ויכתוב משה את דברי השירה הזאת על ספר עד תומם. דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פז:) לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. דישראל מעלים הנצוצות הקדושות שבתוך האומות ועל ידי זה נוטלים מאתם כל הנצוצות. ולהכי נקרא דברי משה שאמר בפרשת האזינו שירה שרומז על שמחה, הגם שנאמר בו שישראל יהיו בגלות, אף על פי כן הגלות גופא הוא שמחה שיעלו ישראל נצוצות הקדושה מאתם ואז בכלות מאתם הקדושה ממילא יכלו. וזהו ויכתוב משה את דברי השירה הזאת, שנקרא שירה שמורה על השמחה הגם שנאמר בו גלות. לזה אמר עד תומם, פירוש שהגלות גורם להאומות כליה, כי ישראל מעלה מתוכם נצוצות הקדושה:
Deuteronomy 31,22-24 “Moses wrote down this ‘song’ in a book until its conclusion.” Our sages in Pessachim> 87 state that the only reason that the Jewish people were exiled and scattered among the various nations [instead of being banished to a large but unpopulated island, Ed.] is in order for their presence to attract worthy people amongst the gentiles to have a chance to convert to Judaism. Only the Israelites are able to help these “sparks” of holy spirits among the gentiles which have “fallen” from their celestial home to rehabilitate themselves through becoming attached to the Jewish nation. [Our author has belaboured this concept on several occasions. Ed.] This is also why the words Moses addresses to his nation on this occasion have been entitled “שירה,” “song,” expressing one’s feelings of joy poetically. This is so in spite of the fact that the Israelites at the time are in exile on foreign soil, and may be presumed not to feel joyous at all. The positive aspects to exile, which are exclusive to exile, actually are a joyful experience, as, once the “lost souls,” i.e. “sparks“ of spirituality scattered among the gentile people have been repatriated, there is nothing to hinder G’d from annihilating the remainder of these people.
ויכתוב משה את דברי השירה הזאת על ספר עד תומם. דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פז:) לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. דישראל מעלים הנצוצות הקדושות שבתוך האומות ועל ידי זה נוטלים מאתם כל הנצוצות. ולהכי נקרא דברי משה שאמר בפרשת האזינו שירה שרומז על שמחה, הגם שנאמר בו שישראל יהיו בגלות, אף על פי כן הגלות גופא הוא שמחה שיעלו ישראל נצוצות הקדושה מאתם ואז בכלות מאתם הקדושה ממילא יכלו. וזהו ויכתוב משה את דברי השירה הזאת, שנקרא שירה שמורה על השמחה הגם שנאמר בו גלות. לזה אמר עד תומם, פירוש שהגלות גורם להאומות כליה, כי ישראל מעלה מתוכם נצוצות הקדושה:
Deuteronomy 31,22-24 “Moses wrote down this ‘song’ in a book until its conclusion.”
Our sages in Pessachim> 87 state that the only reason that the Jewish people were exiled and scattered among the various nations [instead of being banished to a large but unpopulated island, Ed.] is in order for their presence to attract worthy people amongst the gentiles to have a chance to convert to Judaism. Only the Israelites are able to help these “sparks” of holy spirits among the gentiles which have “fallen” from their celestial home to rehabilitate themselves through becoming attached to the Jewish nation. [Our author has belaboured this concept on several occasions. Ed.] This is also why the words Moses addresses to his nation on this occasion have been entitled “שירה,” “song,” expressing one’s feelings of joy poetically. This is so in spite of the fact that the Israelites at the time are in exile on foreign soil, and may be presumed not to feel joyous at all. The positive aspects to exile, which are exclusive to exile, actually are a joyful experience, as, once the “lost souls,” i.e. “sparks“ of spirituality scattered among the gentile people have been repatriated, there is nothing to hinder G’d from annihilating the remainder of these people.