כי תצא כו' ונתנו ה"א בידך ושבית שביו. כי בכל דבר יש נקודה חיות מהש"י רק שנסתר ונעלם וצריך מלחמה ועבודה כל ימות החול למצוא זאת הנקודה אח"כ נעשה שבת שמתגלה כי הש"י מחי' הכל שזה ענין ש"ק שבנ"י מעידין על בריאת שמים וארץ שגם עתה קיומם רק בעשרה מאמרות. ובחול צריכין מלחמה ע"ז. ומ"מ גם השבת בא כפי הטירחה והעבודה בחול כמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. וערב שבת הוא התערובות שיש מבחי' שבת גם בחול כמ"ש בדברו מעריב ערבים וצריך האדם לידע כי גם הגבורה נגד היצה"ר רק בכח הש"י כדכ' ונתנו ה"א בידך פי' אף שהי' ע"י כח התגברות האדם כדכ' בידך שהוא ע"ש הכח. ועכ"ז הש"י כל יכול והוא מסייע לאדם שיהי' בדרך כחו אף שהוא מהש"י כמ"ש ולך ה' החסד כו' כמעשהו. ומקשין מה החסד. אך אדרבא אף שהכל מהש"י מ"מ נותן לאדם באופן שיהי' מן האדם עצמו. ושבית שביו כשיודעין זה שהוא מהש"י. והכלל כי בכל מעשה טוב ומצוה יש ענין המעשה והחזרת הדבר להשי"ת. כי אף שיטריח האדם ויעשה נפלאות אם לא יחזר המצוה להש"י לא עשה כלום כי לא החזיר את השליחות לבעליו. והחזרה לא יוכל להיות רק עי"ז שיודע שהכל מהש"י. [וז"ש מי שדעתו שפלה כו'] וזה ושבית שביו. שיחזיר הנקודה אליו ית' ע"י שיודע שהוא רק ממנו ית':
The verse "When you go out to battle your enemy and Hashem your G-d will give him into your hand and you will capture his captives" can also refer to the internal battle against the yetzer hara (evil inclination). In everything, there is a hidden life force from Hashem, and it requires effort and struggle during the weekdays to uncover this point. Reaching Shabbos reveals that Hashem sustains everything, as Bnei Yisrael testify to the creation of the world, sustained by the Ten Sayings. However, during the weekdays, this requires a battle. The revelation one receives on Shabbos is proportional to the effort put in during the week, as stated, "One who toils on erev Shabbos will eat on Shabbos." Erev Shabbos represents the mixture of Shabbos' holiness within the weekday. One must recognize that even the strength to overcome the yetzer hara is from Hashem, as the verse states, "He will give him into your hand." Despite appearing as if one triumphs through personal effort, it is Hashem who assists. The concept is that every good action and mitzvah involves both the action and returning it to Hashem, acknowledging that it is all from Him. Even if one works hard and achieves great things, the mission is incomplete without returning it to Hashem, recognizing His role. This is what "capturing a captive" means: realizing that all success is from Hashem and returning that acknowledgment to Him, completing the mission.
3
ברש"י לא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר כו' והלא הי' מוטב שלא לתת כח ליצה"ר להסיחו לזה. אך כי זה עצמו שהתירו הכ' שלא יהי' האדם נדבק ונאסר להסט"א ע"י המעשה כמ"ש בתניא שם איסור ע"ש שמאסר האדם לכח הסט"א שיש במעשה האיסור. וז"ש הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה זה עצמו ההיתר. וכל ההפרש במעשה היתר שיוכל האדם לדבק עצמו בחיות הקדושה שיש בהדבר. ולא בהגשמיות. ובמד' לוית חן הם לראשך לרשיותך כו' בית מעקה מלבוש גדילים כו' ע"ש. שהתורה ומצות מחברין ומדבקין האדם להש"י ע"י שעושה המעשה לשם שמים יוכל לדבק גם בחי' עשי' עצמו להש"י ע"י אור התורה שיש במעשה המצוה. ובכל דבר רשות יש ג"כ מצוה להיות לש"ש או עשה או ל"ת קדושים תהיו. ולא תתורו כו':
Rashi explains that the Torah permitted taking a captive woman in battle to prevent unlawful actions. Allowing this mitigates the temptation, reducing the influence of the sitra achra (negative force). As Tanya (Chap 8) notes, forbidden actions tie a person to negativity, but permitted actions lessen this hold. By following the Torah's allowance, a person can eventually disconnect from the negative aspects of the action, symbolized by Rashi's comment that one will eventually hate the captive woman. This approach is more manageable than doing teshuva for forbidden actions. Permitted actions enable connection to holiness, whereas forbidden actions require a purification process. The Midrash (Devarim Rabbah 6:3) highlights that Torah and mitzvos connect a person to Hashem. Performing actions for the sake of heaven elevates even the physical aspects of mitzvos. Similarly, mundane actions can become mitzvos when done for the sake of heaven, aligning with the commandment to be holy (Kedoshim tihyu) and to guard one's eyes.
4
במד' בקן צפור נראה שאף שבאמת הוא רחמי הש"י מ"מ אין לאדם לעשות המצוה רק עבור גזירת המקום וז"ש האומר על קן צפור יגיעו כו' כי אין לאדם לומר כן אם כי הדבר אמת משום [ונשאלתי ע"ז מלשון הגמ' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות. והשבתי כי פי' מדותיו הוא כפי שצימצם הקב"ה רצונו בתורה ומצות שיהי' לאדם במדה שיוכל לעשות רצון הש"י במעשה וכן פי' גזירה בזוה"ק מלשון חתיכה וחלק שנחתך ונגזר מפנימיות התורה. וזה אינו ברחמים. אבל מקור המצוה בשמים ה' מלא רחמים. וז"ש מדותיו של הקב"ה כו'] שאין השגת האדם בגזירת הש"י בחי' רחמים רק בגזירה כעבד שמקיים דברי רבו כנ"ל:
The Midrash on the commandment of sending away the mother bird highlights that, although the mitzvah demonstrates Hashem's mercy, one must perform it because it is Hashem's commandment, not merely out of recognition of His kindness. The Gemara (Brachot 33) supports this, stating that if one says, "Just as You are merciful on the mother bird, be merciful on us," they are silenced. This is because it implies that Hashem's commandments are based on human logic and kindness, rather than divine decrees. People asked the Sfas Emes how the commandment could be based on Hashem's kindness when the Gemara suggests it is only a decree. He explained that Hashem's traits (middos) involve tzimtzum, where infinite concepts are brought down to a physical level. This allows humans to connect to Hashem through physical actions, though the essence of Hashem remains incomprehensible. A gezeira (decree) is a piece cut from the original source, not an act of mercy in its earthly form, though its heavenly source is full of compassion. Therefore, while the mitzvah's source is in heaven and rooted in kindness, our limited human comprehension perceives it as a decree. This is why one cannot invoke Hashem's mercy by referencing the mother bird's mitzvah; our understanding is confined to what Hashem has revealed through tzimtzum, making the mitzvah a decree rather than an act of mercy in our perception.
5
כי תצא מחנה כו' ונשמרת כו' ה"א מתהלך כו' ולא יראה בך ע"ד ושב כו' הול"ל ושמרת. וי"ל כי המלחמה באמת נותנת שמירה לאדם. ובספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. חז"ל דרשו בקרב מחניך הם האיברים של האדם [כן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל וכן בילקוט בקרב כל אחד ע"ש] וזה תצא מחנה. שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו. וכן איתא עצה זו בשם הבעש"ט ז"ל. ה"א מתהלך. מהלך לא כתי'. רק ביד האדם לזכות לזה לעורר חיות הש"י שיש בנשמת האדם ולא יראה בך פי' חז"ל לבו רואה הערוה אסור. והוא דבר גדול לבד שלא לחשוב ח"ו בדבר ערוה רק שלא יוכל הלב לראות ולהסתכל בשום דבר שאינו להשי"ת. כמ"ש קדושים תהיו:
The pasuk (Devarim 23:10) commands how to act modestly during battle, emphasizing protection during impurity. The Torah says, "ונשמרת" (you will be protected), rather than "ושמרת" (you shall protect yourself), implying that the act of going to battle itself provides protection. This applies both to national battles and individual battles against the yetzer hara (evil inclination). The Sifri explains that one should go to battle with the entire camp, which Chazal interpret as the limbs of a person. This means gathering all one's desires and soul to devote to Hashem's will. By doing so, one is automatically protected ("ונשמרת"), as there is no room for confusion or distraction from the yetzer hara. This advice is also given by the Ba'al Shem Tov. The pasuk continues, "Hashem your G-d goes among you" (מתהלך), indicating that it is within our power to awaken the divine life force within our soul. Chazal teach that one's heart should not see anything impure, emphasizing the importance of not thinking or seeing anything not focused on Hashem. This aligns with the commandment "you shall be holy" (קדושים תהיו).
תרל"א
5631
כי תצא כו' ונתנו ה"א בידך ושבית שביו. כי בכל דבר יש נקודה חיות מהש"י רק שנסתר ונעלם וצריך מלחמה ועבודה כל ימות החול למצוא זאת הנקודה אח"כ נעשה שבת שמתגלה כי הש"י מחי' הכל שזה ענין ש"ק שבנ"י מעידין על בריאת שמים וארץ שגם עתה קיומם רק בעשרה מאמרות. ובחול צריכין מלחמה ע"ז. ומ"מ גם השבת בא כפי הטירחה והעבודה בחול כמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. וערב שבת הוא התערובות שיש מבחי' שבת גם בחול כמ"ש בדברו מעריב ערבים וצריך האדם לידע כי גם הגבורה נגד היצה"ר רק בכח הש"י כדכ' ונתנו ה"א בידך פי' אף שהי' ע"י כח התגברות האדם כדכ' בידך שהוא ע"ש הכח. ועכ"ז הש"י כל יכול והוא מסייע לאדם שיהי' בדרך כחו אף שהוא מהש"י כמ"ש ולך ה' החסד כו' כמעשהו. ומקשין מה החסד. אך אדרבא אף שהכל מהש"י מ"מ נותן לאדם באופן שיהי' מן האדם עצמו. ושבית שביו כשיודעין זה שהוא מהש"י. והכלל כי בכל מעשה טוב ומצוה יש ענין המעשה והחזרת הדבר להשי"ת. כי אף שיטריח האדם ויעשה נפלאות אם לא יחזר המצוה להש"י לא עשה כלום כי לא החזיר את השליחות לבעליו. והחזרה לא יוכל להיות רק עי"ז שיודע שהכל מהש"י. [וז"ש מי שדעתו שפלה כו'] וזה ושבית שביו. שיחזיר הנקודה אליו ית' ע"י שיודע שהוא רק ממנו ית':
The verse "When you go out to battle your enemy and Hashem your G-d will give him into your hand and you will capture his captives" can also refer to the internal battle against the yetzer hara (evil inclination). In everything, there is a hidden life force from Hashem, and it requires effort and struggle during the weekdays to uncover this point. Reaching Shabbos reveals that Hashem sustains everything, as Bnei Yisrael testify to the creation of the world, sustained by the Ten Sayings.
However, during the weekdays, this requires a battle. The revelation one receives on Shabbos is proportional to the effort put in during the week, as stated, "One who toils on erev Shabbos will eat on Shabbos." Erev Shabbos represents the mixture of Shabbos' holiness within the weekday. One must recognize that even the strength to overcome the yetzer hara is from Hashem, as the verse states, "He will give him into your hand." Despite appearing as if one triumphs through personal effort, it is Hashem who assists.
The concept is that every good action and mitzvah involves both the action and returning it to Hashem, acknowledging that it is all from Him. Even if one works hard and achieves great things, the mission is incomplete without returning it to Hashem, recognizing His role. This is what "capturing a captive" means: realizing that all success is from Hashem and returning that acknowledgment to Him, completing the mission.
ברש"י לא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר כו' והלא הי' מוטב שלא לתת כח ליצה"ר להסיחו לזה. אך כי זה עצמו שהתירו הכ' שלא יהי' האדם נדבק ונאסר להסט"א ע"י המעשה כמ"ש בתניא שם איסור ע"ש שמאסר האדם לכח הסט"א שיש במעשה האיסור. וז"ש הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה זה עצמו ההיתר. וכל ההפרש במעשה היתר שיוכל האדם לדבק עצמו בחיות הקדושה שיש בהדבר. ולא בהגשמיות. ובמד' לוית חן הם לראשך לרשיותך כו' בית מעקה מלבוש גדילים כו' ע"ש. שהתורה ומצות מחברין ומדבקין האדם להש"י ע"י שעושה המעשה לשם שמים יוכל לדבק גם בחי' עשי' עצמו להש"י ע"י אור התורה שיש במעשה המצוה. ובכל דבר רשות יש ג"כ מצוה להיות לש"ש או עשה או ל"ת קדושים תהיו. ולא תתורו כו':
Rashi explains that the Torah permitted taking a captive woman in battle to prevent unlawful actions. Allowing this mitigates the temptation, reducing the influence of the sitra achra (negative force). As Tanya (Chap 8) notes, forbidden actions tie a person to negativity, but permitted actions lessen this hold.
By following the Torah's allowance, a person can eventually disconnect from the negative aspects of the action, symbolized by Rashi's comment that one will eventually hate the captive woman. This approach is more manageable than doing teshuva for forbidden actions. Permitted actions enable connection to holiness, whereas forbidden actions require a purification process.
The Midrash (Devarim Rabbah 6:3) highlights that Torah and mitzvos connect a person to Hashem. Performing actions for the sake of heaven elevates even the physical aspects of mitzvos. Similarly, mundane actions can become mitzvos when done for the sake of heaven, aligning with the commandment to be holy (Kedoshim tihyu) and to guard one's eyes.
במד' בקן צפור נראה שאף שבאמת הוא רחמי הש"י מ"מ אין לאדם לעשות המצוה רק עבור גזירת המקום וז"ש האומר על קן צפור יגיעו כו' כי אין לאדם לומר כן אם כי הדבר אמת משום [ונשאלתי ע"ז מלשון הגמ' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות. והשבתי כי פי' מדותיו הוא כפי שצימצם הקב"ה רצונו בתורה ומצות שיהי' לאדם במדה שיוכל לעשות רצון הש"י במעשה וכן פי' גזירה בזוה"ק מלשון חתיכה וחלק שנחתך ונגזר מפנימיות התורה. וזה אינו ברחמים. אבל מקור המצוה בשמים ה' מלא רחמים. וז"ש מדותיו של הקב"ה כו'] שאין השגת האדם בגזירת הש"י בחי' רחמים רק בגזירה כעבד שמקיים דברי רבו כנ"ל:
The Midrash on the commandment of sending away the mother bird highlights that, although the mitzvah demonstrates Hashem's mercy, one must perform it because it is Hashem's commandment, not merely out of recognition of His kindness. The Gemara (Brachot 33) supports this, stating that if one says, "Just as You are merciful on the mother bird, be merciful on us," they are silenced. This is because it implies that Hashem's commandments are based on human logic and kindness, rather than divine decrees.
People asked the Sfas Emes how the commandment could be based on Hashem's kindness when the Gemara suggests it is only a decree. He explained that Hashem's traits (middos) involve tzimtzum, where infinite concepts are brought down to a physical level. This allows humans to connect to Hashem through physical actions, though the essence of Hashem remains incomprehensible. A gezeira (decree) is a piece cut from the original source, not an act of mercy in its earthly form, though its heavenly source is full of compassion.
Therefore, while the mitzvah's source is in heaven and rooted in kindness, our limited human comprehension perceives it as a decree. This is why one cannot invoke Hashem's mercy by referencing the mother bird's mitzvah; our understanding is confined to what Hashem has revealed through tzimtzum, making the mitzvah a decree rather than an act of mercy in our perception.
כי תצא מחנה כו' ונשמרת כו' ה"א מתהלך כו' ולא יראה בך ע"ד ושב כו' הול"ל ושמרת. וי"ל כי המלחמה באמת נותנת שמירה לאדם. ובספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. חז"ל דרשו בקרב מחניך הם האיברים של האדם [כן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל וכן בילקוט בקרב כל אחד ע"ש] וזה תצא מחנה. שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו. וכן איתא עצה זו בשם הבעש"ט ז"ל. ה"א מתהלך. מהלך לא כתי'. רק ביד האדם לזכות לזה לעורר חיות הש"י שיש בנשמת האדם ולא יראה בך פי' חז"ל לבו רואה הערוה אסור. והוא דבר גדול לבד שלא לחשוב ח"ו בדבר ערוה רק שלא יוכל הלב לראות ולהסתכל בשום דבר שאינו להשי"ת. כמ"ש קדושים תהיו:
The pasuk (Devarim 23:10) commands how to act modestly during battle, emphasizing protection during impurity. The Torah says, "ונשמרת" (you will be protected), rather than "ושמרת" (you shall protect yourself), implying that the act of going to battle itself provides protection. This applies both to national battles and individual battles against the yetzer hara (evil inclination).
The Sifri explains that one should go to battle with the entire camp, which Chazal interpret as the limbs of a person. This means gathering all one's desires and soul to devote to Hashem's will. By doing so, one is automatically protected ("ונשמרת"), as there is no room for confusion or distraction from the yetzer hara. This advice is also given by the Ba'al Shem Tov.
The pasuk continues, "Hashem your G-d goes among you" (מתהלך), indicating that it is within our power to awaken the divine life force within our soul. Chazal teach that one's heart should not see anything impure, emphasizing the importance of not thinking or seeing anything not focused on Hashem. This aligns with the commandment "you shall be holy" (קדושים תהיו).