במדרש אח נפשע מקרית עוז. כי עיקר הכל התורה. וכל שכל וחכמת האדם וגם היגיעה בעבודת הבורא ית' וקיום מצותיו הכל עצות איך להתדבק בתורה ולזכות לסיוע עליון לכן נק' התורה עוז. וכן הבורא ית' שהוא מעוז לחוסים בו ותוקף האדם להתחזק בו ועל ידי המעש"ט והיגיעה זוכין לזה. ובודאי הי' קרח עובד ה' וחכם גדול. אבל בזה שסמך רק על חכמתו ומעשיו נק' מרידה בתורה ובה' ית'. והנה מרע"ה נק' איש אלקים והוריד תורה משמים והיו כל מעשיו פעולות משורשות בשרשם ממש. לכן אין חידוש שבודאי הי' התנגדות עליו בזה העולם כי לית כל מוחא סביל דא. ואהרן הכהן אשר השי"ת בחר בו ובזרעו אחריו להיות כלי מוכן לעבודה בלי ספק בשורש נשמתו הוא איש מיוחד קודש קדשים. וקרח תלה הכל בעבודה חיצוניות בעוה"ז כמ"ש במד' טלית שכולה תכלת כו'. כי באמת טעם מצות תכלת שדומה לרקיע כו' ומה"ט כולה תכלת אינו דין שתפטור. אבל באמת אינו כן כי המצות הם רק רמזים לדברים עליונים והם משורשים בתורה הקדושה שנעלמה מעיני כל חי וההתעוררות שבא מלמעלה ע"י מצות התורה הם הרבה מאוד מכל פעולות שבכח האדם למטה. ואף שיש לכל מצוה טעמים גם בעוה"ז אבל שורש המצוה הוא העיקר. נמצא פשע קרח בעיקר השורש ואחז עצמו בטפל ועשה ממנו עיקר. וז"ש ויקח קרח שלקח והפריש עצמו מהשורש כי עיקר עבודת האדם יש לו עלי' ע"י שמבטל אח"כ הכל להבורא ית' ואז באמת החכמה והיגיעה מסייע להיות עליות שונות. אבל המדבק עצמו במעשיו לא נשאר בידו כלום. וזהו ענין השבת קודש. לכן כתב בזוה"ק שקרח חלק על שבת. ואיתא במשנה מחלוקת לשם שמים מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לש"ש קרח וכל עדתו. והנה בית שמאי מחדדין טפי אעפ"כ הלכה כרבים כידוע ששמאי עמד ביותר על קו הדין ודקדוק המשפט בפרטות. אבל התורה בכלל נמשכת אחר דעת הלל. וע"י ששמאי ביטל עצמו להתורה מחלוקתן מתקיימת. וא"כ גם קרח הי' מוכן להיות מחלוקת על אהרן ואם הי' מבטל עצמו להתורה שהיא האמונה במשה רבינו ע"ה הי' מתקיים המחלוקת והי' נשלם ההלכה על ידי שניהם. ועיין בזוה"ק ושורש הענין שבכללות הי' אהרן הנבחר והפרט צריך להיות בטל אל הכלל. וזהו ג"כ אות המטה פרח מטה אהרן להודיע כי בחירת אהרן הוא בשורש עליון לא ע"י הכנת מעשיו בלבד. ומ"מ נאמר בתוך מטותם כי ע"י הביטול שהם מבטלים עצמם לאהרן יש לו עלי' זו בשורש העליון מאוד נעלה. וז"ש ואהרן מה הוא כי אהרן לא הי' בו דבר רק מאמר המשנה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה זולת זה לא נמצא בו דבר רק כלי מוכן לקבל השפעה עליונה כפי אשר יהי' הרוח ללכת. כי השי"ת יודע לבחור מי שיעמוד לפניו לשרתו ולעבוד עבודתו ית':
The Midrash (Bamidbar Rabbah 18:14) uses the pasuk "A brother offended is harder than a fortified city" (Mishlei 19:18) to describe Korach. The main purpose of everything is the Torah, which is called עוז (strength). All of man’s intellect and effort in serving Hashem and fulfilling mitzvos are methods to connect to the Torah and merit divine assistance. Hashem, being the strength for those who trust in Him, leads one to this connection through good deeds and effort. Korach, despite being a servant of Hashem and very wise, relied solely on his wisdom and deeds, which was considered a rebellion against Hashem. Moshe, known as a man of G-d, brought the Torah from Heaven and acted directly from its source, which naturally led to opposition in this world. Aharon, chosen by Hashem to be the vessel of service, was inherently holy. Korach, however, focused on externalities, mocking Moshe’s instructions and failing to understand the deeper, divine source of mitzvos. This misunderstanding is evident in Korach's challenge about the techelet strings. He failed to grasp that mitzvos are rooted in the holy Torah, which is hidden from human understanding. Korach's reliance on external actions and his separation from the divine source led to his downfall. The Zohar states that Korach argued against Shabbos, which symbolizes nullifying oneself to Hashem. The Mishna in Avot (5:17) contrasts arguments for the sake of Heaven (Hillel and Shamai) with those not for the sake of Heaven (Korach). Even though Shamai focused on strict judgment, they nullified themselves to the Torah, allowing their arguments to endure. Had Korach nullified himself to Moshe and the Torah, his argument might have prevailed. Aharon’s staff blossoming was a divine sign of his chosen status, showing that true elevation comes from divine choice, not just personal merit. Moshe’s statement, “And what is Aharon?” emphasized that Aharon’s greatness lay in his complete submission to Hashem’s will, embodying peace and love. Moshe’s statement, “And what is Aharon?” emphasized that Aharon’s greatness lay in his complete submission to Hashem’s will, embodying peace and love. As the Mishnah (Avot 1:12) describes him, “One who loves peace, and chases peace, who loves the making, and draws them to Torah”. Aharon had nothing else, he was plainly a vessel prepared to receive blessing from Above, in whichever way that were to come out. For Hashem knows to choose those that will stand before Him and perform His service.
תרל"ח
5638
במדרש אח נפשע מקרית עוז. כי עיקר הכל התורה. וכל שכל וחכמת האדם וגם היגיעה בעבודת הבורא ית' וקיום מצותיו הכל עצות איך להתדבק בתורה ולזכות לסיוע עליון לכן נק' התורה עוז. וכן הבורא ית' שהוא מעוז לחוסים בו ותוקף האדם להתחזק בו ועל ידי המעש"ט והיגיעה זוכין לזה. ובודאי הי' קרח עובד ה' וחכם גדול. אבל בזה שסמך רק על חכמתו ומעשיו נק' מרידה בתורה ובה' ית'. והנה מרע"ה נק' איש אלקים והוריד תורה משמים והיו כל מעשיו פעולות משורשות בשרשם ממש. לכן אין חידוש שבודאי הי' התנגדות עליו בזה העולם כי לית כל מוחא סביל דא. ואהרן הכהן אשר השי"ת בחר בו ובזרעו אחריו להיות כלי מוכן לעבודה בלי ספק בשורש נשמתו הוא איש מיוחד קודש קדשים. וקרח תלה הכל בעבודה חיצוניות בעוה"ז כמ"ש במד' טלית שכולה תכלת כו'. כי באמת טעם מצות תכלת שדומה לרקיע כו' ומה"ט כולה תכלת אינו דין שתפטור. אבל באמת אינו כן כי המצות הם רק רמזים לדברים עליונים והם משורשים בתורה הקדושה שנעלמה מעיני כל חי וההתעוררות שבא מלמעלה ע"י מצות התורה הם הרבה מאוד מכל פעולות שבכח האדם למטה. ואף שיש לכל מצוה טעמים גם בעוה"ז אבל שורש המצוה הוא העיקר. נמצא פשע קרח בעיקר השורש ואחז עצמו בטפל ועשה ממנו עיקר. וז"ש ויקח קרח שלקח והפריש עצמו מהשורש כי עיקר עבודת האדם יש לו עלי' ע"י שמבטל אח"כ הכל להבורא ית' ואז באמת החכמה והיגיעה מסייע להיות עליות שונות. אבל המדבק עצמו במעשיו לא נשאר בידו כלום. וזהו ענין השבת קודש. לכן כתב בזוה"ק שקרח חלק על שבת. ואיתא במשנה מחלוקת לשם שמים מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לש"ש קרח וכל עדתו. והנה בית שמאי מחדדין טפי אעפ"כ הלכה כרבים כידוע ששמאי עמד ביותר על קו הדין ודקדוק המשפט בפרטות. אבל התורה בכלל נמשכת אחר דעת הלל. וע"י ששמאי ביטל עצמו להתורה מחלוקתן מתקיימת. וא"כ גם קרח הי' מוכן להיות מחלוקת על אהרן ואם הי' מבטל עצמו להתורה שהיא האמונה במשה רבינו ע"ה הי' מתקיים המחלוקת והי' נשלם ההלכה על ידי שניהם. ועיין בזוה"ק ושורש הענין שבכללות הי' אהרן הנבחר והפרט צריך להיות בטל אל הכלל. וזהו ג"כ אות המטה פרח מטה אהרן להודיע כי בחירת אהרן הוא בשורש עליון לא ע"י הכנת מעשיו בלבד. ומ"מ נאמר בתוך מטותם כי ע"י הביטול שהם מבטלים עצמם לאהרן יש לו עלי' זו בשורש העליון מאוד נעלה. וז"ש ואהרן מה הוא כי אהרן לא הי' בו דבר רק מאמר המשנה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה זולת זה לא נמצא בו דבר רק כלי מוכן לקבל השפעה עליונה כפי אשר יהי' הרוח ללכת. כי השי"ת יודע לבחור מי שיעמוד לפניו לשרתו ולעבוד עבודתו ית':
The Midrash (Bamidbar Rabbah 18:14) uses the pasuk "A brother offended is harder than a fortified city" (Mishlei 19:18) to describe Korach. The main purpose of everything is the Torah, which is called עוז (strength). All of man’s intellect and effort in serving Hashem and fulfilling mitzvos are methods to connect to the Torah and merit divine assistance. Hashem, being the strength for those who trust in Him, leads one to this connection through good deeds and effort.
Korach, despite being a servant of Hashem and very wise, relied solely on his wisdom and deeds, which was considered a rebellion against Hashem. Moshe, known as a man of G-d, brought the Torah from Heaven and acted directly from its source, which naturally led to opposition in this world. Aharon, chosen by Hashem to be the vessel of service, was inherently holy. Korach, however, focused on externalities, mocking Moshe’s instructions and failing to understand the deeper, divine source of mitzvos.
This misunderstanding is evident in Korach's challenge about the techelet strings. He failed to grasp that mitzvos are rooted in the holy Torah, which is hidden from human understanding. Korach's reliance on external actions and his separation from the divine source led to his downfall. The Zohar states that Korach argued against Shabbos, which symbolizes nullifying oneself to Hashem. The Mishna in Avot (5:17) contrasts arguments for the sake of Heaven (Hillel and Shamai) with those not for the sake of Heaven (Korach). Even though Shamai focused on strict judgment, they nullified themselves to the Torah, allowing their arguments to endure. Had Korach nullified himself to Moshe and the Torah, his argument might have prevailed. Aharon’s staff blossoming was a divine sign of his chosen status, showing that true elevation comes from divine choice, not just personal merit. Moshe’s statement, “And what is Aharon?” emphasized that Aharon’s greatness lay in his complete submission to Hashem’s will, embodying peace and love. Moshe’s statement, “And what is Aharon?” emphasized that Aharon’s greatness lay in his complete submission to Hashem’s will, embodying peace and love. As the Mishnah (Avot 1:12) describes him, “One who loves peace, and chases peace, who loves the making, and draws them to Torah”. Aharon had nothing else, he was plainly a vessel prepared to receive blessing from Above, in whichever way that were to come out. For Hashem knows to choose those that will stand before Him and perform His service.