שמות 3

ויהי בימים וגו' וירא בסבלותם. אי' ע"ז במ"ר ראה שאין להם מנוחה וכו' הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח וכ"כ במ"ר (פ' ה) תכבד העבודה וגו' ואל ישעו אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת. ויש להבין איך נרמז כאן שתיקן להם משה יום השבת ובפסוק כתיב רק וירא בסבלותם. ובודאי יש בו רמז לשבת. אכן הענין הוא דבכל מעשה בראשית כתיב וירא אלהים כי טוב ואיך יתכן לשון וירא וכי מקודם לא ראה הבריאה. אך המכוון שעל ידי הראיה שראה הש"י הבריאה ונסתכל בהם הכניס בהם האור כי טוב ובמאמר ראשון שלא נאמר בו וירא כי טוב מפני שנזכר בו חושך ותוהו ובהו וכן ביום שני לא נאמר בו כי טוב מפני שנברא בו גיהנם כמ"ש (פסחים נד.) וכבר אמרנו שזה שנאמר ובורא רע אף שלא נזכר בבריאה שנברא רע. שהוא על פי מ"ש (שבת קמט:) עמה שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב אין לא טוב אלא רע. וזה מ"ש (סוכה נב.) דיצר הרע הקב"ה קראו רע דהכל א' דאש דיצר הרע הוא אש של גיהנם כמ"ש (ב"ר פ' ו) וכיון דלא כתיב בהוא וירא כי טוב הוא רע (ונת' בראשית מא' טו) וביום ו' כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והיינו שאז ראה הש"י בכל הבריאה ואז הכניס בהם האור כי טוב והיינו שמכל ההיפך מהטוב יהיה טוב מאד וכמו שנדרש בב"ר על היצה"ר ומה"מ וכדומה. והוא כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא מגו בישא והוא שנעשה טוב מאד ע"י תשובה מאהבה שזדונות נעשות כזכיות וז"ש בגמ' (פסחים שם) אף על פי שלא נאמר בו כי טוב חזר וכללו בששי וכו' ואז בא המנוחה דכ' ויכלו וגו' כי בו שבת מכל מלאכתו שמצא חן בעיניו כל הבריאה והיה לו נייחא מזה. וזה דאי' (ר"ה יח.) היוצר יחד לבם וגו' אלימא ה"ק דברינהו לכו"ע ומייחד לבייהו כהדדי והא קא חזינן דלאו הכי הוא אלא לאו ה"ק היוצר רואה יחד לבם ומבין וכו' ואף דבקרא לא כתיב רואה לבם. אך כיון דכ' יחד לבם דמייחד לבייהו והוא רק על ידי הראיה שהיוצר רואה לבם ומכניס בהם אור כי טוב על ידי זה מייחד לבייהו וכש"נ ויחן ישראל נגד ההר ואי' במכילתא כאיש אחד בלב אחד ואז וירד ה' וגו' דזה לא יוכל להיות רק על ידי הראיה שרואה יחד לבם. וכתיב עיני ה' אל צדיקים ופירשו שהצדיקים זוכין גם כן לבחינת עיני ה' והיינו שיוכלו הצדיקים גם כן להכניס על ידי הראייה שלהם האור כי טוב. וכיון דכתיב במשה וירא בסבלותם היינו שהכניס בהם על ידי ראייתו שיהיה טוב מאד ובזה נרמז שתיקן להם יום השבת לנוח. וזכו אז להאמונה שהיו משתעשעין משבת לשבת בהמגילות שהקב"ה גואלן. וכן אמר הש"י שהם מאמינים בני מאמינים מאמינים שנאמר ויאמן העם וכו' כמ"ש (מ"ר פ' ג) וכן היה דכתיב ויקדו וישתחוו. ומכל מקום כתיב אחר כך בקי"ס וירא ישראל וגו' ויאמינו בה' ואי' ע"ז במכילתא ומ"ר שבזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. דאף על פי שהאמינו במצרים חזרו ולא האמינו וכמ"ש במ"ר שם. וכן איתא במ"ר פ' זו שהזקנים שהלכו עם משה נשמטו א' א' וכשהגיעו לפלטרין של פרעה לא נשתייר א'. והוא מפני שלא היה להם האמונה בשלימות ועל כן נתייראו לכנוס עם משה ואהרן לפרעה ולכן נתבטל מהם אז מצות שבת וכמ"ש במ"ר. וזה היה כעין חבלי משיח וכמו קדרותא דצפרא. ובזה נוכל להבין מה שכתוב בתורה ואל ישעו בדברי שקר שנדרש במ"ר שאמר פרעה על המגילות שהיו משתעשעין בהם וקראם פרעה דברי שקר. ובאמת הם דברי אמת שהיו הנביאות וההבטחות להאבות. ואיך תכתוב התורה דברי בדאי שאמר פרעה וכמו שאמרנו כ"פ שאף שהדבר מת שאמר כן מכל מקום כיון שאמר דברי בדאי אין התורה כותבת אותם. וכמו שלמדו (מדברי תורה ר"פ תולדות) שגדול השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל שלום ואי זה כה תאמרו ליוסף וגו' ואף שאמת שאמרו כן ליוסף מכל מקום אם השבטים אמרו דברי בדאי לא היה התורה כותבת אותם אם לא ללמדינו שראוי היה לומר כן מפני שלום. ולמה נכתב בתורה התיבות בדברי שקר שאמר פרעה כיון שדבריו דברי בדאי - אך לפי האמור מובן שהוא מפני שמה שהיו משתעשעין בהמגילות לומר שהקב"ה גואלן לא היה להם האמונה בשלימות ע"כ קראם הכתוב דברי שקר. והראיה שהרי אחר כך הזקנים נשמטו אחד אחד. ואחר כך בקי"ס דבעתיקא תליא כמ"ש (זא"ב נב ב) ואיתא במכילתא (בשלח וזוה"ק שם סד ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. אז כתיב ויאמינו בה' שזכו אז לאמונה בשלימות ועל ידי כן זכו לומר שירה ולכן נדרש על זה תשורי מראש אמנה שמרמז שזכו לאמונה עד הראש שהוא מהימנותא שלימתא שזוכין בהתגלות עתיקא. ובאמת כל אחד מישראל מאמין שהכל מה' יתברך והוא הזן ומפרנס ומכל מקום רואים אנו שמבטלין מן התורה ומטרידין א"ע בהשתדלות הפרנסה. ואף שמאמינים שהכל מה' יתברך והיה לו לסמוך שאין מעצור לה' להושיע במעט השתדלות והיש לומר לעשות תורתם עיקר ומלאכן עראי. אך הוא מפני שאין האמונה בשלימות וכמ"ש (זח"ב סב סע"ב) שטו העם ולקטו שטותא הוו נסבי לגרמייהו בגין דלא הוו בני מהימנותא וכו' ובודאי היה כל א' משיג פרנסתו במעט השתדלות. וזה ענין מ"ש (שבת לא.) בשעה שמכניסין אדם לדין א"ל נשאת ונתת באמונה קבעת וכו' ומצינו (קידושין מ:) אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה וכו' וכמו שעמדו ע"ז בתוס' (שם). אך לפי האמור הוא ענין א' ששואלין לו נשאת ונתת באמונה שלימה שהש"י הזן ומפרנס והכל מידו וממילא עושה האדם מלאכתו עראי ותורתו עיקר. וזה שדרשו פוטר מים היינו מי שפוטר עצמו מדברי תורה הנמשל למים וכמ"ש בפירש"י. וזה ע"י התנצלותו שהיה טרוד בפרנסתו. ראשית מדון ששואלין אותו נשאת ונתת באמונה. ומצינו (יומא לה:) הלל מחייב את העניים. ובשבת זוכה כל א' למהימנותא שלימתא דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחק"ת כו' ועל כן נקראו הסעודות סעודתי דמהימנותא שלימתא. ומקבל כל א' מישראל עליו עול תורה באמת בשלימות:

ויהי בימים וגו' וירא בסבלותם: In the Medrash it is written that G-d saw that they had no rest, and Moshe went and established the Shabbat day. This needs explanation - how is it hinted to here that Moshe established the day of rest for them? The verse says that G-d saw their hardships, no more no less. However, there is undoubtedly a hint towards the Shabbat day. The idea is that in every element of the creation of the world the words וירא אלהים כי טוב are used. How is it possible for the verse to say that G-d saw - didn't he see before/during his creation of the world? However, the intention of the verse is that through G-d's vision he was able to put the light (that he had created in the first day) into them. The only time it doesn't say כי טוב is when G-d created darkness and תוהו ובהו on the first day, and on the second day, G-d created Gehinom according to the Talmud in Pesachim (54A). The verse that says that G-d created evil, even though such a concept is not mentioned in the Genesis account of the creation of the world.

This notion is applicable to the Talmud in Shabbat (149B) which states that גם ענוש לצדיק לא טוב means that the evil that occurs to the righteous is by its nature evil. The Talmud in Sukkah (52A) states that G-d calls the evil inclination 'evil'. This is essentially all one concept because the fire of the evil inclination is the self-same fire of Gehinom, and by its very nature a lack of the label of טוב must be evil. On the sixth day, the Torah states והנה טוב מאד. This means that G-d saw the overall creation and provided extra good into all of it as a whole, and even the opposite of good (as defined by the darkness of day one, or the Gehinom of day two) became טוב מאד.

This idea is mirrored by the holy Zohar which states: " That which has no light, but is taken from darkness, and lacks goodness, and is taken from evil. However, it can become טוב מאד through the process of repentance because of love. Those intentional negative actions become merits and this is טוב מאד. After this, perforce rest must come שבת מכל מלאכתו. G-d rests because he finds merit in the creation of the world.

The Talmud in Rosh Hashanah 18A states: "Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We, too, learn this in the Baraita: The verse states: “He who fashions their hearts alike, who considers all their deeds” (Psalms 33:15). What is this verse saying? If we say this is what it is saying: That He created everyone and unites all their hearts together, there is a difficulty since don’t we see that it is not so, as the hearts of people are not united and are not similar to one another? Rather, is this not what it is saying: The Creator sees their hearts together and considers all their deeds with a single scan." The original assumption of the Talmud is that there can only be one way of all people to have this level of unity, and that is through seeing their hearts (see above) through which he can place light in their hearts, as we see that the Jewish people all camped as one before Mount Sinai.

The verse (Psalms 34) states עיני ה' אל צדיקים. The explanation of this verse means that the righteous merit to have an element of G-dliness which allows them to place spiritual light into objects. Therefore when the Torah says that Moshe "saw" their affliction it hints to the goodness which he embedded into them, and this is the nod to the concept of Shabbat which Moshe gave to them. They merited to a level of faith which they were playing with from week to week that G-d would redeem them.

G-d himself called the Jewish people believers the son of believers (מ"ר פ' ג) and it also states they bowed and prostrated themselves. The Medrash says that it was in the merit of this faith that they were able to sing Shira. The reason why the Torah tells us this is because the Jews vasilated in terms of their faith. This idea is carried out in the Medrash which says that all the elders followed Moshe, and one dropped away, and so on until not one elder was with Moshe and Aharon. This is because they lacked faith and were scared to enter with Moshe and Aharon, and this resulted in the cancellation of the Shabbat (which Moshe had established for them).

This is like the pangs of the Messiah.... We can now understand Pharoah's statement: ואל ישעו בדברי שקר. The Medrash interprets this to mean the scrolls that they had written down the concept that they would be redeemed. How could Pharoah call their actions a lie? These scrolls were written down by prophetesses and were the promises written by G-d to our forefathers. Why then would the Torah write it? We see that lies are acceptable in the pursuit of peace, when the brothers said to Yosef after Jacob's death כה תאמרו ליוסף...etc. The only reason that the Torah writes it down is so that we can learn a dictum that lies are permissable in order to achieve peace. How then could the Torah include Pharoah's statement if it was a lie - the scrolls spoke the truth!

According to what has been said the reason that they were using the scrolls in the first place to let them know that they would be redeemed was that they didn't have complete faith, and therefore because they didn't have complete faith, The Torah calls them (these statements of the scrolls) a lie (presumably because they didn't believe them [ed.]). The proof for this is in the fact that the elders disappeared one by one from Moshe's side. The faith was re-ignited at the sea. The Mechilta states that a maidservant saw on the sea what Ezekiel wasn't able to see. It was at that moment that they achieved complete faith, and this enabled them to sing shira. This is alluded to in song of songs (4:8) תשורי מראש אמנה - I looked from the heights of Amana - the Jews merited to complete faith (EMUNA) which occurs when G-d his revealed.

In truth, every Jew believes that everything is from G-d, and he is the one who sustains (life). Yet at the same time we don't study Torah, and we bother ourselves with the attempt to earn a living. Even though we believe that everything comes from G-d, and we should rely on the fact that there is no obstruction from G-d to save us if we do less. The reason for this is that we don't have complete faith.

This is the meaning of the Zohar (concerning the Mannah) where it states שטו העם ולקטו - they collected waste because they didn't have correct faith. Definitely those who have sufficient faith would be able to achieve their sustenance with a minimum of physical input.

This concept is also clearly stated in Shabbat (31A):When a man is judged by the heavenly court he is asked: Where your business deals are done in faith. We also find that it states in Kidushin (40B) that a person's first judgement is towards his study of Torah (which contradicts the Talmud in Shabbat 31A). These two ideas are actually one - business dealings are done in faith means that you had complete faith that G-d is the one who provides sustenance, and through that realisation a person will make sure that his Torah is his main focus, and spend less time on work...

We also find in Yomah (35B) that Hillel obligated the poor to study Torah. On the Sabbath every person merits complete belief in G-d - because study of Torah is intricately connected to faith. It is for this reason that the meals of Shabbat are called meals of faith, and every Jew receives the yoke of Torah in truth and completeness.