במשנה (סוף תענית) אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו'. ואח"כ בגמ' אמרו טעמים ע"ז על מה שלא היו ימים טובים כזה אבל היכן מצינו רמז בתורה לזה שנקרא ט"ו באב יו"ט. נראה לי שהוא ממה שנא' (סוף שופטים) הנה חג ה' בשילו מימים ימימה וגו' והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות וגו'. ולא פירש איזה חג הוא מימים ימימה והרד"ק פי' על יוהכ"פ שבו נזכר במשנה ובנות ירושלים יוצאת וחולות בכרמים. אבל היכן מצינו שיהי' נקרא יוהכ"פ חג אבל נקרא רק מקרא קודש דחג נקראים רק הג' רגלים חג המצות וגו' דחג הוא לשון שמחה בכ"מ דלכן בלשון חז"ל סתם חג הוא חג הסכות שהוא זמן שמחתינו וכמו שא' (חגיגה י':) חוגו חגא פירש"י להרבות שמחה. ומ"ש בתוס' די"מ חג מלשון רקידה כמו יחוגו ויניעו כשכור גם שם הוא מלשון שמחה שהשכור מתוך היין לבו שמח עליו. וכן כתיב (שמואל א ל׳:ט״ז) אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל היינו שהיו שמחים בהשלל מתוך אכילה ושתי' וגם מחולות בכלל ודוחק לומר שמרמז על יוהכ"פ. לכן נראה דחג ה' בשלו וגו' המכוון על ט"ו באב דכל החגים לא נקראו חג ה' ואף בסוכות שהוא זמן שמחתינו וכתיב בי' מפורש מצות שמחה כתיב ושמחת בחגך שהוא שמחת ישראל זכר ליציאת מצרים. ורק מצינו בתורה אצל אהרן שאמר חג לה' מחר על י"ז בתמוז שאז נשלם המ' יום ראשונים שהי' משרע"ה בהר ואמר שאז ירד מההר עם השני לוחות בידו. ולולי הקלקול הי' אז חג לה' שאז הי' צריך להיות יום שמחת לבו של הקב"ה כמו במתן תורה. וכמו שנא' במצרים שלח את עמי ויחוגו לי במדבר ולא מצינו שעשו ישראל חג במדבר ואם על החגים הג' רגלים שקיימו הלא קיימו כבר חג המצות במצרים ג"כ. אך ענין ויחוגו לי במדבר הכונה על מתן תורה ואם לא היה הקלקול בעגל ולא נשתברו הלוחות הי' אז בי"ז בתמוז החג לה' שהוא יום שמחת לבו שאז הי' נתקיים כמו שדרשו חז"ל ע"פ חרות על הלוחות חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות והי' נחקק הד"ת בלב ישראל. אך אחר הקלקול נדרש על יוהכ"פ שהוא יום שנתנו בו לוחות אחרונות הפסוק ביום חתונתו דלא היה חרות ונחקק בלב כ"כ בלוחות אחרונות. וביום שמחת לבו נדרש על בנין בהמ"ק שיבנה במהרה בימנו שרק אז יתוקן הכל:
In the Mishnah (Taanit 4:8): Rabbi Shimon ben Gamliel said, "There were never such [joyous] holidays for Israel as the fifteenth of Av, etc." And afterward in the Gemara, they gave reasons for this, why there were not [other] holidays like this. But where do we find a hint in the Torah about this, that the fifteenth of Av is called a holiday? And it appears to me that it is from that which it is stated (Judges 21:19-21), "Behold, there is the festival of the Lord from year to year in Shilo, etc. behold, if the daughters of Shilo come out to dance in the dances, etc." And it does not specify which festival was from year to year. But the Radak (R. David Kimchi) explains it to be about Youm Kippur, about which the mishnah mentions, "And the daughters of Jerusalem went out and danced in the vineyards." But where have we have found that Yom Kippur is called a festival? Rather it is only called a holy convocation. As only the three pilgrimage festivals - the festival of matzot, etc - are called a festival (chag). As chag is always a term of joy. For that is why in the language of the Sages, may their memory be blessed, [the word,] chag by itself [always refers to] the festival of Sukkot; since it is the time of our joy. And it is like they said (Chagigah 10b), "chogu chaga" - which Rashi explains, "to increase joy." And that which Tosafot said - that "some say that it is a term of dancing, as in, 'they reeled (yachogu) and moved like a drunkard'" (Psalms 107:27) - also there is it a term of joy, since the heart of a drunkard is merry on account of the wine. And so is it written (1 Samuel 30:16), "eating, drinking and celebrating (chogegim) with all the spoils." That [means] that they were rejoicing with the spoils by way of eating and drinking, and dancing was also included. So it is distant to say that it is hinting to Yom Kippur. Hence it appears that the intention of "the festival of the Lord in Shilo, etc." is about the fifteenth of Av. For none of the festivals are called the festival of the Lord. And even [about] Sukkot, which is the time of our joy and on which the commandment of joy is explicit - it is written (Deuteronomy 16:14), "And you shall rejoice in your holiday." [Hence it embodies] the joy of Israel, in commemoration of the exodus from Egypt. And we have only found Aharon saying, about the seventeenth of Tammuz, "It shall be a festival for the Lord tomorrow" (Exodus 32:5). For the forty first days - upon which our teacher Moshe, peace be upon him, was on the mountain - ended then; and he said that he would descend from the mountain then with the two tablets in his hands. So were it not for the debacle (the golden calf), it would have then been the festival of the Lord. For 'the day of the joy of His heart' of the Holy One, blessed be He, was supposed to be then, like at the giving of the Torah. And it is like it was stated in Egypt (Exodus 5:1), "Send My people, so they may celebrate a festival (veyachogu) to Me in the desert." Yet we did not find that the Israelites made a festival in the desert. And if it is about the three pilgrim festivals that they observed - had they not already observed the festival of matzot in Egypt as well? Rather the intended content of, "so they may celebrate a festival to Me in the desert," is about the giving of the Torah (the tablets). And if there had not been the debacle with the calf and the tablets had not been broken, the seventeenth of Tammuz would have then been the festival of the Lord - for it is 'the day of the joy of His heart.' For then, what our Sages, may their memory be blessed, expounded about the verse, "engraved (charut) upon the tablets" (Exodus 32:16), [that the Torah would bring about] freedom (cheirut) from the angel of death and from the subjugation of the nations and that the words of the Torah would be inscribed into the heart of the Israelites, would have then come to pass. However after the debacle, [the less potent section of] the verse, "on the day of his wedding," was expounded about Yom Kippur - since it is the day upon which the second tablets were given. As there was not so much freedom or inscription upon the heart with the second tablets. So, "and upon the day of the joy of his heart," was [resultantly] only expounded about the building of the Temple - may it be built speedily in our days. As only then will everything be fixed.
2
והנה המימרא דרשב"ג הנ"ל נשנית במשנה אחר המימרא דמשנכנס אב ממעטין בשמחה שבת שחל ט"ב להיות בתוכה וכו'. ובגמ' (כ"ט:) ר"מ אוסר מר"ח עד התענית ור' יהודה אומר כל החודש ורשב"ג אומר אותה שבת בלבד אמר ר"י ושלשתן מקרא אחד דרשו דכתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה מ"ד מר"ח ועד התענית מחגה ופירש"י דהיינו ר"ח שנקרא חג כמו שנא' קרא עלי מועד. ובאמת קשה להבין דלא מצינו שנקרא ר"ח חג רק מועד. ובגמ' (ערכין י':) מקשה לענין הלל ר"ח דאיקרי מועד לימא ומשני לא איקדש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהי' לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. הרי דר"ח אינו נקרא חג דאם הי' מקודש לחג הי' גומרין בו את ההלל. ונראה דחגה קאי על ט' באב דבזמן הבית הי' חג וכמו שנא' והפכתי חגיכם לאבל ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה. רק קאי על ת"ב שבזמן הבית הי' חג וכמו בבית שני ששאלו אם יתענו בצומות והשיבום הנביא צום הרביעי וגו' והי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים אף שידעו שעדיין לא הי' הגאולה בשלימות מ"מ בזמן הבית הי' יו"ט מפני שהי' צומות מקודם ומפני שידעו שיהי' לעתיד למועדים טובים. כן בזמן בית ראשון הי' בת"ב יו"ט ומועד ואף שלא היה עוד צום מקודם מ"מ מזמן המדבר שנגזר במרגלים כמו שא' (תענית כ"ט.) אתם בכיתם בכי' של חנם ואני קובע לכם בכי' לדורות. ובמד' (במדב"ר פ' ט"ז) אי' ומן אותה שעה נגזר על בהמ"ק שיחרב כדי שיגלו ישראל שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות ונראה דקאי על ב' החרבנות דלהפיל זרעם בגוים קאי על חורבן בית ראשון שהי' די בבבל ולזרותם בארצות היינו חורבן בית שני שבו נגזר לזרותם בארצות שיהיו משועבדים בע' אומות כמ"ש (שהש"ר פ' ב') זה מלך המשיח וכו' ולא כבר נשבע הקב"ה שהוא משעבדנו בע' אומות והוא משיבן א' גולה לברבריא וא' גולה לסמטריא דומה כמו שגליתם כולכם. וכיון שראו אח"כ שהיו בא"י ולא נתקיים רק להפיל אותם במדבר והם שרוין בא"י לכן עשו אז בזמן בית ראשון ג"כ חג בט"ב כמו שעשו בבית שני שנהפך הצום לששון ולשמחה וע"ז נאמר והפכתי חגיכם לאבל על ט' באב:
3
ונראה שהי' החג ז' ימים מט"ב עד ט"ו באב. וי"ל שזה שלמדו (מו"ק כ'.) לאבילות ז' דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' אף אבילות ז'. ובירוש' דייק אימא ח' כמו ח' ימי החג ומשני שמיני רגל בפ"ע וי"ל שלמדו בגמ' דידן מדכתיב חגיכם לאבל דהיינו מה שהי' להם ט"ב לחג ז' ימים בזמן הבית ואמר הנביא שע"י החורבן והפכתי חגיכם לאבל ולימדו מזה אבילות ז'. ובאמת אי' בגמ' הנ"ל בין הטעמים של ט"ו באב יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' דבור עם משה וכו' וידבר ה' אלי אלי הי' הדבור. ולפירש"י בתענית ורשב"ם (ב"ב קכ"א) לא מתו בשנת המ' אך בתוס' פירשו דבשנה אחרונה ג"כ מתו בט"ב רק מפני האבל שהי' ז' ימים מט"ב עד מקצת יום ט"ו באב שהי' יום ז' ומקצת היום ככולו לכן לא הי' הדבור עד ט"ו באב. וזה לשון וידבר שהוא לשון חבה כמו פנים בפנים דבר ה' עמכם וכמו שא' בגמ' (מכות י"א.) מפני מה נאמרה פ' רוצחים בלשון עזה דכתיב וידבר ה' אל יהושע וכו' מפני שהן של תורה שכל ד"ת הי' בלשון וידבר כמו פנים בפנים דבר ה' עמכם. ולכן עשו יו"ט בט"ו באב שאז דיבר ה' אליו בלשון של תורה בלשון חבה (כמ"ש בפירש"י שם) כמו פה אל פה אדבר בו. ולכן למדו אבל ז' ימים ממה שנא' והפכתי חגיכם לאבל דקאי על ט"ב שהי' מושך עמו ז' ימים עד ט"ו בו ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהי' יום האחרון מן ז' ימי חג אלו. ובט"ו שכבר כלה האבל במדבר עשו יו"ט ומחולות. וע"פ זה מיושב חגה חדשה ושבתה לכל הדעות דלפירש"י קשה למ"ד כל החודש מה דרש חגה ושבתה גם למ"ד מר"ח עד התענית אי דרש חגה על ר"ח כפירש"י הנ"ל מנא לי' עד התענית דלמא רק בר"ח לבד. וע"פ האמור מיושב דלמ"ד מר"ח עד התענית דרש מחגה דקאי על ט"ב שהי' חג בזמן שהיה בהמ"ק קיים כנ"ל. והוא דרש חדשה על ר"ח אב ושבתה על אותו שבת שבין ר"ח להתענית. ומ"ד כל החודש כולו דרש מחדשה שהוא כל החודש וממילא יש בו גם חגה היינו ט"ב ושבתה השבתות שבתוך החודש. ומ"ד כל השבת כולו אסור דרש משבתה והוא דרש חגה וחדשה על כל השנה כמו חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי אבל שבת לא נזכר שם דשבת קביעא וקיימא מקדושת השי"ת וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב פ"ח ב') ואלו שבת לא קאמר וכו' וקאי שבתה על ימי השבת של השבוע שחל בו ט"ב. ואף דכתיב שכח ה' בציון מועד ושבת ונזכר גם שבת. שם קאי על הקרבנות מוספי מועד ושבת שהם תוספות קדושה ע"י קרבנות שמקריבין ישראל שנתבטל אחר החורבן. וכן מה דאי' (שבת קמ"ה:) מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שלא היו באותו קללה דכתיב והשבתי וכו' וכתיב חדשיכם ומועדיכם וכו'. ובשבתות לא נזכר שיהי' הבדל בין א"י לבבל רק הקללה הי' רק על החגים וחדשים כמו שנא' חדשיכם ומועדיכם. ואף דבפסוק והשבתי שמביא נזכר גם שבתה י"ל דאתי למ"ד שבתה קאי על שבוע שחל בו ט"ב:
4
ואחר זה נשנה במשנה המימרא דרשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ופירש"י במלך שלמה במלך שהשלום שלו בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י. ומה זו שייכות למה שבנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים שנשנית במשנה קודם לזה ובגמ' דרשו על זו המימרא ת"ר יפיפות וכו' אמר ר"א עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו'. ונראה שהכל אחד דמחול הוא לשון היקף כמ"ש בפירש"י סביב לשון מחול הכרמים. והיינו דמה שנא' בעטרה שעטרה לו אמו היינו דישראל יש להם ב' כתרים תפילין של יד ושל ראש דתפילין של יד הוא כנגד כתר נעשה שהמעשה שייך לידים והם משועבדין למצות ה'. ותפילין ש"ר כננד כתר נשמע שהוא כנגד המוח ומחשבה מוחא. וכנגדן א' (ברכות ו'.) השי"ת מניח תפילין דמשתבח בשבחייהו דישראל. ומכתר נשמע כביכול השי"ת מניח תפילין ש"ר ומכתר נעשה התפילין של יד. וזה הפי' בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י בנעשה ונשמע. ביום חתונתו זה מ"ת ואם לא היו נשתברו לוחות ראשונות הי' אז בי"ז בתמוז יום חתונתו ויום שמחת לבו יחד. ואחר שנעשה הקלקול אז נקרא יוהכ"פ יום חתונתו שאז הי' יום סליחה ומחילה ונתקן אז מה שקלקלו בנעשה במעשה העגל (כמ"ש במ"ר עקב). ויום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב דאחר החטא נצרך לתיקונו לתושבע"פ כמו שנא' כי ברוב חכמה רוב כעס שלתקן הרב כעס נצרך לרב חכמה והוא כנגד כתר נשמע כמו שנא' שמעו ותחי נפשכם והוא בחי' בינה לבא שממנו תוצאות חיים היינו שנכנס ללב. ובינה הוא בחי' תושבע"פ דחכמה הוא בתי' תושב"כ ובינה שהוא מבין דבר מתוך דבר בחי' תושבע"פ וזה יום שמחת לבו. ובבהמ"ק כתיב כי מציון תצא תורה וכמ"ש שמשם יוצא הוראה לעולם וכן הוא מפורש בפסוק כי יפלא ממך דבר וגו' וקמת ועלית אל המקום וגו'. והיינו כי יפלא ממך דבר שלא יוכלו לידע מתושב"כ וקמת ועלית אל המקום שבבהמ"ק מופיע השי"ת אמיתת תושבע"פ. ולכן קבעו מחולות בט"ו באב שאז יהי' הבנין לעתיד כמ"ש בפסיקתא. וזה הפי' מה שא' במשנה זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב דהיינו בנין העתיד שאז יתוקן הכל. וזהו שמחת לבו ע"ד שא' (סנהד' צ"ט.) ללבי גליתי לאברי לא גליתי היינו למדות שבהן מתנהג העולם כמו שנא' ביעקב אע"ה שבקש לגלות את הקץ ונתכסה הימנו ולכן קבעו אז בט"ו באב יו"ט ומחולות בעיגול כעטרה וע"ז מסיק בגמ' עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד מראה באצבעו שנא' וכו' זה ה' קוינו לו זה מורה כמו שמראה באצבע דהיינו שכל אחד רואה כפי ההשגה והכרה שהי' לו בעוה"ז. רק שאז יהי' להם ההכרה בפירוש וכמו שהי' בים דאי' במדרש ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שאמרו זה אלי:
5
וזה ענין ט"ו באב בזמן הזה דבמשנה אי' רק לא היו ימים טובים וכו' שהי' רק בזמן הבית וכן כל האמור שבהן בנות ירושלים יוצאות וכו' הי' ג"כ בזמן הבית וכמו שא' בגמ' בת מלך וכו'. אך בגמ' אמרו ו' טעמים וכל הה' טעמים הי' רק בזמן הבית רק טעם אחד יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה זה הי' אחר החורבן. וביתר הי' מלכות בן כוזיבא דאי' (גיטין נ"ה:) אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספיק חריב ביתר. וענין ג' חרבנות אלו הם כנגד ג' מדות הרעות הקנאה והתאוה והכבוד שהם שורש הג' חטאים ע"ז ג"ע ושפ"ד. וזהו אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים היינו בעון שנאת חנם שהוא מדת הקנאה ושפ"ד שהם קליפת עשו רציחה. ועבור זה הי' חורבן בית שני ע"י אדום דתמיד כל שנמצא קטרוג על ישראל באיזו מדה אז האומה שקליפתה מעין מדה זו מושלת עליהם דיש להם טענה שגם בישראל נמצא מעין מדתם וחורבן בית שני הי' מפני שנאת חנם כמ"ש (יומא ט':). אתרנגולא ותרנגולתא חריב טור מלכא הוא ע"י מדת התאוה דשם נמצא בגמ' שהי' ריבוי מופלג ס' רבוא עיירות שהי' בכל אחת כיוצאי מצרים וג' הי' בהן כפלים כיוצאי מצרים ומקודם הי' להם בזה הכונה לש"ש והוי מפקי תרנגולא ותרנגולתא כלומר פרו ורבו כתרנגולים שבהם ריבוי המין דאי' (ברכות כ"ב.) שלא יהיו ת"ח וכו' כתרנגולים. והם הי' להם בזה כונה לש"ש פרו ורבו וכו' ואח"כ שהי' קטרוג עליהם שהוא לשם תאוה לבד לזה חרבה. ואשקא דריספק חריב ביתר זה הי' ממדת הגיאות והכבוד כמו שא' דהוי נהיגי כי הוי מתיליד ינוקא שתלי ארזא וזה מורה על גאוה וכבוד כמו שא' (במד' חקת) ע"י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת וכו'. ואי' בגמ' (שבת קל"ט.) אי בטלי יהורי בטלי אמגושי דכתיב ואצרוף כבור סיגיך ופירש"י סיגיך הם גסי הרוח לשון ישגא מאוד. ובאמת מצינו בפסוק צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה רק שיש גיאות לטובה ג"כ כמו שנא' ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה' והוא כנגד קליפת עמלק שמשליך עצבות וקרירות על האדם כמו שנא' אשר קרך ודרשו בספרי הצנינך והפשירך. ואי' (תמורה ט"ז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות וקרי לי' עצבי שהיצה"ר משליך עצבות על האדם ושפלות בפיתויו שאינו נחשב לימודו ועבודתו כלום. ולזה נצרך גאוה שידע שע"י תורתו ועבודתו מוסיפין כביכול כח בפמליא של מעלה כמו שנא' תנו עוז לאלהים וכן להיפך ח"ו נאמר צור ילדך תשי. וזה הוא הגאות לש"ש כמו שנא' ויגבה לבו בדרכי ה'. וגם בביתר הי' להם בזה כונה לש"ש להשתמש בהגיאות לעבודת השי"ת. ואח"כ שהיה קטרוג שלקחו הגיאות לדברי עוה"ז כאו"ה קצו ארזא. וזהו אשקא דריספיק שהוא גאות דאו"ה במרכבה וגדולה חרוב ביתר. ויום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה שזה מורה לתיקון קלקול זה דאי' (סנהדרין מ"ו:) קבורה משום בזיוני וכן מצינו בכ' ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהי' שהוא בזיון וכיון שנתנו לקבורה היינו שאפשר לתקן קלקול זה. וזה ראו ע"י הנס שהיה שלא הסריחו במשך הזמן שהיו מושלכין בלא קבורה וע"ז התקינו ברכת הטוב ומטיב. והוא כמו שא' (פסחים נ'.) לעוה"ב כולו הטוב והמטיב שאז יראו שהכל הי' לטובה. וכן ראו שם שלא רצה הש"י לבזותם מזה שלא הסריחו שהי' ע"י נס רק הי' כדי לתקן מה שפגמו במדת הגאוה. ואח"כ נתנו לקבורה ולכן תיקנו ברכה זו בבהמ"ז שהגיאות בא ע"י אכילה גסה כמו שנא' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו':
And that is the idea of Tu b'Av at this time. As in the Mishnah (Ta'anit 4:8), it is only found, "There were no days as joyous for the Jewish people as the fifteenth of Av, etc.," which is only during the time of the Temple. And likewise, everything that is stated, "the daughters of Jerusalem would go out, etc., was at the time of the Temple, and it is as it is stated in the Gemara, "the daughter of the king, etc." However, they said six reasons [for it] in the Gemara, although five of the reasons were only at the time of the Temple, there is one reason — that it was the day that those killed in Beitar were permitted to be buried — that was after the destruction [of the Temple]. And Beitar was the kindgom of Ben Koziva. As it is found (Gittin 55b:16), "Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. The King’s Mountain was destroyed on account of a rooster and a hen. Beitar was destroyed on account of a shaft from a chariot." And the idea of these three destructions is that they correspond to the three bad traits, jealousy, lust, and [the pursuit of] honor, which are the roots of the three [cardinal] sins, idolatry, sexual immorality and the spilling of blood. And that is [the meaning of], "Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza." Meaning, for the sin of baseless hatred, which is the trait of jealousy, and the spilling of blood, which is the husk of Esau — killing. And because of that, the destruction of the Second Temple was through Edom. For whenever there is an accusation against the Jewish people for a certain trait, the nation that has a husk like that trait will then rule over them. For they [then] have a claim that there is something similar to their trait also in the Jewish people. And the destruction of the Second Temple was because of senseless hatred, as they have said (Yoma 9b). "The King’s Mountain was destroyed on account of a rooster and a hen," was through the trait of lust. For it is found there in the Gemara (Gittin 57a:11) that there was wonderous propagation [there]: Six hundred thousand cities and each of them had a population as great as the number of those who left Egypt, except for three of those cities, the population of which was double the number of those who left Egypt. And at first, the intention of this was for the sake of the Heavens. So they would take out a rooster and a hen, as if to say, "Be fruitful and multiply like chickens." For the propagation of the species is [noticeable] with them. For we find [the related comparison] (Berakhot 22a), "that Torah scholars, etc. should not be like roosters." And their intention with this was for the sake of the Heavens, to be fruitful and multiply, etc. But afterward, there was an accusation against them that it [had become] only for the sake of lust. And that is why it was destroyed. And "Beitar was destroyed on account of a shaft from a chariot." That was from the trait of pride and honor, as it is said that when a baby was born, they would plant a cedar. And that indicates pride and honor, as they said (Midrash Tachuma, Chukat 6:1), "Because he raised himself up like a cedar, he was struck with tzara'at, etc." And it is found in the Gemara (Shabbat 139a:7), "If the arrogant will cease, the Persian fire priests will cease, as it is written: And I will purge away your dross [sigayikh] as with lye." And Rashi explains, "Sigayikh are the arrogant ones. It is an expression [like], 'very haughty [yisga].'" It is true that we find in the verse, The righteous shall flourish [yisgeh] like a date-palm (Psalms 92:13). Yet there is good pride as well, as it is stated about Jehoshaphat: His heart was elevated in the ways of the Lord (II Chronicles 17:6). [Still,] it corresponds to the husk of Amalek, which sends sadness and coldness to people, as it is written: Who appeared [karcha] to you on the way (Deuteronomy 25:18). And they expounded [relating to kar, which means cold], "he cooled you down and made you lukewarm." And it is found (in Temurah 16a), "That it may not pain me [aatzvi] (I Chronicles 4:10) — that the evil inclination should not grow stronger and prevent me from studying Torah." And he called it aatzvi [which can also mean my sadness] since the evil inclination sends sadness and lowliness to a person by its seductions that his learning is not considered anything. And that is why there is a need for pride, that he knows that through his Torah [study] and his service, strength is, as it were, added to the celestial retinue. For it is stated: Give might to God (Psalms 68:35). And, God forbid, likewise is it, as it were, the opposite. For it is written, The Rock of your birth you weakened (Deuteronomy 32:18). And that is the pride that is for the sake of the Heavens, as it stated: His heart was elevated in the ways of the Lord. And also in Beitar was this for the sake of the Heavens, to use pride for service to God, may He be blessed. But afterward, when there was an accusation that they took pride for matters of this world, like the nations of the world, the cedar was cut down. And this is [the meaning of, with] a shaft from a chariot, which is the pride of the nations of the world with a chariot and greatness, was Beitar destroyed. But the day that they allowed those killed in Beitar to be buried indicates a rectification of this corruption. For it is found (in Sanhedrin 46b), "Burial is on account of disgrace." And likewise did we find it in Scripture: they shall not be gathered for burial; they shall become dung upon the face of the earth (Jeremiah 8:2), which is a disgrace. And when they were allowed to be buried, that is when it became possible to rectify this corruption. And they saw this through the miracle, which was that they did not rot with the passages of time, since they were flung [on the field] without burial. And it is about this that they ordained the blessing of the Good, and the One who does good. And that is like that which they said (Pesachim 50a), "In the world to come, it will allways be [appropriate to say] the Good and the One who does good. For they will then see that it was all for the good. And so did they see there, from that which they did not rot, which is by way of a miracle, that God, may He be blessed, did not want to disgrace them. However, it was in order to rectify what they distorted with the trait of pride. So they were allowed to be buried afterward. And that is why they ordained this blessing in the grace after the meal: since pride comes from overeating, as it is stated: Lest you eat and be sated, etc. And your heart be lifted, etc. (Deuteronomy 8:12-14).
6
וביתר היה מלכות בן כוזיבא דאמר אנא משיח כמו שא' (סנהד' צ"ג:) והרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מלכים) כתב שרע"ק היה נושא כליו של בן כוזיבא אף שלא נמצא במדרשי חז"ל שלפנינו רק במד' (איכה רבתי ב') אי' שרע"ק אמר היינו מלכא משיחא ואמר לו בן תורתא עקיבא יעלו עשבים בלחייך וכו' ומן הסתם הי' לו איזה שייכות לבחי' משיח והי' מלך ישראל וכבש אומות. ואי' בזווה"ק (ח"ג רס"א ב') משה שירותא בעלמא הוה וכו' סיומא מלכא משיחא וכו' דמשרע"ה הי' שורש תושב"כ וסיומא יהי' מלכא משיחא שהוא שורש תושבע"פ מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ודוד המע"ה הי' מרכבה למדת מלכות והי' ראש לבעלי רוה"ק ורוה"ק הוא בחי' תושבע"פ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל על מה שא' (ב"ב י"ב'.) וחכם עדיף מנביא שהוא ע"י רוה"ק וכמו שא' שם ולאו טעמא יהיב. ועיקר השלימות יהי' במלכא משיחא ע"י בחי' תושבע"פ שהוא התיקון לרוב כעס שנצרך לזה הרב חכמה כנ"ל. וכן אחר הקלקול במדבר נתנו אז הלוחות האחרונות דאי' (שמו"ר פ' מ"ז) חייך אין אתה מפסיד בלוחות הראשונות לא היו רק עשרת הדברות בלבד עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרש ואגדות [ונראה שלמדו זה אף דנראה שבלוחות ראשונות ג"כ נרמז הכל וכמו שנדרש (מ"ר שם) על מה שנא' וידבר אלהים את כל הדברים האלה אפי' מה שהתלמיד שואל לרב ובלוחות שניות ג"כ היו רק י' הדברות. רק מדכתיב בלוחות שניות ויכתוב על הלוחות את דברי הברית וגו' ומקודם לזה כתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו' ודרשו (במ"ר שם) זה על תושבע"פ וכן אי' (גיטין ס':) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנא' כי ע"פ הדברים האלה וכו' וכ' ויכתוב על הלוחות את דברי הברית מזה למדו שבלוחות שניות נכללו הלכות מדרשות ואגדות] וזה נצרך אחר הקלקול כדי לתקן הרב כעס. וסיומא יהי' ע"י מלכא משיחא. ואי' מהבעש"ט זצ"ל שראה ע"י עליות נשמה שרע"ק הוא שומר הפתח בהיכל משיח. והיינו דרע"ק הוא שורש תושבע"פ כמו שכ' האריז"ל ואי' (מנחות כ"ט:) שאמר משה רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי וכו' כך עלה במחשבה לפני. והיינו דמשרע"ה היה בחינתו שורש תושב"כ ורע"ק שורש תושבע"פ. וזה מה שכ' הרמב"ם ז"ל הנ"ל שר"ע הי' נושא כליו של בן כוזיבא שהי' סבור עליו שהוא משיח וכלים של משיח הוא התושבע"פ. ואחר שחרב ביתר אז נתפשט התושבע"פ ביותר ע"י רע"ק שבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם והם הם העמידו תורה (כמ"ש יבמות ס"ב:) ואז תקנו הטוב והמטיב. הטוב אין טוב אלא תורה כמו שא' (ברכות ה'.) והמטיב לאחריני הוא בחי' תושבע"פ דאי' (סוכה מ"ט:) תורה ללמדה זו תורה של חסד וכתיב ותורת חסד על לשונה והוא תושבע"פ שהוא על לשונה. ואז ראו שיוכל להתחיל התיקון לזה ע"י בחי' תושבע"פ שיתוקן הב' כתרים נעשה ונשמע בעטרה שעטרה לו אמו ולכן הוא יו"ט אף אחר החורבן:
7
ולכן איתא בגמ' אח"כ מכאן ואילך דמוסיף יוסיף וכו' שאז מיום ט"ו כאשר ראו שמתחיל התיקון אחר החורבן תקנו שצריך להוסיף מהלילה על היום דלילה הוא כנגד תושבע"פ דירח שהוא בחי' תושבע"פ מקבלת מאור השמש בחי' תושב"כ. ואף דא' (עירובין ס"ה.) מחדדן שמעתך א"ל דיממי נינהו מ"מ איתא (שמו"ר פ' מ"ז) מודה ר"י שאין רנה של תורה אלא בלילה שנא' קומי רוני בלילה וכן הוא אומר ותקם בעוד לילה. והיינו על תושבע"פ כמו שא' (מגילה ל"ב.) השונה בלא זמרה שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה שע"י כן זוכרין יותר (כמ"ש תוס' שם). או דקרי לה רנה דעיקר תושבע"פ הוא שיהי' נכנסין הד"ת ללב ליישר הלב וכשמתיישר הלב מזה בא שמחה כמו שנא' ולישרי לב שמחה ורנה בא משמחה. ונראה שזה טעם הז' לט"ו באב שע"י שראו אז שהתחיל התיקון ע"י תושבע"פ צריך להוסיף מאז מהלילה לשנות וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מת"ת וביו"ד סי' רמ"ו) הרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחד מהן בשנה וכו'. ובזה יונח מ"ש בפע"ח שיש ז' טעמים בגמ' אף דלפנינו אי' בגמ' רק ו' טעמים על ט"ו באב אך זה שא' בגמ' מכאן ואילך דמוסיף יוסיף הוא הטעם השביעי כמו שאמרנו:
8
ואח"כ נסדר בגמ' ת"ר יפיפיות שבהן וכו' ובגמ' הגיר' ג' כתות יפיפיות מיוחסת מכוערת ובע"י חשיב ד' כתות יפיפיות מיוחסת עשירות ועניות. ואי' בפע"ח שהוא כנגד ד' אותיות השם הוי"ה והוא מה שא' בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו' דקאי על השי"ת שבוחר בישראל. ויפיפיות נגד ה' אחרונה שבשם הק' שהוא שכינתא תתאה כמו שנסדר בשה"ש כל שבחי כנס"י רעיתי יפתי יפה את כתרצה. והיינו שמקושטת בכ"ד קישוטי כלה והם אומר' תנו עיניכם ליופי. מיוחסת כנגד ו' שבשם הק' דעיקר היחוס ישראל הוא שהם בנים לה' כמו שנא' בנים אתם לה' אלהיכם. והוא רק ביעקב שזכה להיות נקרא בני בכורי ישראל והי' מטתו שלימה שאין בזרעו שום פסולת. משא"כ בזרע אברהם ויצחק אף שהם בעצמם ג"כ זכו שנקראו ישראל (כמ"ש במד') מ"מ מ"מ כיון שיצא מזרעם פסולת לא יתכן בהם השם בנים לה'. רק זרע יעקב זהו היחוס וזהו כנגד ו' שבשם שהוא כנגד יעקב שנקרא בן וכנס"י בת שהוא בחי' ו' ה'. וזהו תנו עיניכם למשפחה. ועשירות שאמרו שם שמכניסות הכל משלהן כל התכשיטין הוא כנגד ה' ראשונה וע"ד שא' (ב"ב כ"ה:) ושיעשיר יצפין מצפון זהב יאתה היינו שיחזיק וישתדל במדת היראה שהוא בחי' צפון והוא מדתו של יצחק אע"ה ועי"ז יהי' בכוחו לקבל עשירות כמו שנא' ביצחק כי גדל מאוד ודרשו זבל פרדותיו של יצחק וכו' שהוא עשירות בהפלגה. וכמו ששמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצלה"ה ע"פ ואברם כבד מאוד במקנה וגו' פי' כבד מלשון משא כבד שהעשירות הי' לו לעול ולמשא מפני שמדתו הי' עיקר בבחי' אהבה להשי"ת והי' ירא לנפשו מפני אהבות זרות שלא בקדושה. אבל יצחק אע"ה שהי' עיקרו בבחי' היראה לא ירא מזה והי' בכוחו לקבל העשירות. ועיקר יראה הוא מצד האדם כמו שנא' מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וזהו עשירות שמכניסות הכל משלהן. ועניות ובגמ' הגי' מכוערת והכל אחד דעניות היינו בדעת כמו שאמ' (נדרים מ"א.) אין עני אלא בדעת ומזה בא שהם מכוערת במעשים. וזהו כנגד י' שבשם הק' היינו שמ"מ הם קשורין בשורש בראשית המחשבה שהוא הקיצו של י' בחי' הדעת שהוא החיבור חו"ב. וכמו שא' (סנהד' מ"ד.) אע"פ שחטא ישראל הוא וע"ז נקראו ראשית תבואתה והוא כנגד עני בדעת. ואומרים ובלבד שתעטרוני בזהובים דהיינו שיתנו להם תכשיטין ואז לא יהיו מכוערת כמו שא' (נדרים ס"ו.) בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן. וכן כאן המכוון שהשי"ת יעטר אותם בתכשיטין דבאמת רצונינו לעשות רצוניך רק השאור שבעיסה מעכב ואז לא יהיו עניות ומכוערת. ואח"כ אמר שם עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד ואחד מראה באצבעו דהיינו שכל אחד מראה לפי השגתו ותפיסתו בהשי"ת שהשיג בעוה"ז. ולעתיד כשיראה מפורש יהיה מראה באצבעו הנה אלהינו זה קוינו לו:
במשנה (סוף תענית) אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו'. ואח"כ בגמ' אמרו טעמים ע"ז על מה שלא היו ימים טובים כזה אבל היכן מצינו רמז בתורה לזה שנקרא ט"ו באב יו"ט. נראה לי שהוא ממה שנא' (סוף שופטים) הנה חג ה' בשילו מימים ימימה וגו' והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות וגו'. ולא פירש איזה חג הוא מימים ימימה והרד"ק פי' על יוהכ"פ שבו נזכר במשנה ובנות ירושלים יוצאת וחולות בכרמים. אבל היכן מצינו שיהי' נקרא יוהכ"פ חג אבל נקרא רק מקרא קודש דחג נקראים רק הג' רגלים חג המצות וגו' דחג הוא לשון שמחה בכ"מ דלכן בלשון חז"ל סתם חג הוא חג הסכות שהוא זמן שמחתינו וכמו שא' (חגיגה י':) חוגו חגא פירש"י להרבות שמחה. ומ"ש בתוס' די"מ חג מלשון רקידה כמו יחוגו ויניעו כשכור גם שם הוא מלשון שמחה שהשכור מתוך היין לבו שמח עליו. וכן כתיב (שמואל א ל׳:ט״ז) אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל היינו שהיו שמחים בהשלל מתוך אכילה ושתי' וגם מחולות בכלל ודוחק לומר שמרמז על יוהכ"פ. לכן נראה דחג ה' בשלו וגו' המכוון על ט"ו באב דכל החגים לא נקראו חג ה' ואף בסוכות שהוא זמן שמחתינו וכתיב בי' מפורש מצות שמחה כתיב ושמחת בחגך שהוא שמחת ישראל זכר ליציאת מצרים. ורק מצינו בתורה אצל אהרן שאמר חג לה' מחר על י"ז בתמוז שאז נשלם המ' יום ראשונים שהי' משרע"ה בהר ואמר שאז ירד מההר עם השני לוחות בידו. ולולי הקלקול הי' אז חג לה' שאז הי' צריך להיות יום שמחת לבו של הקב"ה כמו במתן תורה. וכמו שנא' במצרים שלח את עמי ויחוגו לי במדבר ולא מצינו שעשו ישראל חג במדבר ואם על החגים הג' רגלים שקיימו הלא קיימו כבר חג המצות במצרים ג"כ. אך ענין ויחוגו לי במדבר הכונה על מתן תורה ואם לא היה הקלקול בעגל ולא נשתברו הלוחות הי' אז בי"ז בתמוז החג לה' שהוא יום שמחת לבו שאז הי' נתקיים כמו שדרשו חז"ל ע"פ חרות על הלוחות חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות והי' נחקק הד"ת בלב ישראל. אך אחר הקלקול נדרש על יוהכ"פ שהוא יום שנתנו בו לוחות אחרונות הפסוק ביום חתונתו דלא היה חרות ונחקק בלב כ"כ בלוחות אחרונות. וביום שמחת לבו נדרש על בנין בהמ"ק שיבנה במהרה בימנו שרק אז יתוקן הכל:
In the Mishnah (Taanit 4:8): Rabbi Shimon ben Gamliel said, "There were never such [joyous] holidays for Israel as the fifteenth of Av, etc." And afterward in the Gemara, they gave reasons for this, why there were not [other] holidays like this. But where do we find a hint in the Torah about this, that the fifteenth of Av is called a holiday? And it appears to me that it is from that which it is stated (Judges 21:19-21), "Behold, there is the festival of the Lord from year to year in Shilo, etc. behold, if the daughters of Shilo come out to dance in the dances, etc." And it does not specify which festival was from year to year. But the Radak (R. David Kimchi) explains it to be about Youm Kippur, about which the mishnah mentions, "And the daughters of Jerusalem went out and danced in the vineyards." But where have we have found that Yom Kippur is called a festival? Rather it is only called a holy convocation. As only the three pilgrimage festivals - the festival of matzot, etc - are called a festival (chag). As chag is always a term of joy. For that is why in the language of the Sages, may their memory be blessed, [the word,] chag by itself [always refers to] the festival of Sukkot; since it is the time of our joy. And it is like they said (Chagigah 10b), "chogu chaga" - which Rashi explains, "to increase joy." And that which Tosafot said - that "some say that it is a term of dancing, as in, 'they reeled (yachogu) and moved like a drunkard'" (Psalms 107:27) - also there is it a term of joy, since the heart of a drunkard is merry on account of the wine. And so is it written (1 Samuel 30:16), "eating, drinking and celebrating (chogegim) with all the spoils." That [means] that they were rejoicing with the spoils by way of eating and drinking, and dancing was also included. So it is distant to say that it is hinting to Yom Kippur. Hence it appears that the intention of "the festival of the Lord in Shilo, etc." is about the fifteenth of Av. For none of the festivals are called the festival of the Lord. And even [about] Sukkot, which is the time of our joy and on which the commandment of joy is explicit - it is written (Deuteronomy 16:14), "And you shall rejoice in your holiday." [Hence it embodies] the joy of Israel, in commemoration of the exodus from Egypt. And we have only found Aharon saying, about the seventeenth of Tammuz, "It shall be a festival for the Lord tomorrow" (Exodus 32:5). For the forty first days - upon which our teacher Moshe, peace be upon him, was on the mountain - ended then; and he said that he would descend from the mountain then with the two tablets in his hands. So were it not for the debacle (the golden calf), it would have then been the festival of the Lord. For 'the day of the joy of His heart' of the Holy One, blessed be He, was supposed to be then, like at the giving of the Torah. And it is like it was stated in Egypt (Exodus 5:1), "Send My people, so they may celebrate a festival (veyachogu) to Me in the desert." Yet we did not find that the Israelites made a festival in the desert. And if it is about the three pilgrim festivals that they observed - had they not already observed the festival of matzot in Egypt as well? Rather the intended content of, "so they may celebrate a festival to Me in the desert," is about the giving of the Torah (the tablets). And if there had not been the debacle with the calf and the tablets had not been broken, the seventeenth of Tammuz would have then been the festival of the Lord - for it is 'the day of the joy of His heart.' For then, what our Sages, may their memory be blessed, expounded about the verse, "engraved (charut) upon the tablets" (Exodus 32:16), [that the Torah would bring about] freedom (cheirut) from the angel of death and from the subjugation of the nations and that the words of the Torah would be inscribed into the heart of the Israelites, would have then come to pass. However after the debacle, [the less potent section of] the verse, "on the day of his wedding," was expounded about Yom Kippur - since it is the day upon which the second tablets were given. As there was not so much freedom or inscription upon the heart with the second tablets. So, "and upon the day of the joy of his heart," was [resultantly] only expounded about the building of the Temple - may it be built speedily in our days. As only then will everything be fixed.
והנה המימרא דרשב"ג הנ"ל נשנית במשנה אחר המימרא דמשנכנס אב ממעטין בשמחה שבת שחל ט"ב להיות בתוכה וכו'. ובגמ' (כ"ט:) ר"מ אוסר מר"ח עד התענית ור' יהודה אומר כל החודש ורשב"ג אומר אותה שבת בלבד אמר ר"י ושלשתן מקרא אחד דרשו דכתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה מ"ד מר"ח ועד התענית מחגה ופירש"י דהיינו ר"ח שנקרא חג כמו שנא' קרא עלי מועד. ובאמת קשה להבין דלא מצינו שנקרא ר"ח חג רק מועד. ובגמ' (ערכין י':) מקשה לענין הלל ר"ח דאיקרי מועד לימא ומשני לא איקדש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהי' לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. הרי דר"ח אינו נקרא חג דאם הי' מקודש לחג הי' גומרין בו את ההלל. ונראה דחגה קאי על ט' באב דבזמן הבית הי' חג וכמו שנא' והפכתי חגיכם לאבל ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה. רק קאי על ת"ב שבזמן הבית הי' חג וכמו בבית שני ששאלו אם יתענו בצומות והשיבום הנביא צום הרביעי וגו' והי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים אף שידעו שעדיין לא הי' הגאולה בשלימות מ"מ בזמן הבית הי' יו"ט מפני שהי' צומות מקודם ומפני שידעו שיהי' לעתיד למועדים טובים. כן בזמן בית ראשון הי' בת"ב יו"ט ומועד ואף שלא היה עוד צום מקודם מ"מ מזמן המדבר שנגזר במרגלים כמו שא' (תענית כ"ט.) אתם בכיתם בכי' של חנם ואני קובע לכם בכי' לדורות. ובמד' (במדב"ר פ' ט"ז) אי' ומן אותה שעה נגזר על בהמ"ק שיחרב כדי שיגלו ישראל שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות ונראה דקאי על ב' החרבנות דלהפיל זרעם בגוים קאי על חורבן בית ראשון שהי' די בבבל ולזרותם בארצות היינו חורבן בית שני שבו נגזר לזרותם בארצות שיהיו משועבדים בע' אומות כמ"ש (שהש"ר פ' ב') זה מלך המשיח וכו' ולא כבר נשבע הקב"ה שהוא משעבדנו בע' אומות והוא משיבן א' גולה לברבריא וא' גולה לסמטריא דומה כמו שגליתם כולכם. וכיון שראו אח"כ שהיו בא"י ולא נתקיים רק להפיל אותם במדבר והם שרוין בא"י לכן עשו אז בזמן בית ראשון ג"כ חג בט"ב כמו שעשו בבית שני שנהפך הצום לששון ולשמחה וע"ז נאמר והפכתי חגיכם לאבל על ט' באב:
ונראה שהי' החג ז' ימים מט"ב עד ט"ו באב. וי"ל שזה שלמדו (מו"ק כ'.) לאבילות ז' דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' אף אבילות ז'. ובירוש' דייק אימא ח' כמו ח' ימי החג ומשני שמיני רגל בפ"ע וי"ל שלמדו בגמ' דידן מדכתיב חגיכם לאבל דהיינו מה שהי' להם ט"ב לחג ז' ימים בזמן הבית ואמר הנביא שע"י החורבן והפכתי חגיכם לאבל ולימדו מזה אבילות ז'. ובאמת אי' בגמ' הנ"ל בין הטעמים של ט"ו באב יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' דבור עם משה וכו' וידבר ה' אלי אלי הי' הדבור. ולפירש"י בתענית ורשב"ם (ב"ב קכ"א) לא מתו בשנת המ' אך בתוס' פירשו דבשנה אחרונה ג"כ מתו בט"ב רק מפני האבל שהי' ז' ימים מט"ב עד מקצת יום ט"ו באב שהי' יום ז' ומקצת היום ככולו לכן לא הי' הדבור עד ט"ו באב. וזה לשון וידבר שהוא לשון חבה כמו פנים בפנים דבר ה' עמכם וכמו שא' בגמ' (מכות י"א.) מפני מה נאמרה פ' רוצחים בלשון עזה דכתיב וידבר ה' אל יהושע וכו' מפני שהן של תורה שכל ד"ת הי' בלשון וידבר כמו פנים בפנים דבר ה' עמכם. ולכן עשו יו"ט בט"ו באב שאז דיבר ה' אליו בלשון של תורה בלשון חבה (כמ"ש בפירש"י שם) כמו פה אל פה אדבר בו. ולכן למדו אבל ז' ימים ממה שנא' והפכתי חגיכם לאבל דקאי על ט"ב שהי' מושך עמו ז' ימים עד ט"ו בו ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהי' יום האחרון מן ז' ימי חג אלו. ובט"ו שכבר כלה האבל במדבר עשו יו"ט ומחולות. וע"פ זה מיושב חגה חדשה ושבתה לכל הדעות דלפירש"י קשה למ"ד כל החודש מה דרש חגה ושבתה גם למ"ד מר"ח עד התענית אי דרש חגה על ר"ח כפירש"י הנ"ל מנא לי' עד התענית דלמא רק בר"ח לבד. וע"פ האמור מיושב דלמ"ד מר"ח עד התענית דרש מחגה דקאי על ט"ב שהי' חג בזמן שהיה בהמ"ק קיים כנ"ל. והוא דרש חדשה על ר"ח אב ושבתה על אותו שבת שבין ר"ח להתענית. ומ"ד כל החודש כולו דרש מחדשה שהוא כל החודש וממילא יש בו גם חגה היינו ט"ב ושבתה השבתות שבתוך החודש. ומ"ד כל השבת כולו אסור דרש משבתה והוא דרש חגה וחדשה על כל השנה כמו חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי אבל שבת לא נזכר שם דשבת קביעא וקיימא מקדושת השי"ת וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב פ"ח ב') ואלו שבת לא קאמר וכו' וקאי שבתה על ימי השבת של השבוע שחל בו ט"ב. ואף דכתיב שכח ה' בציון מועד ושבת ונזכר גם שבת. שם קאי על הקרבנות מוספי מועד ושבת שהם תוספות קדושה ע"י קרבנות שמקריבין ישראל שנתבטל אחר החורבן. וכן מה דאי' (שבת קמ"ה:) מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שלא היו באותו קללה דכתיב והשבתי וכו' וכתיב חדשיכם ומועדיכם וכו'. ובשבתות לא נזכר שיהי' הבדל בין א"י לבבל רק הקללה הי' רק על החגים וחדשים כמו שנא' חדשיכם ומועדיכם. ואף דבפסוק והשבתי שמביא נזכר גם שבתה י"ל דאתי למ"ד שבתה קאי על שבוע שחל בו ט"ב:
ואחר זה נשנה במשנה המימרא דרשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ופירש"י במלך שלמה במלך שהשלום שלו בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י. ומה זו שייכות למה שבנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים שנשנית במשנה קודם לזה ובגמ' דרשו על זו המימרא ת"ר יפיפות וכו' אמר ר"א עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו'. ונראה שהכל אחד דמחול הוא לשון היקף כמ"ש בפירש"י סביב לשון מחול הכרמים. והיינו דמה שנא' בעטרה שעטרה לו אמו היינו דישראל יש להם ב' כתרים תפילין של יד ושל ראש דתפילין של יד הוא כנגד כתר נעשה שהמעשה שייך לידים והם משועבדין למצות ה'. ותפילין ש"ר כננד כתר נשמע שהוא כנגד המוח ומחשבה מוחא. וכנגדן א' (ברכות ו'.) השי"ת מניח תפילין דמשתבח בשבחייהו דישראל. ומכתר נשמע כביכול השי"ת מניח תפילין ש"ר ומכתר נעשה התפילין של יד. וזה הפי' בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י בנעשה ונשמע. ביום חתונתו זה מ"ת ואם לא היו נשתברו לוחות ראשונות הי' אז בי"ז בתמוז יום חתונתו ויום שמחת לבו יחד. ואחר שנעשה הקלקול אז נקרא יוהכ"פ יום חתונתו שאז הי' יום סליחה ומחילה ונתקן אז מה שקלקלו בנעשה במעשה העגל (כמ"ש במ"ר עקב). ויום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב דאחר החטא נצרך לתיקונו לתושבע"פ כמו שנא' כי ברוב חכמה רוב כעס שלתקן הרב כעס נצרך לרב חכמה והוא כנגד כתר נשמע כמו שנא' שמעו ותחי נפשכם והוא בחי' בינה לבא שממנו תוצאות חיים היינו שנכנס ללב. ובינה הוא בחי' תושבע"פ דחכמה הוא בתי' תושב"כ ובינה שהוא מבין דבר מתוך דבר בחי' תושבע"פ וזה יום שמחת לבו. ובבהמ"ק כתיב כי מציון תצא תורה וכמ"ש שמשם יוצא הוראה לעולם וכן הוא מפורש בפסוק כי יפלא ממך דבר וגו' וקמת ועלית אל המקום וגו'. והיינו כי יפלא ממך דבר שלא יוכלו לידע מתושב"כ וקמת ועלית אל המקום שבבהמ"ק מופיע השי"ת אמיתת תושבע"פ. ולכן קבעו מחולות בט"ו באב שאז יהי' הבנין לעתיד כמ"ש בפסיקתא. וזה הפי' מה שא' במשנה זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב דהיינו בנין העתיד שאז יתוקן הכל. וזהו שמחת לבו ע"ד שא' (סנהד' צ"ט.) ללבי גליתי לאברי לא גליתי היינו למדות שבהן מתנהג העולם כמו שנא' ביעקב אע"ה שבקש לגלות את הקץ ונתכסה הימנו ולכן קבעו אז בט"ו באב יו"ט ומחולות בעיגול כעטרה וע"ז מסיק בגמ' עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד מראה באצבעו שנא' וכו' זה ה' קוינו לו זה מורה כמו שמראה באצבע דהיינו שכל אחד רואה כפי ההשגה והכרה שהי' לו בעוה"ז. רק שאז יהי' להם ההכרה בפירוש וכמו שהי' בים דאי' במדרש ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שאמרו זה אלי:
וזה ענין ט"ו באב בזמן הזה דבמשנה אי' רק לא היו ימים טובים וכו' שהי' רק בזמן הבית וכן כל האמור שבהן בנות ירושלים יוצאות וכו' הי' ג"כ בזמן הבית וכמו שא' בגמ' בת מלך וכו'. אך בגמ' אמרו ו' טעמים וכל הה' טעמים הי' רק בזמן הבית רק טעם אחד יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה זה הי' אחר החורבן. וביתר הי' מלכות בן כוזיבא דאי' (גיטין נ"ה:) אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספיק חריב ביתר. וענין ג' חרבנות אלו הם כנגד ג' מדות הרעות הקנאה והתאוה והכבוד שהם שורש הג' חטאים ע"ז ג"ע ושפ"ד. וזהו אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים היינו בעון שנאת חנם שהוא מדת הקנאה ושפ"ד שהם קליפת עשו רציחה. ועבור זה הי' חורבן בית שני ע"י אדום דתמיד כל שנמצא קטרוג על ישראל באיזו מדה אז האומה שקליפתה מעין מדה זו מושלת עליהם דיש להם טענה שגם בישראל נמצא מעין מדתם וחורבן בית שני הי' מפני שנאת חנם כמ"ש (יומא ט':). אתרנגולא ותרנגולתא חריב טור מלכא הוא ע"י מדת התאוה דשם נמצא בגמ' שהי' ריבוי מופלג ס' רבוא עיירות שהי' בכל אחת כיוצאי מצרים וג' הי' בהן כפלים כיוצאי מצרים ומקודם הי' להם בזה הכונה לש"ש והוי מפקי תרנגולא ותרנגולתא כלומר פרו ורבו כתרנגולים שבהם ריבוי המין דאי' (ברכות כ"ב.) שלא יהיו ת"ח וכו' כתרנגולים. והם הי' להם בזה כונה לש"ש פרו ורבו וכו' ואח"כ שהי' קטרוג עליהם שהוא לשם תאוה לבד לזה חרבה. ואשקא דריספק חריב ביתר זה הי' ממדת הגיאות והכבוד כמו שא' דהוי נהיגי כי הוי מתיליד ינוקא שתלי ארזא וזה מורה על גאוה וכבוד כמו שא' (במד' חקת) ע"י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת וכו'. ואי' בגמ' (שבת קל"ט.) אי בטלי יהורי בטלי אמגושי דכתיב ואצרוף כבור סיגיך ופירש"י סיגיך הם גסי הרוח לשון ישגא מאוד. ובאמת מצינו בפסוק צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה רק שיש גיאות לטובה ג"כ כמו שנא' ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה' והוא כנגד קליפת עמלק שמשליך עצבות וקרירות על האדם כמו שנא' אשר קרך ודרשו בספרי הצנינך והפשירך. ואי' (תמורה ט"ז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות וקרי לי' עצבי שהיצה"ר משליך עצבות על האדם ושפלות בפיתויו שאינו נחשב לימודו ועבודתו כלום. ולזה נצרך גאוה שידע שע"י תורתו ועבודתו מוסיפין כביכול כח בפמליא של מעלה כמו שנא' תנו עוז לאלהים וכן להיפך ח"ו נאמר צור ילדך תשי. וזה הוא הגאות לש"ש כמו שנא' ויגבה לבו בדרכי ה'. וגם בביתר הי' להם בזה כונה לש"ש להשתמש בהגיאות לעבודת השי"ת. ואח"כ שהיה קטרוג שלקחו הגיאות לדברי עוה"ז כאו"ה קצו ארזא. וזהו אשקא דריספיק שהוא גאות דאו"ה במרכבה וגדולה חרוב ביתר. ויום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה שזה מורה לתיקון קלקול זה דאי' (סנהדרין מ"ו:) קבורה משום בזיוני וכן מצינו בכ' ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהי' שהוא בזיון וכיון שנתנו לקבורה היינו שאפשר לתקן קלקול זה. וזה ראו ע"י הנס שהיה שלא הסריחו במשך הזמן שהיו מושלכין בלא קבורה וע"ז התקינו ברכת הטוב ומטיב. והוא כמו שא' (פסחים נ'.) לעוה"ב כולו הטוב והמטיב שאז יראו שהכל הי' לטובה. וכן ראו שם שלא רצה הש"י לבזותם מזה שלא הסריחו שהי' ע"י נס רק הי' כדי לתקן מה שפגמו במדת הגאוה. ואח"כ נתנו לקבורה ולכן תיקנו ברכה זו בבהמ"ז שהגיאות בא ע"י אכילה גסה כמו שנא' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו':
And that is the idea of Tu b'Av at this time. As in the Mishnah (Ta'anit 4:8), it is only found, "There were no days as joyous for the Jewish people as the fifteenth of Av, etc.," which is only during the time of the Temple. And likewise, everything that is stated, "the daughters of Jerusalem would go out, etc., was at the time of the Temple, and it is as it is stated in the Gemara, "the daughter of the king, etc." However, they said six reasons [for it] in the Gemara, although five of the reasons were only at the time of the Temple, there is one reason — that it was the day that those killed in Beitar were permitted to be buried — that was after the destruction [of the Temple]. And Beitar was the kindgom of Ben Koziva. As it is found (Gittin 55b:16), "Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. The King’s Mountain was destroyed on account of a rooster and a hen. Beitar was destroyed on account of a shaft from a chariot." And the idea of these three destructions is that they correspond to the three bad traits, jealousy, lust, and [the pursuit of] honor, which are the roots of the three [cardinal] sins, idolatry, sexual immorality and the spilling of blood. And that is [the meaning of], "Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza." Meaning, for the sin of baseless hatred, which is the trait of jealousy, and the spilling of blood, which is the husk of Esau — killing. And because of that, the destruction of the Second Temple was through Edom. For whenever there is an accusation against the Jewish people for a certain trait, the nation that has a husk like that trait will then rule over them. For they [then] have a claim that there is something similar to their trait also in the Jewish people. And the destruction of the Second Temple was because of senseless hatred, as they have said (Yoma 9b). "The King’s Mountain was destroyed on account of a rooster and a hen," was through the trait of lust. For it is found there in the Gemara (Gittin 57a:11) that there was wonderous propagation [there]: Six hundred thousand cities and each of them had a population as great as the number of those who left Egypt, except for three of those cities, the population of which was double the number of those who left Egypt. And at first, the intention of this was for the sake of the Heavens. So they would take out a rooster and a hen, as if to say, "Be fruitful and multiply like chickens." For the propagation of the species is [noticeable] with them. For we find [the related comparison] (Berakhot 22a), "that Torah scholars, etc. should not be like roosters." And their intention with this was for the sake of the Heavens, to be fruitful and multiply, etc. But afterward, there was an accusation against them that it [had become] only for the sake of lust. And that is why it was destroyed. And "Beitar was destroyed on account of a shaft from a chariot." That was from the trait of pride and honor, as it is said that when a baby was born, they would plant a cedar. And that indicates pride and honor, as they said (Midrash Tachuma, Chukat 6:1), "Because he raised himself up like a cedar, he was struck with tzara'at, etc." And it is found in the Gemara (Shabbat 139a:7), "If the arrogant will cease, the Persian fire priests will cease, as it is written: And I will purge away your dross [sigayikh] as with lye." And Rashi explains, "Sigayikh are the arrogant ones. It is an expression [like], 'very haughty [yisga].'" It is true that we find in the verse, The righteous shall flourish [yisgeh] like a date-palm (Psalms 92:13). Yet there is good pride as well, as it is stated about Jehoshaphat: His heart was elevated in the ways of the Lord (II Chronicles 17:6). [Still,] it corresponds to the husk of Amalek, which sends sadness and coldness to people, as it is written: Who appeared [karcha] to you on the way (Deuteronomy 25:18). And they expounded [relating to kar, which means cold], "he cooled you down and made you lukewarm." And it is found (in Temurah 16a), "That it may not pain me [aatzvi] (I Chronicles 4:10) — that the evil inclination should not grow stronger and prevent me from studying Torah." And he called it aatzvi [which can also mean my sadness] since the evil inclination sends sadness and lowliness to a person by its seductions that his learning is not considered anything. And that is why there is a need for pride, that he knows that through his Torah [study] and his service, strength is, as it were, added to the celestial retinue. For it is stated: Give might to God (Psalms 68:35). And, God forbid, likewise is it, as it were, the opposite. For it is written, The Rock of your birth you weakened (Deuteronomy 32:18). And that is the pride that is for the sake of the Heavens, as it stated: His heart was elevated in the ways of the Lord. And also in Beitar was this for the sake of the Heavens, to use pride for service to God, may He be blessed. But afterward, when there was an accusation that they took pride for matters of this world, like the nations of the world, the cedar was cut down. And this is [the meaning of, with] a shaft from a chariot, which is the pride of the nations of the world with a chariot and greatness, was Beitar destroyed. But the day that they allowed those killed in Beitar to be buried indicates a rectification of this corruption. For it is found (in Sanhedrin 46b), "Burial is on account of disgrace." And likewise did we find it in Scripture: they shall not be gathered for burial; they shall become dung upon the face of the earth (Jeremiah 8:2), which is a disgrace. And when they were allowed to be buried, that is when it became possible to rectify this corruption. And they saw this through the miracle, which was that they did not rot with the passages of time, since they were flung [on the field] without burial. And it is about this that they ordained the blessing of the Good, and the One who does good. And that is like that which they said (Pesachim 50a), "In the world to come, it will allways be [appropriate to say] the Good and the One who does good. For they will then see that it was all for the good. And so did they see there, from that which they did not rot, which is by way of a miracle, that God, may He be blessed, did not want to disgrace them. However, it was in order to rectify what they distorted with the trait of pride. So they were allowed to be buried afterward. And that is why they ordained this blessing in the grace after the meal: since pride comes from overeating, as it is stated: Lest you eat and be sated, etc. And your heart be lifted, etc. (Deuteronomy 8:12-14).
וביתר היה מלכות בן כוזיבא דאמר אנא משיח כמו שא' (סנהד' צ"ג:) והרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מלכים) כתב שרע"ק היה נושא כליו של בן כוזיבא אף שלא נמצא במדרשי חז"ל שלפנינו רק במד' (איכה רבתי ב') אי' שרע"ק אמר היינו מלכא משיחא ואמר לו בן תורתא עקיבא יעלו עשבים בלחייך וכו' ומן הסתם הי' לו איזה שייכות לבחי' משיח והי' מלך ישראל וכבש אומות. ואי' בזווה"ק (ח"ג רס"א ב') משה שירותא בעלמא הוה וכו' סיומא מלכא משיחא וכו' דמשרע"ה הי' שורש תושב"כ וסיומא יהי' מלכא משיחא שהוא שורש תושבע"פ מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ודוד המע"ה הי' מרכבה למדת מלכות והי' ראש לבעלי רוה"ק ורוה"ק הוא בחי' תושבע"פ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל על מה שא' (ב"ב י"ב'.) וחכם עדיף מנביא שהוא ע"י רוה"ק וכמו שא' שם ולאו טעמא יהיב. ועיקר השלימות יהי' במלכא משיחא ע"י בחי' תושבע"פ שהוא התיקון לרוב כעס שנצרך לזה הרב חכמה כנ"ל. וכן אחר הקלקול במדבר נתנו אז הלוחות האחרונות דאי' (שמו"ר פ' מ"ז) חייך אין אתה מפסיד בלוחות הראשונות לא היו רק עשרת הדברות בלבד עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרש ואגדות [ונראה שלמדו זה אף דנראה שבלוחות ראשונות ג"כ נרמז הכל וכמו שנדרש (מ"ר שם) על מה שנא' וידבר אלהים את כל הדברים האלה אפי' מה שהתלמיד שואל לרב ובלוחות שניות ג"כ היו רק י' הדברות. רק מדכתיב בלוחות שניות ויכתוב על הלוחות את דברי הברית וגו' ומקודם לזה כתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו' ודרשו (במ"ר שם) זה על תושבע"פ וכן אי' (גיטין ס':) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנא' כי ע"פ הדברים האלה וכו' וכ' ויכתוב על הלוחות את דברי הברית מזה למדו שבלוחות שניות נכללו הלכות מדרשות ואגדות] וזה נצרך אחר הקלקול כדי לתקן הרב כעס. וסיומא יהי' ע"י מלכא משיחא. ואי' מהבעש"ט זצ"ל שראה ע"י עליות נשמה שרע"ק הוא שומר הפתח בהיכל משיח. והיינו דרע"ק הוא שורש תושבע"פ כמו שכ' האריז"ל ואי' (מנחות כ"ט:) שאמר משה רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי וכו' כך עלה במחשבה לפני. והיינו דמשרע"ה היה בחינתו שורש תושב"כ ורע"ק שורש תושבע"פ. וזה מה שכ' הרמב"ם ז"ל הנ"ל שר"ע הי' נושא כליו של בן כוזיבא שהי' סבור עליו שהוא משיח וכלים של משיח הוא התושבע"פ. ואחר שחרב ביתר אז נתפשט התושבע"פ ביותר ע"י רע"ק שבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם והם הם העמידו תורה (כמ"ש יבמות ס"ב:) ואז תקנו הטוב והמטיב. הטוב אין טוב אלא תורה כמו שא' (ברכות ה'.) והמטיב לאחריני הוא בחי' תושבע"פ דאי' (סוכה מ"ט:) תורה ללמדה זו תורה של חסד וכתיב ותורת חסד על לשונה והוא תושבע"פ שהוא על לשונה. ואז ראו שיוכל להתחיל התיקון לזה ע"י בחי' תושבע"פ שיתוקן הב' כתרים נעשה ונשמע בעטרה שעטרה לו אמו ולכן הוא יו"ט אף אחר החורבן:
ולכן איתא בגמ' אח"כ מכאן ואילך דמוסיף יוסיף וכו' שאז מיום ט"ו כאשר ראו שמתחיל התיקון אחר החורבן תקנו שצריך להוסיף מהלילה על היום דלילה הוא כנגד תושבע"פ דירח שהוא בחי' תושבע"פ מקבלת מאור השמש בחי' תושב"כ. ואף דא' (עירובין ס"ה.) מחדדן שמעתך א"ל דיממי נינהו מ"מ איתא (שמו"ר פ' מ"ז) מודה ר"י שאין רנה של תורה אלא בלילה שנא' קומי רוני בלילה וכן הוא אומר ותקם בעוד לילה. והיינו על תושבע"פ כמו שא' (מגילה ל"ב.) השונה בלא זמרה שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה שע"י כן זוכרין יותר (כמ"ש תוס' שם). או דקרי לה רנה דעיקר תושבע"פ הוא שיהי' נכנסין הד"ת ללב ליישר הלב וכשמתיישר הלב מזה בא שמחה כמו שנא' ולישרי לב שמחה ורנה בא משמחה. ונראה שזה טעם הז' לט"ו באב שע"י שראו אז שהתחיל התיקון ע"י תושבע"פ צריך להוסיף מאז מהלילה לשנות וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מת"ת וביו"ד סי' רמ"ו) הרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחד מהן בשנה וכו'. ובזה יונח מ"ש בפע"ח שיש ז' טעמים בגמ' אף דלפנינו אי' בגמ' רק ו' טעמים על ט"ו באב אך זה שא' בגמ' מכאן ואילך דמוסיף יוסיף הוא הטעם השביעי כמו שאמרנו:
ואח"כ נסדר בגמ' ת"ר יפיפיות שבהן וכו' ובגמ' הגיר' ג' כתות יפיפיות מיוחסת מכוערת ובע"י חשיב ד' כתות יפיפיות מיוחסת עשירות ועניות. ואי' בפע"ח שהוא כנגד ד' אותיות השם הוי"ה והוא מה שא' בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו' דקאי על השי"ת שבוחר בישראל. ויפיפיות נגד ה' אחרונה שבשם הק' שהוא שכינתא תתאה כמו שנסדר בשה"ש כל שבחי כנס"י רעיתי יפתי יפה את כתרצה. והיינו שמקושטת בכ"ד קישוטי כלה והם אומר' תנו עיניכם ליופי. מיוחסת כנגד ו' שבשם הק' דעיקר היחוס ישראל הוא שהם בנים לה' כמו שנא' בנים אתם לה' אלהיכם. והוא רק ביעקב שזכה להיות נקרא בני בכורי ישראל והי' מטתו שלימה שאין בזרעו שום פסולת. משא"כ בזרע אברהם ויצחק אף שהם בעצמם ג"כ זכו שנקראו ישראל (כמ"ש במד') מ"מ מ"מ כיון שיצא מזרעם פסולת לא יתכן בהם השם בנים לה'. רק זרע יעקב זהו היחוס וזהו כנגד ו' שבשם שהוא כנגד יעקב שנקרא בן וכנס"י בת שהוא בחי' ו' ה'. וזהו תנו עיניכם למשפחה. ועשירות שאמרו שם שמכניסות הכל משלהן כל התכשיטין הוא כנגד ה' ראשונה וע"ד שא' (ב"ב כ"ה:) ושיעשיר יצפין מצפון זהב יאתה היינו שיחזיק וישתדל במדת היראה שהוא בחי' צפון והוא מדתו של יצחק אע"ה ועי"ז יהי' בכוחו לקבל עשירות כמו שנא' ביצחק כי גדל מאוד ודרשו זבל פרדותיו של יצחק וכו' שהוא עשירות בהפלגה. וכמו ששמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצלה"ה ע"פ ואברם כבד מאוד במקנה וגו' פי' כבד מלשון משא כבד שהעשירות הי' לו לעול ולמשא מפני שמדתו הי' עיקר בבחי' אהבה להשי"ת והי' ירא לנפשו מפני אהבות זרות שלא בקדושה. אבל יצחק אע"ה שהי' עיקרו בבחי' היראה לא ירא מזה והי' בכוחו לקבל העשירות. ועיקר יראה הוא מצד האדם כמו שנא' מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וזהו עשירות שמכניסות הכל משלהן. ועניות ובגמ' הגי' מכוערת והכל אחד דעניות היינו בדעת כמו שאמ' (נדרים מ"א.) אין עני אלא בדעת ומזה בא שהם מכוערת במעשים. וזהו כנגד י' שבשם הק' היינו שמ"מ הם קשורין בשורש בראשית המחשבה שהוא הקיצו של י' בחי' הדעת שהוא החיבור חו"ב. וכמו שא' (סנהד' מ"ד.) אע"פ שחטא ישראל הוא וע"ז נקראו ראשית תבואתה והוא כנגד עני בדעת. ואומרים ובלבד שתעטרוני בזהובים דהיינו שיתנו להם תכשיטין ואז לא יהיו מכוערת כמו שא' (נדרים ס"ו.) בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן. וכן כאן המכוון שהשי"ת יעטר אותם בתכשיטין דבאמת רצונינו לעשות רצוניך רק השאור שבעיסה מעכב ואז לא יהיו עניות ומכוערת. ואח"כ אמר שם עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד ואחד מראה באצבעו דהיינו שכל אחד מראה לפי השגתו ותפיסתו בהשי"ת שהשיג בעוה"ז. ולעתיד כשיראה מפורש יהיה מראה באצבעו הנה אלהינו זה קוינו לו: