הנה אף שלא נפרוט בקונטרסנו זה כרוכלא את כל מחלות הנפש ותרופתן, מכל מקום כמו שדברנו ממחלת העצלות וההתרפות, מפני שעקריות הן, והמוכה בהן לא יוכל לפסוע אף פסיעה הראשונה על אדמת העבודה, כמו כן מוכרחים אנו לדבר בזה ממחלת הישות, כי מחלה נואשה היא, והמוכה בה, חס ושלום, עד שאול ירד. ולדאבוננו נתפשטה כעת הרבה בין אותם הנערים והבחורים החסרים דעת, ולב אבן להם. כל נער וכל בחור כזה חושב את עצמו ודעתו ליש בפני עצמו, הוא יודע איך להתנהג, הוא מבין מה טוב ומה רע לו ולנפשו. ויש לפעמים שהמלמד או האב אומר לו דבר ומדריכו, ונראה בעיני התלמיד שהוא מבין יותר. ובשביל זה הוא מביט על מלמדו כעל איש עריץ שבא לכפותו בכח לעשות דבר, רק מפני שהוא רוצה בכך, ולב התלמיד מתרחק על ידי זה מרבו, עד שכל דבריו תורתו והדרכתו, לא יועילו לו. ואם לא יחיש התלמיד בעצמו לגרש מדה רעה זו מלבו, להשמידה לגמרי מקרבו עד בלתי השאיר לה שריד, חס ושלום מרה תהיה אחריתו. אין שום דבר לקוות מנער כזה, ולא שום מעלה טובה תעלה בו, ואף הדברים הטובים ומידות טובות הקבועות בלב כל איש ישראל, בו יתקלקלו יתעקמו ויבאישו, וכלם יתהפכו בו לרע, חס ושלום. בדעתו יבין אך הפכיות, לאמר לרע טוב ולטוב רע, ובמדותיו ישמש לרע, מה שצריכים לאהוב ישנא ומהדברים שצריכים להתרחק יאהב ויתקרב. וגם עליו מקונן הנביא (ישעיהו ה', ב'): ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. דעת ישראל ומדות טובות קבועות בקרבו באשר הוא בחור ישראל, ואלקי ישראל קיוה שיעשה ענבים, אבל ויעש באושים, הכל נתקלקל ולענבי רוש ואשכלות מרורות נתהפכו.
Note that even though we will not itemize all the illnesses of the soul and their remedies in this book - like a peddler with his wares - nevertheless just like we spoke about the illnesses of laziness and laxness because they are so central and someone struck by them is unable to take the first step in the world of divine service; so too must we speak about the sickness of individualism here. For it is a hopeless illness; and one struck by it, God forbid, descends into the pit. And to our sorrow, it has spread a great deal today among those lads and young men who lack sense and have hearts of stone. Every such lad or young man thinks of himself as an independent self - he knows how to act and he knows what is good and bad for himself. So there are times when the teacher or the father will tell him something and guide him, yet it appears in the eyes of such a student that he knows better. And because of that, he looks at his teacher as a tyrant who is coming to force him to do something just because that's what [the teacher] wants. So the heart of the student is distanced from his rabbi through this - to the point that all of [the rabbi's] words, Torah and guidance will not [convince the student that the rabbi seeks his good]. So if the student does not hasten to expel this bad trait from his heart - to destroy it completely from within him to the point that nothing is left of it - his end will be bitter, God forbid: There is no hope for such a boy and no good virtue will come from him. And even the good things and good character traits planted into the hearts of all Jews will become corrupted, twisted and rotten in him; they will all turn to evil, God forbid. With his mind, he will actually learn the opposite [of what is intended], to call the bad, good; and the good, bad. He will use his traits for the bad - what we need to love, he will hate; and those things we need to distance, he will love and bring close. Also about him does the prophet lament (Isaiah 5:2), "he hoped it would yield good grapes; instead, it yielded bad grapes." The mind of a Jew and the good traits planted in him as a Jewish young man and that God had hoped would become good grapes - he made into bad grapes. Everything is corrupted and becomes poisonous grapes and bitter clusters.
3
מין גאות היא זאת המחלה, וכבר חזו לנו קדושינו זכרונם לברכה ואמרו (סוטה מ"ט, ב') שבעקבתא דמשיחא חצפא יסגי. בדורות הקודמים הרגישו התלמידים הכנעה וביטול לפני הוריהם רבותיהם ומדריכיהם הטובים, הכירו בעצמם שקטנים הם בדעה קצרה ומעטה לעומת העבודה הגדולה אשר עליהם להדריך ולגדל את עצמם לגדולי ישראל. וכאיש הבא אל התועה ביער בלילה להדריכו ולהוציאו מן חשכת היער האיום אל דרך ישוב בני אדם, היה רבם בעיניהם. אהבו אותו וברכוהו, וכל הגה אשר יצא מפיו קודש היה, בלעוהו ואל תוך נפשם ולבם הכניסוהו, לא כן עתה שהנער מתגאה לאמר: אני די לעצמי, דעתי טובה וישרה, עליה אסמוך ובדרכי אלך.
This illness is a type of pride. And our holy ones, may their memory be blessed, already foresaw this for us and said (Sotah 49b), "In the time before the messiah, brazenness will grow." In earlier generations, students felt submissiveness and self-negation in front of their goodly parents, rabbis and guides. They themselves recognized that they were small-minded and that they were not equipped for the great work dependent upon them - to guide and develop themselves into becoming the greats of Israel - on their own. And like a man lost in the forest at night when someone comes to guide him and extract him from the terrible darkness of the forest, and bring him to an inhabited place - so was their rabbi in their eyes. They loved him and blessed him; and every thought that came out of his mouth was holy - they would absorb it and internalize it into their spirits and hearts. This is no longer the case, when a lad will [instead] be haughty and say, "I am enough for myself; my mind is good and straight and I can rely upon it. So I will go on my own path."
4
שפטו נא אתם נערים ובחורים טובים, את אשר דברינו עד כה אל תוך תוכיותכם התחלתם להכניס, ואשר כבר נוכחתם לדעת מהו בחור ישראל, איך ד' קשור בו מבלי להפרד והעול אשר עליו לגדל את עם קדשו. אמרו נא אתם, היש מכאוב כמכאובי המתגאים האלה ונגע כנגעתם. לכם בחורי ד' אין אנו צריכים להזהיר על מדה רעה זו, בטוחים אנו שדברי ד' (ויקרא י"ט, ג') איש אמו ואביו תיראו, ומורא רבך כמורא שמים (אבות ד', י"ב) על לבבכם חרותים, יודעים אתם היטב שד' הוא המלמד אתכם תורה, וקול ד' בקול ודברי רבכם מתלבש, בשעה שמדבר אליכם דברי תורה, עבודה, אף דברי דרך ארץ על פי התורה. והמורא והשמחה, הפחד והאימה שהיו לישראל בשעה שעמדו על הר סיני ושמעו את קול ד' מלהבות אש, חלק מזה גם עתה לכם בשעה שאתם יושבים בישיבה, וכשאתם מזכירים את עצמכם שהחדר שבו אתם נמצאים עתה, מלא מלאכים ושרפים הוא, ומתוכם קול ד' יוצא, מתלבש בקול רבכם ונכנס אל אזניכם ולבכם, פחד ושמחה, יראה ואהבה מחלחל את גופכם ומרעיד את לבכם, ואת כל עצמכם מכניע לתורת אלוקינו הנשמעים בדברי רבכם.
Good lads and young men, please judge for yourselves - you have begun to internalize our words up to this point, in which we have made you understand what a Jewish young man [actually] is, how God is inseparably connected to him and the yoke that he must bear in developing His holy people - please tell me, is there any greater grief than the grief from these haughty ones; is there any blemish like their blemish? Jewish young men, we do not need to warn you about this terrible character trait. We are certain that the words of God - "A man must fear his mother and father" (Leviticus 19:3); and "The fear of your teacher should be like the fear of the Heavens" (Avot 4:12) - are engraved upon your hearts. You know quite well that it is God who is teaching you Torah; and that the voice of God is encased in the voice and words of your rabbi when he speaks to you about matters of Torah, divine service and even about proper behavior according to the Torah. And the fear and joy, the fright and terror that the people of Israel experienced at the time they were at Mount Sinai and heard the voice of God in flames of fire - some of that is also with you now when you are in the yeshiva: When you remind yourselves that the room in which you are in now is full of angels and seraphim and that God's voice comes out from among them - encased in the voice of your rabbi entering your ears and your heart - fright and joy, fear and love shake your body and roil your heart, and you humble yourselves to the Torah of our God heard in the words of your rabbi.
5
לכם אין צריכים להזהיר על מדה רעה זו, אבל דעו נא שהמשנה אומרת (אבות פרק ד', ד') מאד מאד הוי שפל רוח, את הגאות צריכים להרחיק יותר מכל המדות הרעות ואף צל ממנה לא ישאר* כנודע מח' פרקים להרמב"ם ז"ל, לכן פן יש בכם תלמיד אשר לא נלקה הרבה בגאות כל כך עד שגם יתנגד לרבותיו ולהוריו, אבל שמץ מן הגאות בקרבו, בלבו אינו נכנע להם ואינו מעריץ ומוקיר אותם ואת דבריהם, אז אף אם ידיו רב לו להתגבר על רעת הגאות אשר בו מפני שמצערה היא, ואף ששומע להם ומתגבר לעשות כמצותם, מכל מקום כיון שבלבו ישות חזקה ועצמיות כאבן נמצא, גם הוא צריך כבוס ורחיצה עד אשר יטהר את לבו ונפשו מכל אבק גאות זו. ולא זו בלבד, אלא אף מי שמתגאה נגד חבריו, אם בשכלו אשר יותר חד מהם או בלא שום דבר, רק סתם מתגאה, גם זאת מצפרני היצר הרע שנעץ בו ובנפשו. שמע נא את דברינו בחור כזה, קום מהר, חזק והוציאם אם חס אתה על נפשך, רחץ וטהר אותה אם אין אתה רוצה להבאיש, חס ושלום, את כל ימי חייך עד עולם.
You I need not warn about this bad trait. But know that the Mishnah says (Avot 4:4), "Be very, very lowly." One has to distance pride from oneself more than any of the other bad character traits, so that not even a trace of it remain. (Editor's note from the printed edition: As is known from the Rambam's Eight Chapters.) Hence perhaps there is a student among you who - while he is not affected by pride to the extent that he opposes his rabbis and parents - still has a bit of pride internally. He does not humble himself in his heart or admire and value them or their words. So even if he has the ability to overcome the evil pride in himself, since it is faint - and even if he listens to them and overcomes himself enough to do what they command - since he nevertheless has a strong sense of selfhood and rock-hard independence, he also needs to be laundered and washed until his heart and spirit are totally cleansed from the traces of this pride. And not only that. Even someone who is prideful towards his friends - whether because his intellect is sharper than theirs or whether he has no reason and is just proud - is also being clawed, together with his spirit, by his evil impulse. A young man like this - please listen to our words: Rise up quickly, be strong and expunge it, if you care about your spirit. Wash and purify it if you don't want to go bad, God forbid, all the days of your life forever.
6
ולמה באמת תתנשאו חברים יקרים זה על זה, למה לא תכירו את עצמכם ואת חבריכם למלאכים טהורים צבאות ד', אשר שלח לעולם הזה לכבשו למענו. ראו נא אלקי השמים והארץ, בשם ד' צבאות נקרא, כלומר ד' של החילות, ואיזה חילות יש להקדוש ברוך הוא בעולם הזה, אשר על שמם נקרא, אבל זאת רמזה לנו חנה בתפלתה, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (ברכות ל"א, ב'): שכיונה בשם הזה לאמר, רבונו של עולם מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד, כבר רואים בזה את הכל.
And truly why should dear friends be haughty towards one another? Why not recognize yourselves and your friends as pure angels - the hosts of God - whom He has sent to this world, to conquer it for His sake? See that the God of the heavens and earth is called the Lord of hosts - meaning the Lord of armies. And what armies does the Holy One, blessed be He, have in this world? Channah hinted to this in her prayer (that used this name of God). And the Sages, may their memory be blessed, said (Berakhot 31b) that with this name, she intended to say, "Master of the world, from all of the many armies You have created in Your world, is it difficult in Your eyes to give me one child?" We can already see everything from this.
7
אתם נערי ובחורי ישראל, צבאות וחילות של הקדוש ברוך הוא אתם, ובן אחד מצבאות אלו בקשה חנה. כמו מלאכיו במרום אתם טהורי הנפש לפניו, את העולם למענו תכבשו ואותו יתברך בו תמליכו. לא בחרב ולא בחנית, רק ברוח ד' אשר בקרבכם, עם סגולה עם קדוש, מכם תעמידו ועל ידיכם את אורו יאיר ואת העולם בקדושתו יקדש. ולמה תתגאו ותרחיקו לב מלב אם את ד' בזה אתם מרחיקים, וכבר אמר ד' על המתגאה (סוטה ה', א'): אין אני והוא יכולים לדור כאחת, וכאלו דוחק את רגלי השכינה.
You, Jewish lads and young men, are the hosts and armies of the Holy One, blessed be He; and Channah requested one child from these hosts. You are pure of spirit before Him like His angels on high. You shall conquer the world for His sake and crown Him, may He be blessed, upon it. Not with the sword or the spear, but rather with the spirit of God within you. You shall raise up a treasured and holy nation from yourselves; through you, His light will shine and the world will be sanctified with His holiness. So why should you be haughty and push one heart away from the other, when you are also pushing God away with this? And God has already said about the proud person, "He and I are not able to dwell together, it is as if he is pushing away My feet" (Sotah 5a).
8
אתם תלמידים טהורי לב, אהבו זה את זה, הזהרו בדברי המשנה שאומרת (אבות פרק ד', י"ב): יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ולא תהיה אהבתכם זה לזה רק בהכרח, כאיש שאוהב רק את עצמו בלבד, אך כיון שמוזהר ומצווה הוא לאהוב גם את חברו, מכריח את עצמו שגם את חברו לא ישנא, וכמו בתורת נדבה יתן מאהבת עצמו איזה משהו גם לחברו. אהבה כזו אפס היא גם בקיומה ועד מהרה תתבטל ותמס.
Pure-hearted students, you must love one another! Be careful about the words of the Mishnah (Avot 4:12), "Let the honor of your friend be beloved to you like your own." And your love for one another should not be forced - like one who only loves himself, but since he is warned and commanded to also love his fellow, forces himself not to hate him. That is like one who takes a tiny part of his love for himself and offers it as a voluntary sacrifice to his fellow. Such love is nothing even when it exists, and will quickly dissipate and melt away.
9
אהבתכם תהיה מפני שתדעו ותזכרו שאתם כולכם שלוחי ד', ואין כל אחד מכם יכול לומר: אני לעצמי וחברי טפל שבטפלים, שום דבר לא בכם תלה, רק במשלח אתכם אשר במרום. אתם בכל כוחכם תעבדו, ואלקיכם ד' צבאות שלכם, את כל אחד מכם יעלה ויגדל בין ברוחניות בין בגופניות כפי עבודתו ומדת ענותנותו. וכמה פעמים כבר נוכחנו לראות נערים בעלי כשרונות רבים, ועל ידי שהתגאו נשארו בשפלותם, ולא עוד אלא אף בגדול שכבר זכה להיות תלמיד חכם אמרו חכמינו זכרונם לברכה (עירובין נ"ד, א'): אם מגיס דעתו הקדוש ברוך הוא משפילו, וכמה נערים ראינו שהיו נמוכים בקטנותם ואדירי ישראל בגדלותם.
Your love should be because you know and remember that you are all messengers of God, such that none of you can say, "I am for myself and my friends are completely secondary." Nothing depends upon you, but rather upon the One on high who sent you. You must serve with all of your strength; and Your God of hosts will raise and make each one of you great, both spiritually and physically - according to the level of his service and the level of his humility. And how many times have we been shown lads with great abilities who remained insignificant because they became haughty. Moreover, even regarding a great man who already merited to be a Torah scholar, the Sages, may their memory be blessed, said (Eruvin 54a), "If he becomes arrogant, the Holy One, blessed be He, brings him down." And how many lads have we seen who were not noteworthy as children, but became the glory of Israel as adults!
ממחלת הישות
The Illness of Selfhood (Individualism)
הנה אף שלא נפרוט בקונטרסנו זה כרוכלא את כל מחלות הנפש ותרופתן, מכל מקום כמו שדברנו ממחלת העצלות וההתרפות, מפני שעקריות הן, והמוכה בהן לא יוכל לפסוע אף פסיעה הראשונה על אדמת העבודה, כמו כן מוכרחים אנו לדבר בזה ממחלת הישות, כי מחלה נואשה היא, והמוכה בה, חס ושלום, עד שאול ירד. ולדאבוננו נתפשטה כעת הרבה בין אותם הנערים והבחורים החסרים דעת, ולב אבן להם. כל נער וכל בחור כזה חושב את עצמו ודעתו ליש בפני עצמו, הוא יודע איך להתנהג, הוא מבין מה טוב ומה רע לו ולנפשו. ויש לפעמים שהמלמד או האב אומר לו דבר ומדריכו, ונראה בעיני התלמיד שהוא מבין יותר. ובשביל זה הוא מביט על מלמדו כעל איש עריץ שבא לכפותו בכח לעשות דבר, רק מפני שהוא רוצה בכך, ולב התלמיד מתרחק על ידי זה מרבו, עד שכל דבריו תורתו והדרכתו, לא יועילו לו. ואם לא יחיש התלמיד בעצמו לגרש מדה רעה זו מלבו, להשמידה לגמרי מקרבו עד בלתי השאיר לה שריד, חס ושלום מרה תהיה אחריתו. אין שום דבר לקוות מנער כזה, ולא שום מעלה טובה תעלה בו, ואף הדברים הטובים ומידות טובות הקבועות בלב כל איש ישראל, בו יתקלקלו יתעקמו ויבאישו, וכלם יתהפכו בו לרע, חס ושלום. בדעתו יבין אך הפכיות, לאמר לרע טוב ולטוב רע, ובמדותיו ישמש לרע, מה שצריכים לאהוב ישנא ומהדברים שצריכים להתרחק יאהב ויתקרב. וגם עליו מקונן הנביא (ישעיהו ה', ב'): ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. דעת ישראל ומדות טובות קבועות בקרבו באשר הוא בחור ישראל, ואלקי ישראל קיוה שיעשה ענבים, אבל ויעש באושים, הכל נתקלקל ולענבי רוש ואשכלות מרורות נתהפכו.
Note that even though we will not itemize all the illnesses of the soul and their remedies in this book - like a peddler with his wares - nevertheless just like we spoke about the illnesses of laziness and laxness because they are so central and someone struck by them is unable to take the first step in the world of divine service; so too must we speak about the sickness of individualism here. For it is a hopeless illness; and one struck by it, God forbid, descends into the pit. And to our sorrow, it has spread a great deal today among those lads and young men who lack sense and have hearts of stone. Every such lad or young man thinks of himself as an independent self - he knows how to act and he knows what is good and bad for himself. So there are times when the teacher or the father will tell him something and guide him, yet it appears in the eyes of such a student that he knows better. And because of that, he looks at his teacher as a tyrant who is coming to force him to do something just because that's what [the teacher] wants. So the heart of the student is distanced from his rabbi through this - to the point that all of [the rabbi's] words, Torah and guidance will not [convince the student that the rabbi seeks his good]. So if the student does not hasten to expel this bad trait from his heart - to destroy it completely from within him to the point that nothing is left of it - his end will be bitter, God forbid: There is no hope for such a boy and no good virtue will come from him. And even the good things and good character traits planted into the hearts of all Jews will become corrupted, twisted and rotten in him; they will all turn to evil, God forbid. With his mind, he will actually learn the opposite [of what is intended], to call the bad, good; and the good, bad. He will use his traits for the bad - what we need to love, he will hate; and those things we need to distance, he will love and bring close. Also about him does the prophet lament (Isaiah 5:2), "he hoped it would yield good grapes; instead, it yielded bad grapes." The mind of a Jew and the good traits planted in him as a Jewish young man and that God had hoped would become good grapes - he made into bad grapes. Everything is corrupted and becomes poisonous grapes and bitter clusters.
מין גאות היא זאת המחלה, וכבר חזו לנו קדושינו זכרונם לברכה ואמרו (סוטה מ"ט, ב') שבעקבתא דמשיחא חצפא יסגי. בדורות הקודמים הרגישו התלמידים הכנעה וביטול לפני הוריהם רבותיהם ומדריכיהם הטובים, הכירו בעצמם שקטנים הם בדעה קצרה ומעטה לעומת העבודה הגדולה אשר עליהם להדריך ולגדל את עצמם לגדולי ישראל. וכאיש הבא אל התועה ביער בלילה להדריכו ולהוציאו מן חשכת היער האיום אל דרך ישוב בני אדם, היה רבם בעיניהם. אהבו אותו וברכוהו, וכל הגה אשר יצא מפיו קודש היה, בלעוהו ואל תוך נפשם ולבם הכניסוהו, לא כן עתה שהנער מתגאה לאמר: אני די לעצמי, דעתי טובה וישרה, עליה אסמוך ובדרכי אלך.
This illness is a type of pride. And our holy ones, may their memory be blessed, already foresaw this for us and said (Sotah 49b), "In the time before the messiah, brazenness will grow." In earlier generations, students felt submissiveness and self-negation in front of their goodly parents, rabbis and guides. They themselves recognized that they were small-minded and that they were not equipped for the great work dependent upon them - to guide and develop themselves into becoming the greats of Israel - on their own. And like a man lost in the forest at night when someone comes to guide him and extract him from the terrible darkness of the forest, and bring him to an inhabited place - so was their rabbi in their eyes. They loved him and blessed him; and every thought that came out of his mouth was holy - they would absorb it and internalize it into their spirits and hearts. This is no longer the case, when a lad will [instead] be haughty and say, "I am enough for myself; my mind is good and straight and I can rely upon it. So I will go on my own path."
שפטו נא אתם נערים ובחורים טובים, את אשר דברינו עד כה אל תוך תוכיותכם התחלתם להכניס, ואשר כבר נוכחתם לדעת מהו בחור ישראל, איך ד' קשור בו מבלי להפרד והעול אשר עליו לגדל את עם קדשו. אמרו נא אתם, היש מכאוב כמכאובי המתגאים האלה ונגע כנגעתם. לכם בחורי ד' אין אנו צריכים להזהיר על מדה רעה זו, בטוחים אנו שדברי ד' (ויקרא י"ט, ג') איש אמו ואביו תיראו, ומורא רבך כמורא שמים (אבות ד', י"ב) על לבבכם חרותים, יודעים אתם היטב שד' הוא המלמד אתכם תורה, וקול ד' בקול ודברי רבכם מתלבש, בשעה שמדבר אליכם דברי תורה, עבודה, אף דברי דרך ארץ על פי התורה. והמורא והשמחה, הפחד והאימה שהיו לישראל בשעה שעמדו על הר סיני ושמעו את קול ד' מלהבות אש, חלק מזה גם עתה לכם בשעה שאתם יושבים בישיבה, וכשאתם מזכירים את עצמכם שהחדר שבו אתם נמצאים עתה, מלא מלאכים ושרפים הוא, ומתוכם קול ד' יוצא, מתלבש בקול רבכם ונכנס אל אזניכם ולבכם, פחד ושמחה, יראה ואהבה מחלחל את גופכם ומרעיד את לבכם, ואת כל עצמכם מכניע לתורת אלוקינו הנשמעים בדברי רבכם.
Good lads and young men, please judge for yourselves - you have begun to internalize our words up to this point, in which we have made you understand what a Jewish young man [actually] is, how God is inseparably connected to him and the yoke that he must bear in developing His holy people - please tell me, is there any greater grief than the grief from these haughty ones; is there any blemish like their blemish? Jewish young men, we do not need to warn you about this terrible character trait. We are certain that the words of God - "A man must fear his mother and father" (Leviticus 19:3); and "The fear of your teacher should be like the fear of the Heavens" (Avot 4:12) - are engraved upon your hearts. You know quite well that it is God who is teaching you Torah; and that the voice of God is encased in the voice and words of your rabbi when he speaks to you about matters of Torah, divine service and even about proper behavior according to the Torah. And the fear and joy, the fright and terror that the people of Israel experienced at the time they were at Mount Sinai and heard the voice of God in flames of fire - some of that is also with you now when you are in the yeshiva: When you remind yourselves that the room in which you are in now is full of angels and seraphim and that God's voice comes out from among them - encased in the voice of your rabbi entering your ears and your heart - fright and joy, fear and love shake your body and roil your heart, and you humble yourselves to the Torah of our God heard in the words of your rabbi.
לכם אין צריכים להזהיר על מדה רעה זו, אבל דעו נא שהמשנה אומרת (אבות פרק ד', ד') מאד מאד הוי שפל רוח, את הגאות צריכים להרחיק יותר מכל המדות הרעות ואף צל ממנה לא ישאר* כנודע מח' פרקים להרמב"ם ז"ל, לכן פן יש בכם תלמיד אשר לא נלקה הרבה בגאות כל כך עד שגם יתנגד לרבותיו ולהוריו, אבל שמץ מן הגאות בקרבו, בלבו אינו נכנע להם ואינו מעריץ ומוקיר אותם ואת דבריהם, אז אף אם ידיו רב לו להתגבר על רעת הגאות אשר בו מפני שמצערה היא, ואף ששומע להם ומתגבר לעשות כמצותם, מכל מקום כיון שבלבו ישות חזקה ועצמיות כאבן נמצא, גם הוא צריך כבוס ורחיצה עד אשר יטהר את לבו ונפשו מכל אבק גאות זו. ולא זו בלבד, אלא אף מי שמתגאה נגד חבריו, אם בשכלו אשר יותר חד מהם או בלא שום דבר, רק סתם מתגאה, גם זאת מצפרני היצר הרע שנעץ בו ובנפשו. שמע נא את דברינו בחור כזה, קום מהר, חזק והוציאם אם חס אתה על נפשך, רחץ וטהר אותה אם אין אתה רוצה להבאיש, חס ושלום, את כל ימי חייך עד עולם.
You I need not warn about this bad trait. But know that the Mishnah says (Avot 4:4), "Be very, very lowly." One has to distance pride from oneself more than any of the other bad character traits, so that not even a trace of it remain. (Editor's note from the printed edition: As is known from the Rambam's Eight Chapters.) Hence perhaps there is a student among you who - while he is not affected by pride to the extent that he opposes his rabbis and parents - still has a bit of pride internally. He does not humble himself in his heart or admire and value them or their words. So even if he has the ability to overcome the evil pride in himself, since it is faint - and even if he listens to them and overcomes himself enough to do what they command - since he nevertheless has a strong sense of selfhood and rock-hard independence, he also needs to be laundered and washed until his heart and spirit are totally cleansed from the traces of this pride. And not only that. Even someone who is prideful towards his friends - whether because his intellect is sharper than theirs or whether he has no reason and is just proud - is also being clawed, together with his spirit, by his evil impulse. A young man like this - please listen to our words: Rise up quickly, be strong and expunge it, if you care about your spirit. Wash and purify it if you don't want to go bad, God forbid, all the days of your life forever.
ולמה באמת תתנשאו חברים יקרים זה על זה, למה לא תכירו את עצמכם ואת חבריכם למלאכים טהורים צבאות ד', אשר שלח לעולם הזה לכבשו למענו. ראו נא אלקי השמים והארץ, בשם ד' צבאות נקרא, כלומר ד' של החילות, ואיזה חילות יש להקדוש ברוך הוא בעולם הזה, אשר על שמם נקרא, אבל זאת רמזה לנו חנה בתפלתה, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (ברכות ל"א, ב'): שכיונה בשם הזה לאמר, רבונו של עולם מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד, כבר רואים בזה את הכל.
And truly why should dear friends be haughty towards one another? Why not recognize yourselves and your friends as pure angels - the hosts of God - whom He has sent to this world, to conquer it for His sake? See that the God of the heavens and earth is called the Lord of hosts - meaning the Lord of armies. And what armies does the Holy One, blessed be He, have in this world? Channah hinted to this in her prayer (that used this name of God). And the Sages, may their memory be blessed, said (Berakhot 31b) that with this name, she intended to say, "Master of the world, from all of the many armies You have created in Your world, is it difficult in Your eyes to give me one child?" We can already see everything from this.
אתם נערי ובחורי ישראל, צבאות וחילות של הקדוש ברוך הוא אתם, ובן אחד מצבאות אלו בקשה חנה. כמו מלאכיו במרום אתם טהורי הנפש לפניו, את העולם למענו תכבשו ואותו יתברך בו תמליכו. לא בחרב ולא בחנית, רק ברוח ד' אשר בקרבכם, עם סגולה עם קדוש, מכם תעמידו ועל ידיכם את אורו יאיר ואת העולם בקדושתו יקדש. ולמה תתגאו ותרחיקו לב מלב אם את ד' בזה אתם מרחיקים, וכבר אמר ד' על המתגאה (סוטה ה', א'): אין אני והוא יכולים לדור כאחת, וכאלו דוחק את רגלי השכינה.
You, Jewish lads and young men, are the hosts and armies of the Holy One, blessed be He; and Channah requested one child from these hosts. You are pure of spirit before Him like His angels on high. You shall conquer the world for His sake and crown Him, may He be blessed, upon it. Not with the sword or the spear, but rather with the spirit of God within you. You shall raise up a treasured and holy nation from yourselves; through you, His light will shine and the world will be sanctified with His holiness. So why should you be haughty and push one heart away from the other, when you are also pushing God away with this? And God has already said about the proud person, "He and I are not able to dwell together, it is as if he is pushing away My feet" (Sotah 5a).
אתם תלמידים טהורי לב, אהבו זה את זה, הזהרו בדברי המשנה שאומרת (אבות פרק ד', י"ב): יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ולא תהיה אהבתכם זה לזה רק בהכרח, כאיש שאוהב רק את עצמו בלבד, אך כיון שמוזהר ומצווה הוא לאהוב גם את חברו, מכריח את עצמו שגם את חברו לא ישנא, וכמו בתורת נדבה יתן מאהבת עצמו איזה משהו גם לחברו. אהבה כזו אפס היא גם בקיומה ועד מהרה תתבטל ותמס.
Pure-hearted students, you must love one another! Be careful about the words of the Mishnah (Avot 4:12), "Let the honor of your friend be beloved to you like your own." And your love for one another should not be forced - like one who only loves himself, but since he is warned and commanded to also love his fellow, forces himself not to hate him. That is like one who takes a tiny part of his love for himself and offers it as a voluntary sacrifice to his fellow. Such love is nothing even when it exists, and will quickly dissipate and melt away.
אהבתכם תהיה מפני שתדעו ותזכרו שאתם כולכם שלוחי ד', ואין כל אחד מכם יכול לומר: אני לעצמי וחברי טפל שבטפלים, שום דבר לא בכם תלה, רק במשלח אתכם אשר במרום. אתם בכל כוחכם תעבדו, ואלקיכם ד' צבאות שלכם, את כל אחד מכם יעלה ויגדל בין ברוחניות בין בגופניות כפי עבודתו ומדת ענותנותו. וכמה פעמים כבר נוכחנו לראות נערים בעלי כשרונות רבים, ועל ידי שהתגאו נשארו בשפלותם, ולא עוד אלא אף בגדול שכבר זכה להיות תלמיד חכם אמרו חכמינו זכרונם לברכה (עירובין נ"ד, א'): אם מגיס דעתו הקדוש ברוך הוא משפילו, וכמה נערים ראינו שהיו נמוכים בקטנותם ואדירי ישראל בגדלותם.
Your love should be because you know and remember that you are all messengers of God, such that none of you can say, "I am for myself and my friends are completely secondary." Nothing depends upon you, but rather upon the One on high who sent you. You must serve with all of your strength; and Your God of hosts will raise and make each one of you great, both spiritually and physically - according to the level of his service and the level of his humility. And how many times have we been shown lads with great abilities who remained insignificant because they became haughty. Moreover, even regarding a great man who already merited to be a Torah scholar, the Sages, may their memory be blessed, said (Eruvin 54a), "If he becomes arrogant, the Holy One, blessed be He, brings him down." And how many lads have we seen who were not noteworthy as children, but became the glory of Israel as adults!