שמות 14

וחזקתי את לב פרעה וגו' ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'. רש"י ז"ל פירש ואכבדה בפרעה וגו' כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד וכו', והוא מדרש חז"ל (תנחומא בפרשה זו) ולפי זה הכבוד הוא לא בפרעה עצמו שהוא יֵדַע כבוד ה', כי אחר כליונו לא ידע את ה', רק הכבוד הוא לעיני עמים רבים על ידי פרעה. ואכן מפשט הכתוב נראה שהכבוד הוא בפרעה גופא כמו שאמר ואכבדה בפרעה וגם סיים מפורש וידעו מצרים כי אני ה' וגו'. ועל כן נראה כי הרדיפה גופא זה הוא גידול כבוד ה', כי הלא פרעה ומצרים לא טפשים היו והכתוב קוראם חכמי מצרים, ונמצא איך ימולא לבם לרדוף אחרי בני ישראל אחרי ראותם כל המכות האלה ושפטים שעשה ה' בהם ובאלהיהם, ואכן אין כאלהינו כי הוא אמר ויעשה שחיזק כל כך לב פרעה שלא יוכל להתגבר על לבו, כמאמר חז"ל (אסתר רבה י', ג') ויאמר המן בלבו הרשעים ברשות לבם, כי אף שיודעין שסופן רעה יהיה ויענשו ממרומים על כל עבירה ועבירה מכל מקום אינם יכולים להתגבר על תאות לבבם הרע, כי אינו ברשותם לרוב עשותם הרע, וכן פרעה וחילו אף שידעו כי גדול אדונינו ורב כח מכל מקום הקב"ה כל יכול וחיזק לבבם כל כך עד שלא יוכלו להתגבר על לבבם עם שסופן להאבד מן העולם על ידי זה, ולזה אמר וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ובזה ואכבדה בפרעה ובכל חילו, כי גם בעיניהם אכבד, בראותם מעשה נפלאה כזה, אשר וידעו מצרים כי אני ה' בכל נפלאותי אשר עשיתי בקרבו ואף על פי כן ויעשו כן לרדוף אחרי בני ישראל היאומן כי יסופר כזאת ובפרט על איש חכם, ובזה ידעו כבוד ה' אשר אין ביכולתם להתגבר על לבבם אף שיודעין שזה קץ כליונם מן העולם, וזה מעשה נורא למאוד למבין ולעיניהם אכבד.

The waters returned and covered the chariots, etc. including Pharaoh’s entire army, etc. not one of them remained: At first glace, this is repetitive language. After it stated, "including the entire army, etc.," why did it repeat and state, "[none] remained, etc.?" Indeed, however, Scripture is reporting an amazing miracle with this. For have we not already written that the return of the water was while Israel was still in the sea and the sea was split into pieces, such that in one part, He brought through the Israelites within it; and in another part, 'He hurled Pharaoh and his army, etc.!' And that is why the splitting of the Red Sea in the words of the Sages, may their memory be blessed, is always called difficult. Like they said (Sotah 2a), "Pairing them up is as difficult as splitting the Red Sea," and that which is similar to it. All of this is [about] the essence of its splitting, that it was cut into halves. As He made a half, sea; and [the other] half dry land - punishment and mercy - at one instant. And that is difficult before the Holy One, blessed be He - as it is found in the holy Zohar (Vayera 113b), "There was miracle and punishment as one." See there, that it spoke at length about this aspect. And, if so, it comes out that if this was indeed the commandment to the sea - to scramble the Egyptians while the Israelites were still within it - it is certain that it did not delay the words of the Holy One, blessed be He. Rather, immediately when one of the Egyptians came into the sea, the water would come over him and wash him away. Likewise, the second and the third, until the were finished. And such is implied in the statement of the Sages, may their memory be blessed, that we cited above. As they said (Shemot Rabbah 22:2), "When the last of the Israelites ascended from the sea, the last of the Egyptians descended into it." Behold that they were entering one by one; and likewise were they washed away one by one. But, at first glance, how was the understanding of Egypt so wanting and their wisdom so depraved? As the second one saw with his eyes that the first one was washed away into the sea and he yet went in after him, likewise the third and the fourth. However it was already not their will and their intellect that did this. It is like the statement of the Sages, may their memory be blessed (Shir HaShirim Rabbah 1:9:6 on "to a mare in Pharaoh’s chariots"), "The waves of the sea appeared like female horses and [the horses of] Egypt were like aroused stallions, and they pursued them until they sank them in the sea. The Egyptian would say to his horse, 'Yesterday, I would drag you to the Nile and you would not follow me; and now, you are sinking me in the sea?' The horse would say to its rider (Exodus 15:1), '"He cast into the sea (rama bayam)" - see what is in the sea (reu ma bayam),' etc." And that is why it stated, "The waters returned and covered the chariots (a noun form that is usually singular, chariot)." The understanding is that one chariot, the first chariot that came into the sea was washed away; "including Pharaoh’s entire army," which came from behind. That is to say, this was also done to Pharaoh's entire army. Once they came into the sea, they were immediately washed away. And nevertheless, not even "one of them remained," outside. Rather, they all went into the sea, even though they saw the first ones drowning. It was not in the power of the rider to stop the chariot, that it not descend [into the sea]. He was driven against his will and drowned in the depths, as mentioned.

ויגד למלך מצרים כי ברח העם וגו'. עיין פירוש כתוב זה למעלה בתחילת הפרשה.

ויאסר את רכבו ואת עמו לקח עמו ויקח שש מאות רכב בחור וגו'. לכאורה אומרו ואת עמו לקח עמו מיותר אחרי אומרו אחר כך ויקח שש מאות וגו', ואכן כי אמרו חז"ל (ילקוט רמז ר"ל) פרעה משכן בדברים אני לא אתנהג עמכם כשאר מלכים דרך מלכים ליטול חלק בראש אני אשוה עמכם בחלק וכו', ולזה אמר ויאסור את רכבו פירוש הוא בעצמו כמאמר חז"ל (שם) ואם תאמר וכי דרך המלך לאסור בעצמו הרכב, והלא עבדיו עושין זאת על כן אמר ואת עמו לקח עמו פירוש לקחן ומשכן בדברים שהוא רוצה שיהיו כולם עמו בשוה לא כדרך המלך ועבור כן בעצמו אסר הרכב והפרשים להראותם כי אתם בשוה הוא ואין רצונו להתנהג עמהם בנימוסי המלוכה בעת הזאת כי שנאה מבטלת השורה כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ה:) וכמו בזה כן בשארי דברים יתנהג עמם.

ויחזק ה' את לב פרעה וגו' וירדוף אחרי בני ישראל ובני ישראל יוצאים ביד רמה. לכאורה יש להבין מה שמודיע הכתוב כאן ובני ישראל יוצאים ביד רמה ואין כאן מקומו, ולמעלה ביציאתם היה להודיע דבר זה. ואמנם יגיד הכתוב כח אלהינו יתברך בדבר הזה כי אף שבני ישראל היו יוצאים ביד רמה כזה בגבורה גבוהה ומפורסמת ומי פתי יסור הנה שלא לדון בקל וחומר ומה אם מכורה כבר יצאה מאתו בחוזק יד מכל שכן שלא יחזיר אותם לעבודתו ואיך אבדה חכמת חכמיו כל כך לשום לבבו לרדוף אחרי בני ישראל, אבל הנה ה' בחזק יבוא שחיזק לבבו כל כך שאף על פי שבעיניו יראה ולבבו יבין שלא טוב עושה לא יוכל להתגבר על חזקת לבבו והוא גדולת אלהינו יתברך בכדי להפילו בפח יקוש.

ופרעה הקריב וגו' ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים וגו'. לכאורה זה הצעקה והאמירה הם תרתי דסתרי אהדדי והבן. ונראה כי הנה בקריעת ים סוף כאשר ראו היד הגדולה נאמר ויאמינו וגו' ובמשה עבדו, כי עד אותה השעה לא האמינו כל כך בנבואת משה שהיא ברורה על אמיתתה, כאשר כתבנו למעלה, ועל כן כשראו את עצמם בצרה גדולה הים סוגר ופרעה וחילו מאחריהם, סברו אפשר לא היתה דבר ה' על העבודה במדבר דוקא, כי אם סתם שיעבדו אותו וזה אפשר גם במצרים וכמו שאמר פרעה לכו זבחו לאלהיכם בארץ, ועל כן אמרו למשה מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים וגו' אבל בה' ודאי האמינו וכשראו דחקת צרותם צעקו אליו להושיעם כי הם לא נאשמו בכל זה בשום דבר.

ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו'. שינה הכתוב לשונו כי תחילה נאמר ויצעקו בני ישראל וגו' ויאמרו אל משה והיה לו לומר כאן ויאמר משה אל בני ישראל או ויאמר אליהם, ואולם על פי אשר כתבנו למעלה (בתחילת פרשה זו) כי הערב רב שהלכו עם ישראל הם היו האוקטרין ששלח פרעה להחזיר את ישראל ואחר כך כאשר חפצו להדבק בישראל קיבלן משה כי סבור שיתקן אותם, וזה היה עיקר רדיפת פרעה עבור עמו ונחלתו אשר נשארו בישראל ועל כן אמר שם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם כי העם נקרא בכל מקום הערב רב כמאמר חז"ל (זוה"ק כי תשא ק"צ. ושאר מקומות) ועיין שם. ולזה אפשר לומר מה שאמרו בני ישראל אל משה מה זאת עשית לנו להוציאנו וגו' אף שידעו שהכל עשה כדבר ה' ומה להם לומר אליו, ודי בצעקתם את פני ה'. ואכן עבור שידעו כי כל עיקר רדיפת פרעה הוא עבור העם הערב רב על כן אמרו מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים פירוש שתוציא לנו גם ממצרים עצמם מחיל פרעה וגרמת כל הנזק הזה, ואפשר שגם עבורם לא יושיענו ה' כי גוים המה עם אשר שנא ה'. ועל כן ויאמר משה אל העם אל תיראו, כלומר שהפך פניו אף אל העם הערב רב ואמר להם אף אתם אל תיראו ולא מבעיא בני ישראל שכבר עשה להם הקב"ה נסים ונפלאות ודאי יעשה להם נס גם עתה שלא לכלותם במדבר ח"ו ואכן גם אתם אל תיראו כי גם לכם יעשה ה' תשועה ביום הזה, כי על כן באתם בצל קורתו קורת בית השכינה ברוך הוא וברוך שמו.

או יאמר על זה הדרך, ויאמר משה אל העם אל תיראו, פירוש שאמר לבני ישראל, אל תיראו בעבור העם אשר אִתכם שלא יגיע לכם נזק עבורם, כי התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כלומר כי לכם ודאי יעשה הקב"ה תשועה אחרי שאתם עמו ונחלתו בני ישראל המיוחסים שלא נתערבו בגוים, ומה לכם עם הערב רב אחרי שאתם לא קבלתם אותם, אני הוא שקבלתי אותם עלי מוטל הדבר ולא עליכם, ובזה נכון מאמר הכתוב אחר כך.

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל וגו'. ואמרו חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רל"ג) אמר לו הקב"ה למשה בני נתונין בצרה ואתה עומד ומרבה בתפילה וכו', ולכאורה זה לפלא הלא משה בודאי היה יודע אשר בדבר ה' עשה את כל המעשים האלה והיה לו לידע בודאי בבטחון גודל ידו החזקה שיושיעם ה' למען שמו כי הוא אמר ויהי כל זאת שיבואו ישראל לפני הים ומצרים אחריהם ובודאי הוא יושיעם, ולמה האריך בתפילה, ועוד הלא הוא אומר התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' ונמצא בטוח היה בבירור בישועה ועל מה התפלל.

והנראה כי תפילת משה לא היה על ישראל כי עליהם ידע ודאי והאמין בה' שיושיעם ה' ואמר להם מפורש ה' ילחם לכם וגו' ועיקר תפילתו לא היה כי אם על הערב רב שקיבלם מדעתו ועליהם האריך בתפילה שגם אותם יושיעם ה' אחרי שבאים להסתופף תחת צל כנפי השכינה ועל כן ויאמר ה' וגו' מה תצעק אלי, פירוש למה אתה מאריך בתפילה כיון שאומרים שבאים להתקרב אלי ודאי אשר אושיעם בשביל קידוש שמי וכמעשה הובא במדרש חז"ל (שוחר טוב תהלים קפיטל כ"ה,) מעשה בקיסטין אחד והיה שם אדם גדול והיה לו שם במדינה והיה שם אדם אחד, והיו שומרי המדינה עוברין ומצאו אכסנאי אחד ותפסוהו ואמר אל תכוני כי בן ביתו של מלך אני כיון ששמעו כן הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר, בבוקר הביאוהו אצל המלך ואמרו לו בן ביתך מצאנו אמש, אמר לו המלך בני מכיר אתה אותי, אמר לו לאו וכו' עד אמר להם המלך הואיל ובטח בי הניחו לו וכו' עד כאן. וכן כאן עם הערב רב אף שאינם מבני ישראל בני ביתי כיון שבפיהם שמו בטחונם בי ונתקרבו עם ישראל בבטחונם שאני אצילם ודאי אושיע להם.

ואכן כי ידוע והארכנו בזה במקום אחר אשר אין הקב"ה מפליא נסיו לאדם למעלה מן הטבע כי אם כשהאדם מתנהג עצמו בעבודה למעלה מטבע העולם, כי פועל אדם ישלם לו (איוב ל"ד, י"א) ובמדה שאדם מודד מודדין לו כמאמר חז"ל (סוטה ח':) ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה כ"א, י') לא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן וכו', וכן אמרו בגמרא דידן (סוטה ל"ז.) שקפץ שבטו של בנימין לתוך הים או נחשון בן עמינדב עיין שם, כי לא היה יכול הים להקרע לפניהם שהוא למעלה מטבע העולם עד שנכנסו בעבודה למעלה מן הטבע ובאו להם מים עד נפש, ובחינה זו לא יעשו אותה הערב רב עתה כי לא מבני ישראל המה, ועל כן דבר אל בני ישראל ויסעו כלומר שהם יסעו קודם אל הים וימסרו נפשם על אמונתם בי ואחר כך ואתה הרם את מטך וגו' ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה פירוש שלא יהיו ביבשה כי אם עד שיהיו בתוך הים כאמור (דאם לא כן סתרי אהדדי והבן), ואז כאשר יתיבש הים מפני בני ישראל גם המה יבואו שמה ואושיע להם על אשר שמו בטחונם בי כנזכר. וכאשר הלך יהושע לעזור לאנשי גבעון אשר היו גרים גרורים והערימו את בני ישראל ויהושע נתנם לחוטבי עצים ושואבי מים ואף על פי כן לפי שנתנו את שמם על שם בני ישראל הלך לעזור להם, וה' עזרו אז בנס מופלא שהעמיד השמש בחצי השמים בגבעון, והכל לפי ששמו בטחונם בה' עזרם ה' בעבור כבוד שמו.

או יאמר הכתוב מה תצעק אלי וגו'. כי הנה כתבנו במקום אחר פירוש הכתוב (תהלים ק"ז, ו') ויצעקו אל ה' וגו' ולכאורה היה די לומר ויצעקו לה', ואמנם כי הנה האדם העומד לצעוק ולהתפלל לה' על צערו וכאבו שיושיעו ה', אם שם פניו רק לדחות צער מעל עצמו כי צר לו מאוד בדברי העולם מבני חיי ומזוני, בחינה זו קטנה היא למאוד כי מה האדם וכל חייו וכל עניניו, הלא הכל כאפס ותהו נחשבין הבל המה מעשה תעתועים, ומה יהיה בזה אם יבלה כל ימיו בטוב ובנעימים האם זה לקבר יובל ובזה יבוא ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא הלא אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו אמרו ז"ל (פסחים נ'.) ולא מי שבא עם כספו וזהבו או שארי חמדת עולם הזה, ונודע אומרם ז"ל (אבות ד', א') איזהו עשיר השמח בחלקו כי מי שאינו מספיק עצמו במה שיש לו אפילו אם יהיה לו עושר מופלג ויהיה לו כל חמדת עולם הזה עני הוא וכל ימיו כעס ומכאובים להתאוות לכל ואין לו למלא שאלתו כמו העני ממש, ויותר. כי העני מתאוה לפת לחם, וזה מתאוה לעשירות מופלג כי מרבה נכסים מרבה דאגה כאומרם ז"ל (שם ב', ח') ונמצא זה שאינו שמח בחלקו ומתפלל על צרת עצמו שיושיע לו ה' כל הצטרכותו על המחיה ועל הכלכלה וכדומה, כבר איננו על השלימות הצריך שיהיה שמח בחלקו.

ועוד הלא ידוע מאמרם ז"ל (ברכות נ"ד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ופסקו הרמב"ם ז"ל (פרק י' מהלכות ברכות הלכה ג' וטור שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ"ב סעיף ג') ופירשוהו דוקא בשמחה ובטוב לבב שיודה לה' על הרעה בשמחה וטוב לבב כעל הטובה. ונמצא אם כן הוא באמיתיות לבבו שׁשׂשׂ ושמח ומודה על רעתו שמגיע לו מאת הבורא כי זה הוא עבודת שמו יתברך כמו שאיתא בטור שולחן ערוך שם וזה לשונו: כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו ה' נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה' שהוא שמחה לו, עד כאן. איך יכול להתפלל על הרעה הזו שיהפכנה ה' לטובה לו, הלא גם הרעה טובה היא לו ורצונו בה.

ועוד הנה נודע אשר האדם לא נברא בעולם הזה כי אם לעבוד את הבורא ברוך הוא בכל ימיו ועתיו ורגעיו וזה הוא חכמתו ושלימותו, ונמצא כאשר מתפלל בעד עצמו הרי אינו עובד לבוראו ברוך הוא ברגע זו, ומה הוא וכל ימי חייו בשעה שאינו עובד לבוראו, הלא בושה יכסה פניו וכלימה, להניח עבודת הבורא ולעבוד את עצמו בדברי עולם הזה שכל עניניו הבל הבלים.

אשר על כן ודאי אין זה אופן כלל שיבקש אדם רחמים לצורך עצמו, כי אם כל עיקר התפילה והבקשה שאדם יוכל להתפלל לפני בורא שמים וארץ בעת צר לו הוא רק לכבוד שמים, כי נודע אשר כל זמן שישראל נתונים בצרה כביכול צר לו למעלה הן צרת ציבור הן צרת יחיד כמאמר ז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תש"ל) בפסוק (ישעיה ס"ג, ט') בכל צרתם לו צר וכו' עיין שם. ואמרו (במסכת סנהדרין מ"ו.) בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כי הקב"ה הלא חפץ חסד הוא באמת וכל עיקר בריאת העולם היה רק בכדי להיטיב לבריותיו אשר יברא כמאמר אדונינו דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ט, ג') עולם חסד יבנה שרק לזה בנה הקב"ה העולם לעשות חסד עם בריותיו ובפרט עם עמו ישראל כי הם עלו לעיקר במחשבת בריאת העולם וכל העולם לא נברא כי אם לצוות להם להצטרכותם, לשמשם ולעבוד עבודתם, וכביכול כשהקב"ה אינו יכול להשפיע לאיש הישראלי טובת החסד בעולם עבור גרם עוונותיו וכדומה והאדם בצער ודאי כביכול לו צר יותר מלאדם הזה כי חפץ חסד הוא בטוב האמיתי, ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק כמאמר חז"ל (פסחים קי"ב.). ועל זה ישים האדם פניו בעת צרתו לזכור מה שגרם הוא במעשיו שיהיה כביכול צר וצער למעלה ואם יעשה לו כל מיני עינוים וסגופים שבעולם האם יספיק על אחת מני אלף שגרם צער למעלה לשכינת עוזינו, ואך הקב"ה הטוב והמיטיב לא יחפוץ בעינויו כי הדרי קושיא לדוכתיה שיגרום צער למעלה כביכול, והאל הטוב החפץ חסד אינו רוצה כי אם בשוב רשע מרשעתו וחיה, וזה ישים אל לבו לקבל עליו באמת תשובה שלימה לפני בוראו, אשר מהיום והלאה לא יזוז מעבודת ה' אף רגע כמימרא ולהמליך להקב"ה על כל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, שלא יעשה דבר בשום אבר מאבריו, כי אם הנוגע לכבוד הבורא יתברך ולא יותר, וליחד אליו מחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שלא ישתמש בהם כי אם לה' אל אחד לבד באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה ולבקש רחמים מבוראו ברוך הוא להקל הצער מעליו רק בכדי שיקל הצער למעלה בשורש נשמתו בשכינת עוזינו, ולא ירגיש מצרת עצמו כלום, רק על זה יכאב לבבו ונפשו עליו תאבל במה שיש צער למעלה ואל זה יביט לשפוך כמים לבו בתפילה ותחנונים נוכח פני ה' שיושיע לו מצרתו בכדי שיתענג למעלה כביכול ברוך הוא, ואז ודאי יענהו ה' משמי קדשו, כיון שלא לצורך עצמו הוא מבקש רק בשביל כבוד שמים להקל הצער למעלה.

או ישים פניו לבקש בעת צרתו בכדי שיתגלה ויתעלה כבוד ה' ברוך הוא כאשר יושיע לו בדבר הזה, כמו בחולה אשר בתוך ביתו, והרופאים נתיאשו מלעשות לו רפואה והוא מבקש הרפואה מאת ה' שיוודע בארץ כי הוא הרופא נאמן האמיתי ורחמן ובידו נפש כל חי למחוץ ולרפא, וכדומה בכל הדברים שיש בהם כבוד הבורא כאשר יושיע ה' לזה, ישים מגמת לבבו לבקש רחמים בשביל הדבר הזה דייקא שיתגדל כבודו בזה וכאשר עשה יהושע כאשר שמע שנפלו מישראל בעי כשלושים וששה איש, ישב לארץ והעלה עפר על ראשו (יהושע ז', ט') וישמעו הכנעני וגו' והכריתו את שמֵנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי זה עיקר כאבו במה שח"ו יתחלל שם שמים בהכרית שם ישראל מן הארץ אשר כבר נקרא שמו עליהם ועשה להם נסים מופלאים במצרים ובים וכדומה, ועכשיו ח"ו יאמרו אלהיהם זקן הוא ותש כוחו ויתחלל שם שמים חלילה, ולא הכאיב לבבו על שום דבר כי אם מה תעשה לשמך הגדול, כי כל דבר שבעולם הבל הוא רק מה שנוגע בכבוד הבורא זה הוא דבר שאין לו שיעור וערך.

ובזה יערב נעימות אומרם ז"ל (ברכות ס"ג.) כל המשתף שם שמים בצערו כופלים לו פרנסתו וכו' רבי שמואל בר נחמני אומר פרנסתו מעופפת לו כציפור וכו', ועיין ברש"י ז"ל שם שנדחק קצת בפירושו, ולדברינו יאמרו כי לא מבעיא כאשר ישים האדם פניו רק מול שער השמים שלא יתערב בתפילה על צערו שום מחשבה וכוונה בשביל הצטרכות עצמו וכאבו אשר יכאב לו, כי אם רק בשביל כבוד שמים מה שבשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל על אשר נמצא ח"ו איזה צער למעלה ועל זאת מוסר נפשו ורוחו, ולפני ה' ישפוך שיחו לתקן שם למעלה שלא יהיה שם איזה צער חלילה, שזה ודאי אין קץ ותכלית לשכרו, לאשר הוא שוכח מצרת עצמו כלל וכלל, ורק על זה תצמא נפשו ויכמה בשרו להסיר הצער משם ולגרום שם תענוג ונחת רוח, ודאי יעשו לו למול זה תענוג ונחת רוח עד אין קץ. ואמנם כי אף מי שאינו על בחינה הזו בשלימות בתכלית, שהוא משתף שניהם כאחד שצר לו מצרת עצמו בצערו, וגם יגדל כאבו ואבלו בלבו על הצער שנמצא בשמי השמים לפניו יתברך, וזה ענין שיתוף שם שמים בצער, שצר לו מאוד בצער שניהם צער למעלה וצער למטה גם עבור זה כופלין לו פרנסתו או מעופפת לו כציפור אחרי שגם על זה ישים פניו להתפלל להסיר הצער מלמעלה, וענין הפרנסה הזו הוא זה הדבר אשר ביקש והתפלל עליו בצערו כי כל דבר הנצרך אל האדם הכל נקרא על שם הפרנסה פרנסת הנפש או פרנסת הגוף בכל בחינות בני חיי ומזוני וכשהתפלל על דבר החסר לו ושיתף שם שמים בזה כופלין לו זה שהתפלל עליו או שהיא מעופפת לו אחרי שחפץ להרבות השפע בעולם העליון, כי בזה נתעלה גם תפילתו שהתפלל בעד עצמו, ועל שניהם יענהו מן השמים ועל כן כופלין לו, והבן. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ז, ו') ויצעקו אל ה' פירוש שצעקתם הוא בדבר הנוגע לה' כי למען שמו יושיע לו בעת ההוא ואז ודאי וממצוקותיהם יצילם כיון שאינם מתפללים וצועקים למענם כי אם אל ה' הרי לה' הישועה, וזה מאמר הכתוב (תהלים צ"א, ט"ו) יקראני ואענהו פירוש כשהוא קורא אותי במה שהוא כבודי בזה הישועה ואז ודאי ואענהו.

וזה היה כאן בבני ישראל הכשרים כי נאמר בהם ויצעקו בני ישראל אל ה' שעיקר צעקתם לא היה אלא על שנוגע הדבר לה' כי כשישראל נתונים בצרה כביכול לו צר, ועוד כי יש בזה רב גודל קידוש ה' שיתגדל שמו בעולם שהוא אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, ולהראות שהוא מלך גדול על כל העמים והשרים שלמעלה כי ראו ישראל ששר של מצרים פורח באויר ונוסע אחריהם כמאמר ז"ל (שמות רבה כ"א, ה') בפסוק (שמות י"ד, י') והנה מצרים נוסע וגו', הרי כבודו בזה להראות שגאה על גותניא. ומכל שכן דכל שכן איש האלהים משה רבינו ע"ה משהאריך בתפילתו לאל איום ונורא ודאי שלא היה בלבו לשום דבר כי אם באמת למען שמו באהבה. והנה אמרו חז"ל (ברכות י':) כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו וכו', ועל כן כשראה הקב"ה שישראל תלו עיניהם למרום לומר שיושיעם ה' בעבור כבוד שמו, תלה להם בזכות עצמם ואמר מה תצעק אלי שאתה והם תולין הצעקה בי, דבר אל בני ישראל ויסעו כי כדאי זכות בני ישראל לקרוע להם הים בזכותם כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ח') בפסוק זה, אמר הקב"ה כדי הוא האמונה שהאמינו בי ישראל שאקרע להם הים, ולזה אמר הכתוב להלן ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל, פירוש לפי שהישועה ביום ההוא היה עם ישראל כי זכות ישראל גרם לזה להושיע מאויביהם, ועל כן וירא ישראל את מצרים מת וגו', שפלטן הים ליבשה שיראו ישראל בעיניהם אבוד שונאיהם, היפך ממה שנאמר בלוט (בראשית י"ט, י"ז) אל תביט אחריך ואמרו חז"ל (מובא ברש"י שם) אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול, אבל כאן וירא ישראל שראו במפלתן בעיניהם כי היה ההצלה בזכותם וכאמור, ואפשר שזה שאמר להלן ואתה הרם את מטך, כלומר כי אתה לבד גם כן תוכל להרים את המטה כי גם זכותך בלבד יועיל לבקוע הים ועל כן אנו אומרין בוקע ים לפני משה וכו' כי גם לפני משה לבד היה ראוי לקרוע.

ואני הנני מחזק וגו' ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וגו' וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו וגו'. לכאורה בהכבדי האחרון אך למותר, וכבר נאמר. ואכן גם זה יגיד על דרך מה שכתבנו למעלה בפסוק (י"ד, ד') וחזקתי את לב פרעה וגו', כי זה היה כבוד גדול של ה' בעיני מצרים מה שלא היה ביכולתם להטות לבבם שלא לרדוף אחרי בני ישראל הגם שידעו שסופן לאיבוד כי כבר ראו כזה וכזה, וכאן מוסיף הכתוב לומר, כי מי פתי יסור הנה ולא יבין אשר אם יעשה הקב"ה נס נפלא לידידיו לגזור ים סוף לגזרים ולהעביר בני ישראל בתוכו לא יעשה זאת לשונאיו שגם הם יעברו בתוך הים ביבשה ובודאי ישלם אז לשונאיו אל פניו להאבידם בתוך הים, ואם כן ודאי ידעו מצרים שלא יצאו מתוך הים, ואך זדון לבם אשר נתחזק מאת ה' לא יכלו להטותו בשום אופן הגם שהבינו כי זה רעתם אשר לנצח יאבדו, ובזה נתקדש שם שמים בעיניהם מה שראו כי הוא כל יכול להטות לבבם לאשר יחפוץ ואין לבם ברשותם, ועל כן יאמר הכתוב וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו וגו', כלומר הנה בעת אשר אכבד במצרים שיבואו אחרי בני ישראל בתוך הים לא יהיה נעלם מאתם אשר אני ה' ובודאי לא יצאו בשלום משם, רק אדרבה שידעו כי אני ה' אשר לי הכח והגבורה לאבד שונאי ואף על פי כן ירדו לים ואני אכבד בם בעת ההוא, והכל כי אין לבם ברשותם ומוכרחים לילך אחרי שרירות לבם עם שידעו אשר בזה יפלו ולא יוסיפו לקום.

ויסע מלאך האלהים וגו' וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן וגו' ויעמוד מאחריהם. שינה הכתוב להציג במלאך וילך מאחריהם ובעמוד הענן ויעמוד, כי המלאך הוא שהלך להבדיל בין מחנה מצרים ולקבל חיצים ובליסטראות של מצרים כפירוש רש"י בפסוק זה, על כן לא עמד לו אצל מחנה מצרים והלך אחרי מחנה בני ישראל למקום שהלכו הם להרחיקם בהבדל רב ממצרים ולשמרם בסמוך להם מכל דבר רע, ואמנם עמוד הענן שלא הלך כי אם להחשיך למצרים שלא ילכו אחרי בני ישראל להתקרב להם, ועל כן הוא עמד במקומו לפני מחנה מצרים להחשיך להם, כי אם היה הולך אחרי בני ישראל היו גם המצרים הולכים בסמוך לו, ועל כן עמד לפניהם בענן וחושך ולא קרב זה אל זה כל הלילה.

ויט משה וגו' וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. לכאורה זה כפל לשון, ועוד כי תחילה היה לו לומר ויבקעו המים כי זה נעשה ראשונה, ועוד צריך להבין אומרו וישם את הים לחרבה וכי כל הים נחרב ויבש. ואמנם יגיד הכתוב מעשה ה' ונפלאותיו במצולה, כי הנה שני דברים היה בקריעת ים סוף. אחד, הבקיעה שנבקע הים לשני חלקים שיעברו ישראל בתוכו. והשנית, שיחרב קרקעית הים ויתיבש היטב שלא יעברו ישראל במקום הרפש והטיט הרב, ועל כן סידר המסדר בסיפור הנס יציאת מצרים אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו, כי זה הוא דבר אחר מה שנחרב קרקע הים שיהיה נח לצאת, וזה נעשה על ידי הרוח קדים עזה שהיה, שהוא החריב את קרקע הים, אבל זה לא היה יכול להיות בבוקר אחר הבקיעה, כי תיכף בעת הבקיעה ירדו לים באותו רגע ממש, וכמה מהם שירדו לתוך הים ממש, ולזה הפליא הקב"ה נסיו נס בתוך נס, שרוח הקדים הוביש קרקע הים בלילה קודם בקיעת הים בעוד שהיה מים על הארץ הוביש והחריב במצולה כל הטיט והרפש שהיה שם, ואחר כך נבקע הים, וזה אומרו ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו' וישם את הים לחרבה פירוש שֶׁשָֹם הליכת הים על החרבה והיבשה הגמורה ומי הים היו על קרקע החרבה, ואחר כך ויבקעו המים, ולא היה צריך עוד לשום דבר רק תיכף אחר הבקיעה ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, שכבר היה היבשה שהוא גריד כהלכתה (כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית ח', י"ד) ובחודש השני וגו' יבשה הארץ עיין שם) בתוך הים.

ויבואו בני ישראל בתוך הים וגו' והמים להם חומה וגו'. לכאורה אחרי אומרו בתוך הים, מעצמינו נדע שהיה המים להם מימינם ומשמאלם. ואכן כה יאמר הכתוב והמים להם חומה פירוש שהמים היה חומה להם לעצמן לעכב שלא יבואו מים אחרים ליפול בתוך בקיעת הים, כי המה באו בין שני גזרי הים בתוך הבקיעה וזה המים מה שהיה עתה מים נעשו חומה גבוה ונצבו כמו נֵד לעכבם וכפירוש רש"י ז"ל כמו נד כשור כחומה וכו'.

ויהי באשמורת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים וגו'. מודיע הכתוב זמן רגע מהומת מצרים לומר ראה איך נשתנה הנהגת הדין והרחמים בלילה ההוא, כי הן הלילה ידוע אשר בה תשלוט כל בחינת הדינים ושליטת החיצונים גוברין כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ') תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער וגו', וכן אמרו חז"ל (בבא קמא ס': ועיין ברש"י שם) ואף על פי כן היפכה הקב"ה לעשות חסד עם ישראל כמאמר הכתוב למעלה ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו וגו', כי גדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים (בראשית רבה ל"ג, ג'), והזכיר מדת הצדיקים לשבח, ולהיפך הזכיר את הרשעים לגנאי אשר ויהי באשמורת הבוקר שאז מדת הרחמים גוברין בעולם ואף על פי כן וישקף ה' וגו' וכל השקפה לרעה הוא כמאמר חז"ל (מובא ברש"י פסוק (בראשית י"ח, ט"ז) וישקיפו על פני סדום וגו') ועוד ניתוסף בהם אשר וישקף ה' שם הוי"ה רחמים השקיף עליהם לרעה בזמן הרחמים, והכל כי כל כך גדלה צעקתם את פני ה' להפך כל אלה לדין למחות את שמם מתחת השמים.

ויט משה וגו' וישב הים לפנות בוקר לאיתנו וגו'. חז"ל (שמות רבה כ"א, ו') אמרו,אמר משה לפני הקב"ה אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשנו יבשה לא כך אמרת שאין הים נעשה יבשה שנאמר (ירמיה ה', כ"ב) אשר שמתי חול גבול וגו', אמר לו הקב"ה לא קראת מתחילת התורה מה כתיב (בראשית א', י') ויאמר אלהים יקוו המים אני הוא שהתניתי עמו מתחילה שאני קורעו. ונודע לכל מה שקשה בזה, כי מה לו להזכיר תנאי הקריעה בעת ששב הים לפנות בקר על המצרים, ולמעלה בעת שנקרע לפני בני ישראל היה לו להזכיר דבר זה. ואמנם הנה איתא בזוה"ק (וירא קי"ג:) וזה לשונו: בזמנא דבקע קודשא בריך הוא ימא לישראל הוי קרע ימא לאלין ואזלין ביבשתא ומיא הוו תבין מסטרא אחרא וטבעין לאלין וכו' עד כאן לשונו. ונראה לי ממשמעות דבריו הקדושים, אשר הטביעה למצרים והיבשה לישראל היה הכל בעת אחד וזה היה עיקר נס קריעת ים סוף מה שנעשה בהים שני הפכים ברגע אחד, כי הנה תיכף בעת עבור בני ישראל בתוך הים רדפו המצרים אחריהם, ולפי רוחב הים היו שניהם עומדים בתוך הים ישראל בקצה האחרון ומצרים בקצה הראשון והפליא הקב"ה נס נפלא, שרוחב זה שהיו המצרים שם השיבו המים על מצרים על רכבו ופרשיו, וישראל עומדין בתוכו להלאה בחרבה, ובשעה אחת היה בים שני הבחינות מים ויבשה.

ולדעתי זה פירוש הכתוב (תהלים קל"ו, י"ג) לגוזר ים סוף לגזרים וגו' פירוש שגזר אותו לכמה גזרים שלא היה שוה כולו אף זה הנתיב שנקרע רק בצד אחד והעביר ישראל בתוכו ובצד האחר וניער פרעה וחילו כי זה היה עיקר הקריעה שמחצה נעשה יבשה ובמחצה השני עברו המים על פרעה, והנה כבר כתבנו למעלה (בפרשת בראשית בפסוק יקוו המים) בפירוש מאמר חז"ל הנזכר מה שאמר לו הקב"ה לא קראת מתחילת התורה וכו' ולכאורה היכן מרומז שם שיהיה נקרע לפני בני ישראל, ואכן כי מה שאמר שם יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה ומלת ותראה היבשה הוא מיותר כי אחר שהמים יהיו נקווין אל מקום אחד ודאי שיתראה היבשה, ואמנם יגיד כי אף אחר שיקוו המים אל מקום אחד אף על פי כן לפעמים ותראה היבשה, בו במקום מקוה המים תראה היבשה לפעמים, והיא בעת שיצטרך הקב"ה להעביר בני ישראל בתוכו בחרבה וזה הוא התנאי שהתנה עמו, ולדרכנו כאן כן יאמר, יקוו המים ותראה היבשה פירוש גם בעת שתראה היבשה בו, שיהיה נקרע לפני בני ישראל, בשעה ההוא ממש יקוו המים מצד השני להציף חיל פרעה ורכבו הבאים אחריהם בים, וזה שאמר אני התניתי עמו מתחילה שאני קורעו, כלומר שאקרע אותו לקרעים להיות מחצה יבשה ומחצה ים כי זה היה עיקר הנס להעשות ברגע אחד רחמים ודין, רחמים לישראל ודין לאומות העולם. וזה מרומז בדברי חז"ל (שמות רבה כ"ב, ב') וזה לשונם: אמר ר' יוחנן כיון שעלה אחרון שבישראל מן הים ירד לתוכו אחרון של מצרים ומזה מובן מפורש שמצרים וישראל היו בפעם אחד בים והיו אלו נשקעים ואלו עולין, ואפשר נמי שזה רמזו חז"ל באומרם (שוחר טוב תהלים קפיטל י"ח פסוק י"ז) אמר ר' שמעון בן לקיש על אלו ועל אלו הפך הים מה היה עושה ימינו אחת מצלת לישראל וימינו אחת שוקעת למצרים וכו' עד כאן. ולכאורה זה לפלא כי הלא בכתוב מפורש שהלכו ביבשה בים, ואמנם לדברינו נכון כי באמת כשהיו מצרים וישראל במעמד אחד בים וישובו המים על המצרים היו הופכין מימיהם גם על ישראל, כי שניהם כאחד היו, ורק שימינו אחת מצלת לישראל לימינו ואחת שוקעת למצרים וקרע את הים לחצאין שירד חציו ויתעכב חציו. ולזה אמר כאן הכתוב וישב הים לפנות בוקר לאיתנו ואמרו לתנאו (שמות רבה כ"א, ו'), כי זה היה עיקר תנאו שיעשה דין בעת הרחמים שיהיו אלו עולין מצד אחד ואלו נשטפין מצד האחר שיהיה נס פלא בתוך פלא, ובזה יובן מה שאמר הכתוב ויאמר ה' אל משה נטה ידך על הים וישובו המים על מצרים וגו', ולכאורה זה למותר כי ודאי כאשר יעברו ישראל את הים ישובו המים להלוך כדרכן תמיד, כי רק צורך שעה היה הבקיעה שיעברו ישראל בתוכו, אבל בצאת ישראל מתוכו ודאי שממילא ישוב לדרכו, ולמה למשה לנטות ידו על זה כמו שנטה ידו על נס הבקיעה, ואכן לפי הנזכר נכון כי הגם שעדיין היו ישראל בתוך הים ולא היה משיב הים מימיו אל תוך הבקיעה ממילא לפי שעדיין הקב"ה מעביר ישראל בתוכו, ציוה הקב"ה לנטות ידי משה עליו כי זה היה מעיקר הנס לגזור את ים סוף לגזרים שישובו המים בחלק אחד על המצרים ולהתיצב כמו נד בחלק השני וכאמור, ועל כן סיים הכתוב כאן ויכסו את הרכב וגו' לכל חיל פרעה וגו' ואף על פי כן ובני ישראל הלכו ביבשה וגו' והמים להם חומה וגו', כי אף שבצד האחד שב על מצרים ויכס את הרכב אף על פי כן בצד השני הלכו והמים עמד כחומה.

וישובו המים ויכסו את הרכב וגו' לכל חיל פרעה וגו' לא נשאר בהם עד אחד. לכאורה זה כפל לשון אחרי אומרו לכל חיל וגו' מה חזר לומר לא נשאר וגו', ואכן יגיד הכתוב נס פלא בזה, כי הלא כבר כתבנו אשר השבת המים היה בעוד ישראל בתוך הים ונגזר הים לגזרים שבחלק אחד והעביר ישראל בתוכו, ובחלק אחר וניער פרעה וחילו וגו', ועל כן נקרא תמיד קריעת ים סוף בדברי חז"ל בלשון קשה כמו שאמרו (סוטה ב'.) וקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכדומה, כל זה היה עיקר קריעתו שיהיה נקרע לחצאין שיעשה חציו ים וחציו יבשה דין ורחמים ברגע אחד, וזה קשה לפני הקב"ה כמו שאיתא בזוה"ק שם ניסא ודינא כחדא ועיין שם (וירא קי"ג:) שהאריך בבחינה זו. ונמצא אם כן הוא שכן היה הציווי להים לנער את מצרים בעוד ישראל בתוכו ודאי לא היה מאחר דבריו של הקב"ה ותיכף כשבא אחד ממצרים לתוך הים באו המים עליו ושטפו וכן השני וכן השלישי עד תומם, וכן משמע במאמר חז"ל שהבאנו למעלה שאמרו כיון שעלה אחרון שבישראל מן הים ירד לתוכו אחרון של מצרים הרי שהיו יורדין אחד אחד וכן נשטפו אחד אחד, ולכאורה איך נבערה כל כך בינת מצרים ונסרחה חכמתם אשר השני ראה בעיניו שהראשון נשטף בים והוא ירד אחריו וכן השלישי והרביעי, ואמנם כי לא היה כבר ברצונם ודעתם בזה כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה א' פסוק ט' לסוסתי ברכבי פרעה) גלי הים נדמו לסוסים נקבות ומצרים לסוסים זכרים מזוהמים ורצו אחריהם עד ששקען בים והיה המצרי אומר לסוס אתמול הייתי מושכך לנילוס ולא היית בא אחרי ועכשיו אתה משקיעני בים והיה סוס אומר לרוכבו רמה בים ראו מה בים וכו', עד כאן, ועוד הרכב גרר הסוסים (כמו שהוא בילקוט רמז רל"ה עיין שם) ולזה אמר וישובו המים ויכסו את הרכב פרוש הרכב האחד הרכב הראשון שבא לים נשטף, לכל חיל פרעה הבאים אחריהם, כלומר ונעשה כן לכל חיל פרעה מי שבא בים תיכף נשטף, ואף על פי כן לא נשאר בהם עד אחד מבחוץ רק כולם ירדו לים אף שראו הראשונים נטבעו לא היה ביכולת הרוכב לעכב את הרכב שלא ירד, ובעל כורחו המשיכו וטבעו במצולה כאמור.

או יאמר לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד. פירוש כי המים כיסו לכל חילם הן אותם הבאים אחריהם של המצרים בים כלומר מצרי האחרון שבהם כיסהו הים, וגם לא נשאר בהם עד אחד אף אותו המצרי שלא היה כי אם אחד בים דהיינו הראשון שבראשונים נשטף ועבר ובכלל זה נכללו כולם כאחד, ועל כן יאמר הכתוב תיכף אחר כך כי בבני ישראל היה ההיפך ממש מזה. כי,

ובני ישראל הלכו ביבשה וגו'. מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל לבד נקרע הים והם דתן ואבירם שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע הים עליהם לבד.

ויושע ה' ביום ההוא וגו'. לכאורה זה מיותר אחרי שכבר הודיע שבא סוס פרעה ברכבו לתוך הים וישראל הלכו ביבשה, הנה ודאי אשר הושיעם ה', ואמנם הנה נודע לכל, אשר חסדי המקום ברוך הוא וברוך שמו מכונים על שם יד הימין כמו שאמר הכתוב (תהלים צ"ח, א') הושיעה לו ימינו וגו' וכדומה, ואומר (תהלים קי"ח, ט"ו) קול רינה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה וגו', והטעם שהחסדים מכונים על שם הימין, כי החסדים נעשים בעשיית השלימות ובזריזות ובכל האופנים לטובה, כמו האדם העושה דבר ביד ימינו שנעשה הדבר על נכון בטוב בעשיה שלימה, כי האל הטוב החפץ חסד כאשר עושה החסדים הנה עושאם בשמחה ובנחת ובטוב לבב, ועל כן עושה אותם על צד היותר טוב, מה שאין כן בחינת הדין מכונה על שם השמאל, כי הוא נעשה בעל כורחו שלא ברצון השלם ועל כן נעשה כבחינת העשיות אשר בשמאל שהוא בעצלות ואיננו בשלימות, ועל כן מבואר בכתבי האר"י ז"ל בכמה מקומות (ועיין בכוונת נטילת ידים) אשר הימין נקרא יד הגדולה, כי בעשיית החסדים הנה גדול ה' ומהולל מאוד וקול רינה וישועה באהלי צדיקים כשנעשין החסדים בעולם, ושמו הגדול והקדוש נתגדל ונתקדש ונתפאר בפי כל וכולם מודים לאל הטוב והמיטיב שכך מרחם על עולמו וכך וכך עושה להם בידו הגדולה חסדים הטובים. מה שאין כן בעשות ה' משפט ודין בבני אדם, אף שבאמת גם זה טובה הוא מהטוב ומיטיב כאשר הארכנו בזה בכמה מקומות בארבעה בחינות שיש בהם וכולם על צד החסד הגמור שהוא, או שהם יסורין של אהבה ממש שאינן באין על שום עוון וחטא רק כדי להרבות שכרו בעולם הבא על ידיהם כמאמר חז"ל (ברכות ה'.) שנודע אשר ודאי כל יסורי עולם הזה בשבעים שנות חיי האדם לא יעמדו כנגד רגע אחד טוב עולם הבא שהוא הנאת הצדיקים אשר מחזה שדי יחזו ונהנין ונשבעין ממראות זיו השכינה עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'), או שבאין לשם מירוק עוונות כמאמר חז"ל (שם) נאמר ברית במלח וכו' מה מלח ממתיק הבשר אף יסורין ממרקין עוונותיו של אדם והוא בשביל שלא יצטרך לעונשי גיהנם, אשר המשכיל יבין מעצמו שאין כל יסורי הגוף שבעולם נחשבין לרגע אחד יסורין לנפש בגיהנם, או שבאין בכדי להזכיר האדם שישוב לבורא בתשובה על עוונותיו כי זה כל האדם ההולך בשוק וטרוד במזונותיו יומם ולילה וכבר נשכח מאתו לזכור בבורא עולם לעבוד עבודתו ולשוב עדיו אחרי כל תועבותיו אשר יעשה תמיד בשווקים וברחובות שאין להם מספר וערך ואם יספרם מחול ירביון, שהוא גזל וגניבה ורמאות והסתכלות באשה ושנאת ריעים ולא תקום ולא תטור ולשון הרע ושקרים וחנופה וליצנות וכדומה שאין להם שיעור כלל, וכשבאין אליו מעט יסורים הוא נזכר מעט שיש בורא עולם, וצריך לשוב אליו לעבוד אותו וכמאמר חז"ל (סנהדרין ק"א.) נענה ר' עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו' עד לא העלהו למוטב אלא היסורין, ועוד יש בחינה אחרת ולא נאריך בהם.

ונמצא אשר כל היסורין באמת הם לטובה גדולה, והכתוב קוראן (בראשית א', ל"א) טוב מאוד, שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ח') זה מדת היסורין ומפורש אומר הכתוב (תהלים צ"ד, י"ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ונאמר (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח אבל מכל מקום אין הכל מכירין כל כך טובתם הגדולה, להודות לאל הטוב בשמחה עליהם כאשר צוונו חז"ל (ברכות נ"ד. וס':) חייב אדם לברך על הרעה בשמחה, כי אם יחידי סגולה אחד במדינה שיודעין לרצות את בוראם בתרועה שהוא המורה על הדין שגם ירצו ויודו לאל ההודאות בשמחה על זה, אבל כל העולם רובו ככולו, לא כן ידמו רק שהגבורה והדין הוא אצלם בהסתרת פנים מאתו ח"ו שאינו משגיח להיטיב עבור עוונות האדם, ועל כן לא יברכו על זה באמת בשמחה. ונודע אשר אפילו בתנאים הראשונים שאמרו (שם ה':) ביסורין לא הן ולא שכרן מפני שיש בהן ביטול תורה, וכיון שאין בהן ההודאה כל כך באמת בשמחה וטוב לבב לא קרא להם שם בגדולה שאין שמו יתברך נתגדל בעיני הבריות כל כך על ידם להודות לו ולשבחו עליהם, ועוד כי אפילו בצדיקים האלה אשר מברכין על הרעה בשמחה, הנה עושין מבחינת הדין הזה בחינת הרחמים כי אומרים באמיתיות לבבם שזה חסד האל הוא ומודים לו על זה, ועל כן אי אפשר לבחינת הדין לעשות דין להם בשלימות כיון שהם עושים אותו לחסד ורחמים, והבן. ולזה הוא מוכרח לעשות הדין בחסד להכלל ברחמים, ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') אשריהם הצדיקים שהם מהפכין מדת הדין לרחמים כי הם מהפכין אותו במחשבתם הטובה לקבלו בחסד וכן נעשה עליהם שנמתק הדין ונכלל בחסד ואינו עושה הדין כאשר תעשינה החסדים שהוא ביד הגדולה בעשיית השלימות, רק בעשיית השמאל שהוא יד כה"ה בחינת המתקת הדין בחסד לעשותו ברחמים, והבן.

ואמנם כשהקב"ה עושה דין בגבורה גדולה ומפורסמת לרשעי העם המתגאים בעולם המפורסמים ושַׁתּוּ בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ לאמר מי ה' אשר אשמע בקולו, או ח"ו לית דין ולית דיין וכופרים בכולו או במקצתו, ואז כשהקב"ה נפרע מהם, ודאי אשר יתגדל ויתהלל ויתקדש שמו בפי כל הבריות לאמר כי זה יעשה אלהים השופט כל הארץ לגדע קרנות רשעים ולהראות כי הוא הדיין והשופט ומלך גדול על כל אלהים ולו הכח והגבורה לעשות בכל העולמות כרצונו, וכאשר נאמר (משלי י"א, י') ובאבוד רשעים רינה שהוא הרינה והתהלה שעולה מפי הבריות שאומרים כי גדול ה' מכל אלהים וכמו כל השירות אשר נאמרו לאל הטוב במפלתן של רשעים, כמו בשירת דבורה וברק בן אבינועם (שופטים ה׳:א׳) ובשירת יהושפט מלך יהודה (בדברי הימים-ב כ') וגם דוד ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה כמאמר חז"ל (ברכות י'.) ואז בחינת הדין הזה נקרא גם כן על שם יד הגדולה כיון שבזה נתגדל שמו של מלך מלכי המלכים ברוך הוא בעולמו כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פרשה זו) בפסוק (י"ז) ואכבדה בפרעה מגיד שכשנפרע הקב"ה מן האומות שמו מתגדל בעולם שנאמר וכו', וכן הוא אומר (יחזקאל ל"ח, כ"ב) ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף וגו', והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו', ואומר (תהלים ט', י"ז) נודע ה' משפט עשה, ועל זה אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') אוי להם לרשעים שהם הופכין מדת הרחמים למדת הדין, כי על ידי רשעתם מוכרח בחינת מדת הרחמים שהוא יד הגדולה להתכלל ח"ו בידא דשמאלא לעשות משפט ברשעים להיות שמו מתגדל בעולם ואז בחינת הרחמים עושה הדין בכל כח וגבורה כבחינת יד הגדולה יד ימין בכל כח עשיה וגבורה שעל ידי זה יתגדל שמו בעולם ובאבוד רשעים רינה לפניו.

והנה במפלת המצרים בים שכבוד ה' נתגדל ונתקדש בכל העולם, כמאמר הכתוב (שמות ט"ו, י"ד) שמעו עמים ירגזון וגו' אז נבהלו אלופי אדום וגו', וכולם אמרו מי כמוכה באלים, על כן היה בנס ההוא בחינת רחמים ודין, רחמים לישראל ודין למצרים, כי נעשה בבחינת התכללות ימינא בשמאלא כנזכר וכיון שהיה בחינת הימין שם ודאי שיעשה רחמים לאוהביו ולשומרי מצוותיו, והנה נודע אשר שם הוי"ה ברוך הוא, הוא נקרא על שם הגדולה, כי הוא העושה גדולות בנסים מופלאים למעלה מטבע העולם, מה שאין כן אלהי"ם שגימטריא הטבע כידוע, ולזה אמר הכתוב ויושע ה' ביום ההוא וגו', פירוש הישועה היתה על ידי שם הוי"ה ברוך הוא שם הרחמים שהוא עשה הדין ועל כן היה אז שני הפכים בנושא אחד רחמים ודין כי ויושע את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים כי גדלה רשעת הרשעים שהרחמים ינקום בהם נקמתו. ועל כן,

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. כלומר שראו והבינו כי היד הגדולה המוכנת תמיד לכל הטובות והברכות היא שעשתה עתה דין ברשעים האלה להאבידם, והכל למען יתגדל שמו בעולם בהודאות ותשבחות שישבחו למלך חי וקיים שכך עושה ברשעים המפורסמים בגודל רשעתם ואומרין (איוב כ"א, ט"ו) מה שדי כי נעבדנו, ששופך עליהם חמה עזה ביד הגדולה, כי יהללוהו בזה שעושה גדולות עד אין חקר, ועל כן וייראו העם את ה', כי אחר שראו אשר גם הוי"ה הרחמים עושה לפעמים דין נתייראו מלפניו במאוד מאוד.

או יאמר וייראו העם וגו'. כי נראה לי מה שאמרו חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') שטען הס"מ עד עכשיו היו אלו עובדי עבודה זרה ואתה קורע להם את הים וכו', לא טען אלא על הערב רב שהיו עם ישראל שהם היו עובדי עבודה זרה ממש, ועיקר רדיפת פרעה היה בשבילם כאשר כתבנו למעלה בזה (בתחילת הפרשה) כי בני ישראל המיוחסין ידוע שהיה להם במצרים מעלות נפלאות בדרכי ה' כאשר העיד עליהם הכתוב שהיו גדורים מן הערוה הן הזכרים הן הנקבות, וכי דבר זה קל הוא כי הלא ששים רבוא אנשים ונשים וטף שהיו במצרים בעבודה קשה ונתונים תחת ממשלת מצרים, ועדיין לא קיבלו התורה ומקום מצרים נודע שהיו שטופי זימה כי שם גברה הקליפה הזאת מאוד שעל כן נקראת ערות מצרים, ואף על פי כן כולם נשמרו מן הערוה, שכך העיד בוראן עליהם (בלתי אחת שפירסמה הכתוב וזה בשוגג שסברה שבעלה הוא כידוע) ומפורש עליהם בקבלה (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול וגו' ואמרו חז"ל (שיר השירים רבה שם) גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הבעולות וכו', ונודע מאמרם ז"ל (עבודה זרה כ"ה:) אשה כלי זיינה עליה והמה היו משועבדים תחת המצרים שטופי זימה ועמדו בנסיון מופלג כזה רד"ו שנים ובלי תורה וחכמה ס' רבוא בני אדם, הימצא היום כזאת שכבר נתקבלה התורה ואינם משועבדים כל כך לעבוד בחומר ולבנים, וחוץ שארי מעלות שמנו חז"ל שם, ואיך יאמר עליהם מה נשתנה אלו מאלו, ואין הדברים אמורים כי אם בערב רב, שעליהם אמר מה נשתנה, ואך כבר כתבנו למעלה שהערב רב ניצולו בשביל ששמו בטחונם בה' ללכת אחרי עם אשר לא ידעו תמול שלשום, והיה כבוד שמים בזה שיצילם לידע כי הוא אלהים אשר לא יבושו קוויו, ולזה אמר כאן הכתוב כאשר נראה שגם הרחמים עושה דין, וייראו העם את ה', כי יראו לנפשם שלא יגיע אליהם כמעשה המצרים הרשעים מפני שידעו ששוים הם אל המצרים, ואכן הצלתם היה עבור אשר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שהאמינו בה' ללכת אחריהם למדבר מקום אשר אין זרע וגפן, בזה הצילם ה', וכשראו ישראל והבינו זאת אשר היד הגדולה הוא שעשה הדין שעל ידי זה יתגדל שמו בעולם וצריך להודות לו, עלה בלבם לומר שירה. ועל כן,