt. Thus, they were the cause of the descent to Egypt.
7
במדרש וימאן ויאמר כו'. דרכו של הקב"ה לבחור מאוהבי בית אבא לעולה כו'. קשה שהמדרש מחפש טעמים רחוקים כאלה על אשר מיאן לחטוא. רק באמת תגבורת הצדיקים על היצה"ר כענין בטל רצונך. וכאשר חכמים הגידו אשר יאמר האדם אפשי בבשר חזיר ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. אבל להיות ממאן בדבר עבירה הוא תימה. ולכן אומר שיוסף מצא לו עצה איך לגרש כל התאוה עד שמיאן בה. מצד שחשב הרי הוא מוכן ודאי למסור נפשו בעבור הקב"ה. שכן כל איש ישראל מוכן למסור נפשו בג' עבירות שמחוייבין למות עליהם. והלא אם יצוה הבורא שיעלהו לעולה היה מרוצה וא"כ איך ישמע לעצת היצה"ר בדבר באין בו סכנת נפשות. ואמת כי חשבון זה מסייע לכל איש ישראל להצילו מדבר עבירה. בהזכרו אשר הוא מוכן למסור נפשו בעבור ציווי הבורא:
The Midrash (Bereishis Rabbah 87:5) states that Yosef said to Potifar’s wife: Hashem chooses from those He loves to be a pure sacrifice. This Midrash seems difficult; why seek distant reasons for Yosef’s refusal to sin? The truth is, a tzadik overcomes the evil inclination by nullifying personal will before Hashem's will (Avos 2:4). Our sages explain that one should not say they are disgusted by forbidden things but rather, "I would like it, but my Father in Heaven has decreed otherwise." Complete refusal, as Yosef demonstrated, is extraordinary. The Midrash reveals Yosef's method: he expelled all desire by contemplating his readiness to sacrifice his life for Hashem. Since one must give up life for the three cardinal sins, Yosef reasoned that if he could sacrifice his life, how could he not resist a sin that didn’t require his life? This calculation can help every Jew avoid sin by recalling their willingness to sacrifice for Hashem's commandments.
8
יש להתבונן במה שסיבב הקב"ה אחר שעמד בנסיון העצום הזה. אשר חכמים הגידו כי הי' גדול מנסיוני האבות ע"ש. ואח"כ נתנו אדונו בבית האסירים. ונאמר בזה כי השי"ת מסבב כשצריך להעניש לצדיק יהי' העונש בשעה אשר זכותו רב מאוד. כאשר מצינו שדן בני ישראל ביום בשעה שעושין מצות ע"ש במדרש על פסוק ידין לאומים במישרים. עוד נראה כי באמת המאסר הי' עונש על הדיבה כמ"ש חז"ל אמנם אחר שבא לנסיון הזה והוצרך להתגבר עצמו מאוד עד שבא ליסוד מעשיו הטובים. והעמיד עצמו למדריגתו הטובה המיוחדת אליו. אז נתעורר ביותר החטא הראשון כמאמר שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. לכן אז נענש על חטא הקודם. וכן בכל אדם כפי מה שמתקן עצמו צריך אח"כ לתקן מעשיו הראשונים. ומזה יקח אדם ק"ו שלא לבוא ח"ו לידי גבהות בעשות אחת ממצות ה' כראוי רק יפול עליו יותר פחד בהיותו מיישר עצמו לבל יתעורר עליו עונש ממעשיו הקודמים כנ"ל:
After Yosef withstood a severe test, which our sages say was greater than the forefathers' tests (Tanchuma Vayeshev 7), he was placed in jail. This can be understood as follows: Hashem punishes a tzadik at a time when his merits are great. We see this concept when Hashem judges Bnei Yisrael during the day when they are busy with mitzvos (Midrash Psikta Rabta 40 on Tehillim 9:9). Yosef's imprisonment was likely a punishment for the bad reports he brought to his father about his brothers (Midrash Tanchuma Vayeshev 6). After passing the test and reaching the root of his good actions, Yosef established himself on a unique, high level. This caused the original sin to "reawaken," as Hashem is exacting with the righteous like a hairsbreadth. Thus, he was punished for his earlier sin. This principle applies to everyone. When one perfects oneself, one must also correct previous actions. This should humble a person and prevent haughtiness when performing mitzvos properly. Instead, one should fear that previous actions might bring punishment, emphasizing continuous self-improvement.
תרל"ז
5637
ב"ה
With G-d's Blessing
במדרש בזעקך יצילוך קבוציך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו כו' כולם ישא רוח כו'. פירוש אף כי הכתוב נאמר בתוכחת ישראל. רק עיקר המכוון שהכל תלוי בכח הכינוס כמאמר חכמים כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים. והנה עשו הרשע היה אצל אביו כל השנים הללו. ויעקב הי' מפוזר במקומות נכרים. עכ"ז בסוף כתיב בעשו וילך אל ארץ. וביעקב כתיב וישב כו'. כי חכמים הגידו פיזור יפה לרשעים וכינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם כו'. פי' כי כל מה שביטל עצמו עשו הרשע לאביו לא הי' באמת רק הכינוס הי' כדי שיוכל אח"כ לפשט עצמו. כי כל ביטול שלהם לגרמייהו. ולכן אין סופו מתקיים. ויעקב אע"ה כל הימים שהי' מפוזר הי' כל המכוון כדי לבוא אל הכינוס ולקרב גם כל ההארות שהוציא מכל המקומות לקרב הכל אל הקדושה. ולכן הצליח וסופו מתקיים. וז"ש בתוכחות בזעקך יצילוך קבוציך. פי' שאין הכינוס לשם שמים כראוי. לכן אין בו כח להציל. ולא הועיל לעשו גם הביטול כיון שלא הי' לשם שמים כנ"ל. וביעקב נתקיים מ"ש בצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה. וכן זה נוהג בכל איש ישראל שהוא ענין ימי המעשה שהוא הפיזור במלאכות שונות. ובשבת מתאחדין ברזא דאחד. ואם בימי המעשה זוכרין בבחי' השבת אף שטרודין במשא ומתן וכדומה. עכ"ז צריכין להתגעגע לבוא למנוחת השבת ואז זוכין בשבת לקרב הכל אל הקדושה. וממילא כל הפסולת נדחה. דכתיב בית יעקב אש. יוסף להבה. עשו לקש. כי יעקב הוא למעלה מהטבע והוא אש. אבל כחו של יוסף להתפשט האש. לקרב כל הסבובים שהוא ענין להבה. כח התפשטות של האש. ועי"ז נעשה בית עשו לקש. כי כל כח הרשעים הוא הניצוצות קדושות שנמצא בהם וכשהצדיק מוציא את בלעם מפיהם נשארו קש. וז"ש במדרש ראה כת של כלבים וישב לו ביניהם. כלומר שהוציא כל החיות שנמצא בהם. וממילא וילך אל ארץ. ישא רוח יקח הבל. כמוץ אשר תדפנו רוח:
The Midrash (Bereishis Rabbah 84:14), quoting Yeshaya 57:13, teaches that Yaakov’s ingathering with his children saved them from Eisav and his generals, who were all blown away like the wind. This illustrates that everything depends on the power of gathering for the sake of Heaven, as stated in Avos 4:11, "Any gathering that is for the sake of Heaven will endure." Even though Eisav stayed with his father Yitzchak, while Yaakov was spread out in foreign lands, it was Eisav who eventually left for another land because of Yaakov. Yaakov, on the other hand, settled in the land of his fathers, demonstrating that spreading out benefits the wicked, while gathering in benefits the righteous and the world.
Eisav’s ingathering wasn’t genuine; it was only to facilitate his future spread. His nullification was self-serving and thus did not endure. Conversely, Yaakov’s time of dispersion aimed to ultimately gather and sanctify all the light he encountered. This is why Yaakov succeeded and endured. The rebuke in Yeshaya 57:13 highlights that gatherings not for the sake of Heaven lack the power to save. Yaakov’s true ingathering led to lasting tranquility, as righteous beginnings in suffering end in serenity (Bereishis Rabbah 66:4).
This concept applies to all of Yisrael. The weekdays represent dispersion through various tasks, while Shabbos unifies everything with the secret of oneness. By longing for Shabbos during the busy week, one can uplift everything to holiness, causing all waste to fall away. The verse in Ovadia 1:18—“The House of Yaakov will be a fire, the House of Yosef a flame, and the House of Eisav like straw”—illustrates that Yaakov’s fire (holiness) and Yosef’s flame (spreading holiness) ultimately reduce Eisav to straw. The wicked's power derives from sparks of holiness within them, which, when extracted by the righteous, leaves them powerless. This idea is echoed in the Midrash: Yaakov, by not fearing Eisav, removed his power, leaving him as chaff blown by the wind.
וברש"י ממדרש תנחומא משל למרגליות שנפלה בין החול וכו'. וקשה בשלמא בדורות שמנח עד אברהם שייך כן. שצריך הכתוב לייחסן שמהם בא אברהם. אבל היחוס של אלופי עשו הם אחר שכבר נולד יעקב ולמה מייחסן הכתוב. אך הפי' כנ"ל שיעקב בא אל השלימות על ידיהם. ומקודם כתיב אלה המלכים כו'. ואח"כ וישב יעקב. כי באמת אין לסט"א כח רק מצד זה שע"י שיגבור הצדיק נגדם יעלה בתוספות מעלה. וז"ש ולאום מלאום יאמץ. כי מאין לעשו כח והתאמצות. רק מצד זה שע"י כחו יתוקן צד הקדושה ביותר תוקף ועוז. לכן מיעקב יש התאמצות כח גם לעשו. והבן. אך בעת שליטת סט"א אין זה ניכר. וכמ"ש במד' שהקש מתפאר עצמו בשבילי נזרע השדה. וכשנתברר האמת ונגמר החטה בשלימות. אז נשאר הקש לפני רוח. ובאמת הקש הוא שומר אל החטה רק שכל זה נתברר אחר הדישה וגמר החיטים בשלימות כנ"ל:
Rashi (Bereishis 37:1), citing the Midrash Tanchuma (Vayeshev 1), compares the mention of Eisav's descendants to a gem that fell into sand. One sifts through the sand (Eisav's descendants) to find the gem (Yaakov and Bnei Yisrael). The Torah details the generations from Noach to Avraham to establish Avraham’s lineage, but why list Eisav's descendants, who were born after Yaakov? The explanation is that Yaakov's perfection came through overcoming these negative forces.
The Torah first lists the kings of Edom (Bereishis 36:31) and then states "And Yaakov dwelt" (Bereishis 37:1). This sequence shows that the negative forces exist so the righteous can overcome them and achieve greater heights. This aligns with "And one nation will get strength from another nation" (Bereishis 25:23). Eisav’s power exists only to perfect the side of holiness. Thus, Eisav’s strength comes from Yaakov.
When negative forces dominate, their true purpose isn't clear. The Midrash (Yalkut Shimoni 1:140) likens this to chaff boasting that the field was planted for it. Yet, when the wheat is fully grown, the chaff is blown away. The chaff does protect the wheat, but this becomes clear only once the wheat is fully developed.
וישמע ראובן ויצילהו מידם. הנה ראובן עשה מצוה בכוונת אמת. ואח"כ ראה שאין יוסף בבור. וסבר ח"ו שנעשה מעצתו איבוד ליוסף. אבל השי"ת העיד כי באמת הצילו מן המות. כי לולי עצת ראובן הי' נהרג בידם. והרי זה בא ללמד על כל כונת אמת שאדם חפץ לעשות מצוה. הגם כי נראה לו שלא נתקיים בידו. בטח נעשה ממנו דבר:
“And Reuven heard and he saved him from their hands” (Bereishis 37:21). Reuven acted with true intent to perform a mitzvah. When he returned to the pit and found Yosef gone, he feared that his advice had led to Yosef’s demise. However, Hashem testified that Reuven's actions indeed saved Yosef from being killed, as without Reuven's intervention, the brothers would have killed him. This teaches us that when a person intends to do a mitzvah with true intent, even if it seems unsuccessful, one can be assured that something positive comes from it.
בפסוק לא נזכר ששנאת האחים היה בעבור הדיבה. רק ויראו כי אותו אהב כו' וישנאו. וקרוב הדבר כי יעקב לא הגיד להם שיוסף הביא דבתם רעה כו'. אמנם נראה כי טעם ויבא יוסף כו' דבתם רעה היא סיבה. שלכך נצרך יוסף להיות נמכר למצרים כי היו ח"ו נדחין השבטים אם הי' יוסף אצל אביהם והי' מעלה דבתם רעה. וביאור הענין כי הצדיק מעלה לפני הבורא ית' את מעשים טובים של בני ישראל אבל עדיין יוסף לא הי' בשלימות עד אחר הנסיון ואז נקרא יוסף הצדיק ומעלה רק מעשיהם הטובים ולכן אח"כ היו כולם ביחד אצל אביהם. אבל מקודם שהי' מעלה דבתם רעה הי' מוכרח לירד למצרים. ומה שנתכנה החטא אל השבטים כי אם היו כולם מתוקנים כראוי ולא הי' חשש במה שיעלה כל מעשיהם לאביו לא הי' נצרך לירד למצרים. נמצא שהם היו סיבה לירידתו למצרים כנ"ל:
The pasuk does not mention that the brothers' hatred for Yosef was due to the bad reports he brought to their father. It only states, “And they saw that Yosef was loved by their father, and they could not speak to him in peace” (Bereishis 37:4). It seems the Torah mentions the bad reports as the cause for Yosef's descent to Egypt. Had Yosef stayed and continued reporting negatively, the brothers would have been completely pushed away.
The explanation is that a true Tzadik presents the good deeds of Bnei Yisrael to Hashem. Yosef had not yet reached this level of perfection until after his trial with Potiphar’s wife, when he was then called Yosef the Tzadik and only presented their good deeds. Therefore, once the brothers came to Egypt, they lived in harmony with their father.
The sin of selling Yosef is attributed to the brothers because if they had been more righteous, Yosef’s reports wouldn't have affected them. Consequently, there would have been no need for Yosef to go down to Egypt. Thus, they were the cause of the descent to Egypt.
במדרש וימאן ויאמר כו'. דרכו של הקב"ה לבחור מאוהבי בית אבא לעולה כו'. קשה שהמדרש מחפש טעמים רחוקים כאלה על אשר מיאן לחטוא. רק באמת תגבורת הצדיקים על היצה"ר כענין בטל רצונך. וכאשר חכמים הגידו אשר יאמר האדם אפשי בבשר חזיר ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. אבל להיות ממאן בדבר עבירה הוא תימה. ולכן אומר שיוסף מצא לו עצה איך לגרש כל התאוה עד שמיאן בה. מצד שחשב הרי הוא מוכן ודאי למסור נפשו בעבור הקב"ה. שכן כל איש ישראל מוכן למסור נפשו בג' עבירות שמחוייבין למות עליהם. והלא אם יצוה הבורא שיעלהו לעולה היה מרוצה וא"כ איך ישמע לעצת היצה"ר בדבר באין בו סכנת נפשות. ואמת כי חשבון זה מסייע לכל איש ישראל להצילו מדבר עבירה. בהזכרו אשר הוא מוכן למסור נפשו בעבור ציווי הבורא:
The Midrash (Bereishis Rabbah 87:5) states that Yosef said to Potifar’s wife: Hashem chooses from those He loves to be a pure sacrifice. This Midrash seems difficult; why seek distant reasons for Yosef’s refusal to sin?
The truth is, a tzadik overcomes the evil inclination by nullifying personal will before Hashem's will (Avos 2:4). Our sages explain that one should not say they are disgusted by forbidden things but rather, "I would like it, but my Father in Heaven has decreed otherwise." Complete refusal, as Yosef demonstrated, is extraordinary.
The Midrash reveals Yosef's method: he expelled all desire by contemplating his readiness to sacrifice his life for Hashem. Since one must give up life for the three cardinal sins, Yosef reasoned that if he could sacrifice his life, how could he not resist a sin that didn’t require his life? This calculation can help every Jew avoid sin by recalling their willingness to sacrifice for Hashem's commandments.
יש להתבונן במה שסיבב הקב"ה אחר שעמד בנסיון העצום הזה. אשר חכמים הגידו כי הי' גדול מנסיוני האבות ע"ש. ואח"כ נתנו אדונו בבית האסירים. ונאמר בזה כי השי"ת מסבב כשצריך להעניש לצדיק יהי' העונש בשעה אשר זכותו רב מאוד. כאשר מצינו שדן בני ישראל ביום בשעה שעושין מצות ע"ש במדרש על פסוק ידין לאומים במישרים. עוד נראה כי באמת המאסר הי' עונש על הדיבה כמ"ש חז"ל אמנם אחר שבא לנסיון הזה והוצרך להתגבר עצמו מאוד עד שבא ליסוד מעשיו הטובים. והעמיד עצמו למדריגתו הטובה המיוחדת אליו. אז נתעורר ביותר החטא הראשון כמאמר שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. לכן אז נענש על חטא הקודם. וכן בכל אדם כפי מה שמתקן עצמו צריך אח"כ לתקן מעשיו הראשונים. ומזה יקח אדם ק"ו שלא לבוא ח"ו לידי גבהות בעשות אחת ממצות ה' כראוי רק יפול עליו יותר פחד בהיותו מיישר עצמו לבל יתעורר עליו עונש ממעשיו הקודמים כנ"ל:
After Yosef withstood a severe test, which our sages say was greater than the forefathers' tests (Tanchuma Vayeshev 7), he was placed in jail. This can be understood as follows: Hashem punishes a tzadik at a time when his merits are great. We see this concept when Hashem judges Bnei Yisrael during the day when they are busy with mitzvos (Midrash Psikta Rabta 40 on Tehillim 9:9).
Yosef's imprisonment was likely a punishment for the bad reports he brought to his father about his brothers (Midrash Tanchuma Vayeshev 6). After passing the test and reaching the root of his good actions, Yosef established himself on a unique, high level. This caused the original sin to "reawaken," as Hashem is exacting with the righteous like a hairsbreadth. Thus, he was punished for his earlier sin.
This principle applies to everyone. When one perfects oneself, one must also correct previous actions. This should humble a person and prevent haughtiness when performing mitzvos properly. Instead, one should fear that previous actions might bring punishment, emphasizing continuous self-improvement.