במדרש גיל יגיל בזמן שנולד צדיק גילה אחר גילה. כי ואלה מוסיף על הראשונים כי מקודם הי' תולדות הגשמיי בלבד. אבל מאבות התחיל להיות תולדות בבחי' הרוחניות להנחיל כח הקדושה לזרעו אחריו. וזהו גילה אחר גילה כשהצדיק נולד. כי בתולדות יש שמחה. ובזרע צדיקים יש ב' שמחות מב' התולדות בגשמיי ורוחניי. ובפ' וכל הבארות כו' חפרו ע"א בימי אברהם אביו סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור. פי' בימי הם ההארות אשר חידש אברהם והיא בבחי' החסד ואהבת ה'. ובהארות אלו מצאו מים. ואלה הבארות נסתמו אח"כ. לכן הי' צריך יצחק לחדש דרך הגבורה ויראת ה'. כי בוודאי כל ההסתם הי' כדי שיצטרך יצחק לחדש דרך שלו. וכן הוא גם בפרט כל איש ישראל כשמתפעל לפעמים במדה אחת. אח"כ נופל מזאת המדריגה כדי שיצטרך לחפש דרך אחר ועי"ז מתקן כל המדות. וכל דרכי האבות הי' הכל רק עצות בעבור בנ"י איך למצוא עבודת ה' כמ"ש במד' אברהם חידש זקנה יצחק יסורים. פי' זקנה הוא כבוד כמ"ש הדר זקנים שיבה. והוא שעי"ז הכבוד והחסד שהקב"ה עושה עם האדם ונותן לו חכמה ודעת. שזקן הוא שקנה חכמה. ע"י אלה הטובות יתבייש אדם מעצמו וישוב לפני הבורא. והוא דרך האהבה. ויצחק הוא בחי' הגבורה. ואם שבאמת אין זוכין לתורה רק ע"י יסורין כמאמר הגמ'. אעפ"כ דרך אברהם קודם והוא טוב לאדם. כמאמר חז"ל טובה מרדות א' בלבו של אדם כו' ע"י הבושה מרוב הטובה שהקב"ה משפיע לו ולא יצטרך ליסורין כנ"ל:
The Midrash explains that when Yitzchak was born, there was a double rejoicing. Until then, the mention of "Toldot" (descendants) brought physical joy of a new generation. With Yitzchak, a new dimension of spiritual "Toldot" emerged, signifying a holiness that comes through this new generation. This is expressed by the words "ואלה" (and these are), adding a new element of joy. This idea is also evident in the verses describing Yitzchak redigging the wells of Avraham. "And the well that the servants of Avraham dug, in the days of Avraham (בימי), were blocked up by the Philistines." The term בימי alludes to the sparks of light that Avraham introduced—kindness and love of Hashem. These sparks connected everyone through these traits, but they got subsequently blocked up. Yitzchak needed to introduce a new path, that of strength and fear of Hashem. The reason for any blockage was to force Yitzchak to find a new path in the service of Hashem. Similarly, on an individual level, when one works on certain things and then falls, it's to force a person to find a new path, correcting various traits. The entire path of our forefathers was to provide different ways for us to serve Hashem in various circumstances. The Midrash notes that Avraham introduced old age (זקנה), and Yitzchak introduced suffering (יסורים). זקנה refers to honor, and through the honor and kindness that Hashem bestows, one gains knowledge ("zaken" refers to one who has gained knowledge). The goodness Hashem gives causes a person to become embarrassed and return to Hashem, following the path of Love introduced by Avraham. Yitzchak represents strength, and our sages tell us that one can only attain Torah through suffering. Nevertheless, the path of Avraham, that of love, precedes it and is universally good for all. This can be attained by realizing one's lowliness, removing haughtiness, and acknowledging the abundant good Hashem has given, thereby circumventing the need for suffering.
4
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות עשק שטנה הוא עבודת ימי המעשה ורחובות הוא בשבת. כי בחול משיגין אלה הבארות ע"י המחלוקות ומריבות עם היצה"ר. ובשבת בא ע"י מנוחה מעצמו. ולכן נק' רחובות כי הרחיב ה' לנו. כי כשבא ע"י מעשה האדם א"י להתפשט הרבה שמביא לידי חסרונות. אבל בש"ק שבא ע"י השי"ת בלבד יש בו ברכה ומתרחבין הדברים וז"ש כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ:
The Chidushei Harim explained that the wells Esek and Sitna, which were fought over, symbolize the weekdays, while the well called Rechovot, which was not contested, symbolizes Shabbat. During the weekdays, we struggle with the evil inclination. In contrast, Shabbat brings natural joy and peace. Rechovot means "widening," as Hashem expands our paths. Achievements through personal effort can lead to limitations and haughtiness. However, on Shabbat, blessings come from Hashem, making them broader. As the pasuk states: "For Hashem has widened for us, and we have multiplied in the land." This highlights that true expansion and blessing come from Hashem, especially on Shabbat, when achievements are due to divine grace, not human effort. Thus, Shabbat is a time of greater spiritual and material abundance, as indicated by the well named Rechovot.
5
ויאהב יצחק א"ע כי ציד בפיו. הכתוב נותן טעם כי לא הי' אהבה אמיתית רק תלוי' בדבר לכן בטלה דבר בטלה אהבה. ולכן כשהקדימו יעקב בצידה אבדה האהבה. אבל רבקה אוהבת א"י בלי טעם ונתקיימה האהבה לעד. וכן כוונת המדרש במ"ש כל שהי' שומעת קולו היתה מוספת אהבה. פי' שלא הי' תלוי' בדבר. וכן אהבת המקום ב"ה לבנ"י ג"כ אינה תלוי' בדבר אף לא במעשיהם. רק בחר לו חלק ה' עמו כמ"ש עליו עשיר ישמח בחלקו. וז"ש אהבתי אתכם ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב כו' פי' שאין טעם במה לתלות האהבה רק שבנ"י מדובקין אליו ית' בשורשם:
"And Yitzchak loved Eisav for hunting was in his mouth" (Bereishit 25:28). The verse teaches that Yitzchak's love for Eisav was conditional, as love dependent on something is fleeting (Avot 5:16). Therefore, when Yaakov surpassed Eisav by bringing food from the hunt, Yitzchak's love for Eisav diminished. In contrast, Rivkah's love for Yaakov was unconditional and enduring. The Midrash supports this, noting that the more Rivkah heard Yaakov's voice, the more her love for him grew, independent of any conditions. This enduring love mirrors Hashem's love for Bnei Yisrael, which is not dependent on our actions. It is an intrinsic love, with Hashem choosing us as His portion. This is evident in the verse, "I love you, says Hashem, and you said back, 'Why do you love us? Behold, Eisav is the brother of Yaakov, yet I have chosen Yaakov'" (Malachi 1:2), emphasizing that the love is inherent, reflecting the deep connection between Bnei Yisrael and Hashem at their very core.
6
בענין הברכה שרצה לברך את עשו. נראה כי וודאי הברכה המיותדת ליעקב לא רצה ליתנה לעשו. שהרי אח"כ בירכו ויתן לך את ברכת אברהם כו' שהיא הברכה המיוחדת ליעקב וזרעו אחריו אשר ע"ז נא' בריתי אקים את יצחק הרי שהניח ברכה זו ליעקב. רק ברכת עוה"ז רצה לברך לעשו ובא יעקב ולקחו במרמה. כי הוא עלמא דשיקרא לכן לקחו במרמה. ופי' הענין אף כי וודאי עוה"ז לעשו רק שצריך לבא ע"י יעקב. וז"ש ביעקב ויתן לך. ובעשו משמני הארץ יהי' מושבך. כי כל השפע צריך לירד לבנ"י כמו שהי' בזמן שבהמ"ק קיים שאומות ניזונים מתמצית. ואעפ"כ בוודאי היו הרשעים מתענגים בעוה"ז יותר מבנ"י גם בזמן המקדש. רק שבנ"י עיקר כוונתם התדבקותם בשורש השפע. ואין מבקשין גוף התענוגים. והם נחשבים שיריים לגבי כח הנתינה. לכן הברכה ליעקב הנתינה ויתן לך כו'. ולעשו גוף הגשמיות משמני הארץ כו'. ואילו הי' עשו משכיל הי' יודע כי יעקב לא חסרו מאומה. ואדרבא כשיהי' השפע ע"י יעקב ייטב לו יותר. וז"ש לו אביו משמני הארץ יהי' כו' ואת אחיך תעבוד. כלומר שלא יחסר לך ע"י הברכה שלו. והמשמנים אשר אתה חפץ בהם יהי' לך. וכן הוא גם עתה לפי מה שיש זה בכלל ישראל שמבטלין תענוגי עולם וחפצים רק להתדבק בשורש. כמו כן זוכין לקבל גם השפעות עוה"ז להיות הכל על ידיהם כנ"ל:
It's evident that while this world is designated for Eisav, it must come through Yaakov. For Yaakov, it states "And He will give you," whereas for Eisav, it states "Your resting place shall be." All goodness flows through Bnei Yisrael, as was evident during the time of the Beis Hamikdash when other nations derived sustenance from its essence. The distinction in the blessings—where Yaakov represents the act of giving and Eisav the resting place—illustrates that the power of giving is the blessing given to Yaakov. Bnei Yisrael pass on pleasure to the world, while Eisav receives the essence of that pleasure. Bnei Yisrael are seen as the "leftovers," with the nations receiving the primary pleasure. Had Eisav understood, he would have realized that Yaakov did not detract from him; in fact, when goodness comes through Yaakov, it benefits Eisav even more. Yitzchak's blessing indicated that Eisav would not lack anything due to Yaakov's blessing; the desired "fat of the land" would indeed be his. This principle still applies today, especially within Bnei Yisrael. As they nullify worldly pleasures and seek to connect to the divine source, they proportionately merit receiving blessings, with all goodness flowing through Bnei Yisrael.
תרל"ז
5637
ב"ה
With G-d's Blessing
במדרש גיל יגיל בזמן שנולד צדיק גילה אחר גילה. כי ואלה מוסיף על הראשונים כי מקודם הי' תולדות הגשמיי בלבד. אבל מאבות התחיל להיות תולדות בבחי' הרוחניות להנחיל כח הקדושה לזרעו אחריו. וזהו גילה אחר גילה כשהצדיק נולד. כי בתולדות יש שמחה. ובזרע צדיקים יש ב' שמחות מב' התולדות בגשמיי ורוחניי. ובפ' וכל הבארות כו' חפרו ע"א בימי אברהם אביו סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור. פי' בימי הם ההארות אשר חידש אברהם והיא בבחי' החסד ואהבת ה'. ובהארות אלו מצאו מים. ואלה הבארות נסתמו אח"כ. לכן הי' צריך יצחק לחדש דרך הגבורה ויראת ה'. כי בוודאי כל ההסתם הי' כדי שיצטרך יצחק לחדש דרך שלו. וכן הוא גם בפרט כל איש ישראל כשמתפעל לפעמים במדה אחת. אח"כ נופל מזאת המדריגה כדי שיצטרך לחפש דרך אחר ועי"ז מתקן כל המדות. וכל דרכי האבות הי' הכל רק עצות בעבור בנ"י איך למצוא עבודת ה' כמ"ש במד' אברהם חידש זקנה יצחק יסורים. פי' זקנה הוא כבוד כמ"ש הדר זקנים שיבה. והוא שעי"ז הכבוד והחסד שהקב"ה עושה עם האדם ונותן לו חכמה ודעת. שזקן הוא שקנה חכמה. ע"י אלה הטובות יתבייש אדם מעצמו וישוב לפני הבורא. והוא דרך האהבה. ויצחק הוא בחי' הגבורה. ואם שבאמת אין זוכין לתורה רק ע"י יסורין כמאמר הגמ'. אעפ"כ דרך אברהם קודם והוא טוב לאדם. כמאמר חז"ל טובה מרדות א' בלבו של אדם כו' ע"י הבושה מרוב הטובה שהקב"ה משפיע לו ולא יצטרך ליסורין כנ"ל:
The Midrash explains that when Yitzchak was born, there was a double rejoicing. Until then, the mention of "Toldot" (descendants) brought physical joy of a new generation. With Yitzchak, a new dimension of spiritual "Toldot" emerged, signifying a holiness that comes through this new generation. This is expressed by the words "ואלה" (and these are), adding a new element of joy.
This idea is also evident in the verses describing Yitzchak redigging the wells of Avraham. "And the well that the servants of Avraham dug, in the days of Avraham (בימי), were blocked up by the Philistines." The term בימי alludes to the sparks of light that Avraham introduced—kindness and love of Hashem. These sparks connected everyone through these traits, but they got subsequently blocked up. Yitzchak needed to introduce a new path, that of strength and fear of Hashem. The reason for any blockage was to force Yitzchak to find a new path in the service of Hashem. Similarly, on an individual level, when one works on certain things and then falls, it's to force a person to find a new path, correcting various traits. The entire path of our forefathers was to provide different ways for us to serve Hashem in various circumstances.
The Midrash notes that Avraham introduced old age (זקנה), and Yitzchak introduced suffering (יסורים). זקנה refers to honor, and through the honor and kindness that Hashem bestows, one gains knowledge ("zaken" refers to one who has gained knowledge). The goodness Hashem gives causes a person to become embarrassed and return to Hashem, following the path of Love introduced by Avraham. Yitzchak represents strength, and our sages tell us that one can only attain Torah through suffering. Nevertheless, the path of Avraham, that of love, precedes it and is universally good for all. This can be attained by realizing one's lowliness, removing haughtiness, and acknowledging the abundant good Hashem has given, thereby circumventing the need for suffering.
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות עשק שטנה הוא עבודת ימי המעשה ורחובות הוא בשבת. כי בחול משיגין אלה הבארות ע"י המחלוקות ומריבות עם היצה"ר. ובשבת בא ע"י מנוחה מעצמו. ולכן נק' רחובות כי הרחיב ה' לנו. כי כשבא ע"י מעשה האדם א"י להתפשט הרבה שמביא לידי חסרונות. אבל בש"ק שבא ע"י השי"ת בלבד יש בו ברכה ומתרחבין הדברים וז"ש כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ:
The Chidushei Harim explained that the wells Esek and Sitna, which were fought over, symbolize the weekdays, while the well called Rechovot, which was not contested, symbolizes Shabbat. During the weekdays, we struggle with the evil inclination. In contrast, Shabbat brings natural joy and peace.
Rechovot means "widening," as Hashem expands our paths. Achievements through personal effort can lead to limitations and haughtiness. However, on Shabbat, blessings come from Hashem, making them broader. As the pasuk states: "For Hashem has widened for us, and we have multiplied in the land."
This highlights that true expansion and blessing come from Hashem, especially on Shabbat, when achievements are due to divine grace, not human effort. Thus, Shabbat is a time of greater spiritual and material abundance, as indicated by the well named Rechovot.
ויאהב יצחק א"ע כי ציד בפיו. הכתוב נותן טעם כי לא הי' אהבה אמיתית רק תלוי' בדבר לכן בטלה דבר בטלה אהבה. ולכן כשהקדימו יעקב בצידה אבדה האהבה. אבל רבקה אוהבת א"י בלי טעם ונתקיימה האהבה לעד. וכן כוונת המדרש במ"ש כל שהי' שומעת קולו היתה מוספת אהבה. פי' שלא הי' תלוי' בדבר. וכן אהבת המקום ב"ה לבנ"י ג"כ אינה תלוי' בדבר אף לא במעשיהם. רק בחר לו חלק ה' עמו כמ"ש עליו עשיר ישמח בחלקו. וז"ש אהבתי אתכם ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב כו' פי' שאין טעם במה לתלות האהבה רק שבנ"י מדובקין אליו ית' בשורשם:
"And Yitzchak loved Eisav for hunting was in his mouth" (Bereishit 25:28). The verse teaches that Yitzchak's love for Eisav was conditional, as love dependent on something is fleeting (Avot 5:16). Therefore, when Yaakov surpassed Eisav by bringing food from the hunt, Yitzchak's love for Eisav diminished. In contrast, Rivkah's love for Yaakov was unconditional and enduring. The Midrash supports this, noting that the more Rivkah heard Yaakov's voice, the more her love for him grew, independent of any conditions.
This enduring love mirrors Hashem's love for Bnei Yisrael, which is not dependent on our actions. It is an intrinsic love, with Hashem choosing us as His portion. This is evident in the verse, "I love you, says Hashem, and you said back, 'Why do you love us? Behold, Eisav is the brother of Yaakov, yet I have chosen Yaakov'" (Malachi 1:2), emphasizing that the love is inherent, reflecting the deep connection between Bnei Yisrael and Hashem at their very core.
בענין הברכה שרצה לברך את עשו. נראה כי וודאי הברכה המיותדת ליעקב לא רצה ליתנה לעשו. שהרי אח"כ בירכו ויתן לך את ברכת אברהם כו' שהיא הברכה המיוחדת ליעקב וזרעו אחריו אשר ע"ז נא' בריתי אקים את יצחק הרי שהניח ברכה זו ליעקב. רק ברכת עוה"ז רצה לברך לעשו ובא יעקב ולקחו במרמה. כי הוא עלמא דשיקרא לכן לקחו במרמה. ופי' הענין אף כי וודאי עוה"ז לעשו רק שצריך לבא ע"י יעקב. וז"ש ביעקב ויתן לך. ובעשו משמני הארץ יהי' מושבך. כי כל השפע צריך לירד לבנ"י כמו שהי' בזמן שבהמ"ק קיים שאומות ניזונים מתמצית. ואעפ"כ בוודאי היו הרשעים מתענגים בעוה"ז יותר מבנ"י גם בזמן המקדש. רק שבנ"י עיקר כוונתם התדבקותם בשורש השפע. ואין מבקשין גוף התענוגים. והם נחשבים שיריים לגבי כח הנתינה. לכן הברכה ליעקב הנתינה ויתן לך כו'. ולעשו גוף הגשמיות משמני הארץ כו'. ואילו הי' עשו משכיל הי' יודע כי יעקב לא חסרו מאומה. ואדרבא כשיהי' השפע ע"י יעקב ייטב לו יותר. וז"ש לו אביו משמני הארץ יהי' כו' ואת אחיך תעבוד. כלומר שלא יחסר לך ע"י הברכה שלו. והמשמנים אשר אתה חפץ בהם יהי' לך. וכן הוא גם עתה לפי מה שיש זה בכלל ישראל שמבטלין תענוגי עולם וחפצים רק להתדבק בשורש. כמו כן זוכין לקבל גם השפעות עוה"ז להיות הכל על ידיהם כנ"ל:
It's evident that while this world is designated for Eisav, it must come through Yaakov. For Yaakov, it states "And He will give you," whereas for Eisav, it states "Your resting place shall be." All goodness flows through Bnei Yisrael, as was evident during the time of the Beis Hamikdash when other nations derived sustenance from its essence. The distinction in the blessings—where Yaakov represents the act of giving and Eisav the resting place—illustrates that the power of giving is the blessing given to Yaakov. Bnei Yisrael pass on pleasure to the world, while Eisav receives the essence of that pleasure. Bnei Yisrael are seen as the "leftovers," with the nations receiving the primary pleasure.
Had Eisav understood, he would have realized that Yaakov did not detract from him; in fact, when goodness comes through Yaakov, it benefits Eisav even more. Yitzchak's blessing indicated that Eisav would not lack anything due to Yaakov's blessing; the desired "fat of the land" would indeed be his. This principle still applies today, especially within Bnei Yisrael. As they nullify worldly pleasures and seek to connect to the divine source, they proportionately merit receiving blessings, with all goodness flowing through Bnei Yisrael.