שמות 2

וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. חז"ל אמרו (סוטה י"ב.) זו יוכבד, ובת ק"ל שנים היתה כי נולדה ללוי בין החומות כשבאו למצרים והיא השלימה השבעים נפש שנאמר (במדבר כ"ו, נ"ט) אשר ילדה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים וכו'. ונראה טעם מה שסיבב הקב"ה שתוולד יוכבד בין החומות שתהיה לידתה במצרים ולמה לא נולדה בארץ כנען במקום המקודש, להיות הורתה ולידתה בקדושה. כי הקב"ה בורא רפואה קודם למכה, ולכן היא היתה מוכרחת להולד קודם בואם לתוך העירה למצרים, כי היא היתה התחלת הגאולה שהיא הולידה בן שמושיע את ישראל. ואף על פי כן כל מה שהיה הדבר יכול ליקרב לביאתם למצרים היה הקב"ה מקרבו, לצד שכבר יצא ק"ל שנים משנותיה כשנתעברה עם משה, והיה בלתי דרך הטבע בזה כי הלא שרה אמנו בת תשעים שנה היתה ואמרה (בראשית י"ז, י"ז) הבת תשעים שנה תלד, ואם היתה יוכבד נולדת בעודם בארץ כנען היה מוכרח הקב"ה להפליא פלאות ביותר כי היתה יותר זקנה בעת הריון משה, ואין הקב"ה מפליא ניסיו בחנם שלא בעת המצטרך, ועל כן לא נולדה קודם, רק בבואם למצרים כבר היתה מוכרחת להולד שתהיה סימן להתחלת הגאולה ותהיה רפואה קודם למכה, על כן נולדה בין החומות רגע קודם בואם העירה.

Moshe agreed to reside, etc. and he gave his daughter, Tzipporah, to Moshe: And at first glance, the word, "to Moshe," is extra; and it should have said, "and he gave him, Tzipporah, his daughter." Indeed, when Scripture says that he gave his daughter, Tzipporah, to Moshe, it is saying that this was like Moshe's intention of taking this this one from all of his daughters. For she had appeared individually to him. And it also seems that it can be said that even Yitro knew that Tzipporah was fit for Moshe, since he was a great sage. That is why it said, "And he gave." Meaning that he gave Tzipporah, because he knew she was his [proper] mate. And hence he gave his daughter, Tzipporah, to Moshe; meaning she was the one fitting for the level of Moshe. For she was the most proper of women, 'maidens see and acclaim her, etc.'

וזה רמז הכתוב (בתחילת סדר זה) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים. כלומר שהיו שבעים נפש והוא עם יוכבד שהשלימה המנין ונולדה בין החומות בכדי שתהיה סימן להתחלת הגאולה, וגם עוד סימן היה להתחלת הגאולה כי ויוסף היה במצרים ונודע שכל עיקר סיבת ביאת יוסף למצרים היה בכדי לישר דרך לפני בני ישראל שלא ישקעו ח"ו בטומאת מצרים בכדי שהקב"ה יוכל לגאול אותם כמו שהבטיח לאברהם, כי אם היו נכנסים עוד לטומאת מצרים מעט מן המעט, היינו נשארין שם ח"ו כך לעולמים כאמרינו ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו וכו'. ועל כן לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, כי בעוד רגע אחת אם היו עוד בתוך מצרים לא היו נגאלים ח"ו, וכל זה עשה יוסף בצדקתו שלא יכנסו ישראל בטומאת מצרים עד קצה האחרון וכאמור.

Also its saying, "Moshe agreed. etc. and he gave his daughter, Tzipporah, etc.," is, in this way, to express our teacher Moshe's great modesty, peace be upon him. As even though Tzipporah ran after him like a bird (tzippor) and he knew clearly that that she was his mate, since she appeared individually to him at the well - nevertheless, he did not request her from [Yitro]; he did not claim his portion with his mouth and did not speak about this at all. Rather he desired to stay with him until things developed from the Heavens, [that] they would automatically give him Tzipporah. And so it was: During the days of his stay, behold Yitro himself 'gave him his daughter, Tzipporah,' to him, without a request from the mouth [of Moshe]. This was not even like our father, Yaakov, peace be upon him - who said, in order to father children (Genesis 29:18), "I will work for you seven years for Rachel, etc." - and that which is similar. But he, due to his great modesty, did not say anything. And that is why Scripture says later...

גם יאמר הכתוב וילך איש מבית לוי וגו'. להבין הצגת לשון זה איש מבית לוי ולמה לא נכתב שמו כבשארי מקומות, והנה חז"ל אמרו (סוטה י"ב.) וילך איש וגו' להיכן הלך שהלך בעצת בתו שאמרה לו אבא גזירתך קשה משל פרעה וכו' עמד והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו נשותיהן וכו' עד כאן. והנה רבותינו ז"ל כיוונו בזה לתרץ אומרו וילך להיכן הלך וכו' ונראה אשר בזה מתורץ גם אשר דקדקנו בזה למה לא נכתב כבכל מקום בהזכרת שמו, כי הנה באמת יוכבד היתה דודתו של עמרם וכמאמר הכתוב (שמות ו', כ') ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה, וכבר נודע אשר בית לוי היו מקיימין תמיד את התורה עד שלא ניתנה ובפרט עמרם שגדול הדור היה וצדיק גמור כמפורסם במאמרי חז"ל שם ואם כן היאך נשא דודתו, ובאמת חז"ל (בסנהדרין נ"ח:) פלפלו בזה כי יש שסוברים שדודתו אסורה גם לבני נח ואך זו היתה מותרת לו שלא היתה אחות קהת כי אם מן האב ולא מן האם ועיין שם. ואך גם בלא זה היאך עבר על התורה אף שלא ניתנה שהרי לישראל ודאי אסורה מכל וכל, ואמנם לצד כי היה צריך לקיים מצות פריה ורביה שמוטלת אף על בני נח שהרי אדם ונח נצטוו מפורש שניהם על פריה ורביה, ולשבת יצרה. ולא תקשי מהא דלא חשבוהו בשבעה מצוות שנצטוו בני נח (כמו שאיתא בדברי חז"ל בסנהדרין נ"ו. וברמב"ם פרק ט' מהלכות מלכים הלכה א') משום דלא חשבו אלא שב ואל תעשה אבל קום ועשה לא חשבו ודינין קום ועשה ושב ואל תעשה נינהו כמו שאמרו חז"ל (שם נ"ח:) עיין שם, וקודם מתן תורה לא רצו לדחות העשה המוטלת עתה עליהם מפני הלא תעשה שיאסר עליהם אחר כך. ועבור זה הטעם גם יעקב נשא שתי אחיות כי במקום מצוה לא חששו על הלא תעשה. וכן יהודה ותמר שאמרו חז"ל (בסוטה י':) שכיון שידעה שוב לא פסק ממנה כי דחה הלא תעשה מפני העשה. ותמר מתחילה כן חשבה כי זה כוונת יהודה שאינו רוצה ליתנה לשלה בנו כי הוא רוצה שישאנה בעצמו ולזה אמר הכתוב (בראשית ל"ח, י"ד) כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה. פירוש שראתה ששלה גדול ואינו נושאה ומן הסתם דעתו שיהודה בעצמו ישאנה והנה עדיין היא לא ניתנה לו לאשה פירוש ליהודה בעצמו ועל כן ותשב בפתח עינים וגו'. והכל כי לא היו מקפידין אז להשמר מדבר שיאסר להם אחר כך ולבטל המצוה בשעתה, ועל כן נשא עמרם את יוכבד דודתו. ואולם כאשר גזר פרעה על הזכרים להשליכן ליאור ונמצא יגיעתו לריק כי לא יוכל לקיים מצות פריה ורביה בשלימות בלתי זכר אף שיהיו לו כמה בנות. אמר, מעתה למה לי להחזיק את דודתי להיות נשואה לי כיון שהיא שלא במקום מצוה ועמד וגירשה ובאה בתו אליו בעצתה ואמרה לו גזירתך קשה משל פרעה וכו' כי אם לא תקיים המצוה בשלימות בבן ובת, לא תקיימנה כלל וכי בבנות לבד לאו מצוה איכא (וראיה מהא דאמרינן (ביבמות ס"ב:) היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו וכו' הרי אף שקיים המצוה אינו רשאי למנוע מלהוליד כי על כל פנים לשבת איכא), ועוד כי על ידי זה כולם יגרשו נשותיהן והם נשואין שלא באשה האסורה ובהם ודאי ביטול פריה ורביה איכא, ושמע לה והחזיר אשתו והחזירו כולם נשותיהן כאמור.

ולזה אמר הכתוב וילך איש מבית לוי, כלומר שהלך מדרכי הלוים כי הן הלוים מעודם שומרי התורה הן (ובפרט בבחינת הברית שאמר עליהם הכתוב (דברים ל"ג, ט') כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו) ולא נסוגו אחור מעת היותם, ועתה הלך איש המיוחד שבהם (כדפירש רש"י בישעיה ב', ט' בפסוק וישח אדם וישפל איש, אדם הקטנים איש הגדולים) מדרכי יראתם ובמה שלקח את בת לוי ונודע אשר בת לוי ודאי דודתו היא כי הוא נכד לוי. ואמנם שהלך בעצת בתו וכתורה עשה שלא לבטל מצות פריה ורביה הנהוגה גם לבני נח וחביבה מצוה בשעתה כנאמר.

ותהר האשה ותלד בן וגו'. לכאורה היה די לכתוב רק ותלד האשה בן, ואכן יגיד הכתוב כי מעת אשר הרתה היו כולם מעידין ומגידין כי היא הראויה לילד בן שיושיע את ישראל מחמת שידעו הדבר הגדול והנורא שעשתה בהחיות הילדים ולא שמעה אל מלך מצרים בזה וגם במה שתבעה לתשמיש כנזכר למעלה, ובזה ודאי היא הראויה שתלד בן המושיע לישראל והוא אומרו ותהר האשה ותלד בן תיכף כשהרתה פתחו כולם שבודאי היא תלד בן הידוע משיח ה'.

ותרא אותו כי טוב הוא. לא נודע מה טוב ראתה בו בעת הולדו שעדיין לא עשה לא טוב ולא הפכו וחז"ל אמרו (סוטה י"ב.) שבשעה שנולד נתמלא הבית אורה וכו' ועדיין צריך לדעת מה שנאמר בו טוב ולא אורה. ואמנם הנה נודע אשר הגואל נקרא טוב בסוד הכתוב (רות ג', י"ג) אם יגאלך טוב וגו', ועל כן תיכף כשראתה האורה עמו הבינה תיכף שהוא המושיע אשר יגאל את ישראל והוא הבן הטוב שהיו מצפים שיבוא לגאלן, ועל כן איכא מאן דאמר שם שנולד מהול כי גם זה נקרא טוב בסוד (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב כנודע.

ותצפנהו שלושה ירחים. מכלל הכתוב הזה נראה ונגלה צדקות ישראל שלא היה בהם דילטורין, ואף שבנפשם היה. כי בודאי היו הכל יודעין אם יושלך זה למים יתבטל הגזירה מכל וכל כי יאמרו לו חכמיו ואיצטגניניו שכבר הושלך מושיען של ישראל למים ויבטל הגזירה, ואף על פי כן ותצפנהו שלושה ירחים ולא היה אחד מישראל מגלה זה, ורק מחמת שלא יכלה עוד הצפינו אז ותקח וגו' כי גן נעול אחותי כלה (שיר השירים ד', י"ב), שהיו גדורים מן הערוה כמאמר חז"ל (רבה על פסוק זה) וברית המעור מכוון נגד ברית הלשון כנודע (ספר יצירה פרק א' משנה ג').

ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תיבת גֹמא וגו' עד ותשם בה את הילד. להבין אומרו ותקח לו תיבת וגו' והיה יכול הכתוב לקצר ולומר ותשם את הילד בתיבת גומא וגו' ואמנם לצד שראתה בבנה כי טוב הוא ובכל מקום שהוא השכינה עמו (סוטה י"ב:), והיתה צריכה לראות שלא יהיה במקום שהוא בו, שום נידנוד איסור קל. ונודע אומרם ז"ל (בסוכה ל'.) שאמר רב הונא לאלו הקונים הדס למצות לולב שלא יקצצו הם עצמם ההדס מן המחובר שלא יהיה גזל בידם רק העכו"ם יקצצו וכו' עיין שם. ובאמת לא מצינו שהקונה הדס להריח בו שיהיה אסור לקצצו בעצמו משום גזל כי באמת מספיקא לא חיישינן לגזילה רק בדבר מצוה צריך להזהר ביותר שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה מכל וכל לפי שצריך השראת השכינה על דבר מצוה והקב"ה עוצם עיניו מראות ברע אפילו ברע כל דהו. ועל כן כשרצתה יוכבד להניח משה בתיבתו נאמר ותקח לו תיבת גומא כי אין קיחה אלא בכסף כמאמר חז"ל (בקידושין ד':), שאף גומא שהוא דבר קל לא רצתה ליקח בלי ידיעת בעלים כי אם בכסף מלא קנאה ואחר כך ותשם בה את הילד. נודע (זוה"ק חלק א', ט"ו) אשר "את" רומז אל השכינה שהיתה שרויה עם משה בהתיבה, ועל כן ראתה שלא יהיה בתיבה שום נדנוד דבר אשר לא כן ובזה תוכל השכינה להיות שרוי עם משה על דרך ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כנאמר.

וזה שנתנה דעתה להצילו דוקא באופן זה בתיבת גומא על המים ולא בשארי מיני הצלות כי הרבה ריוח והצלה לפניו, ועוד כי הלא גם בתיבה על המים היה צריך לנס ולנס אין שיעור ואם היתה מחזיקו בביתה לעין כל גם כן היה יכול להנצל על ידי נס שלא יראו ולא ישמעו המחפשים. ואמנם כי ידוע (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א') אשר עונש כל הבן הילוד היאורה תשליכהו הוא עונש דור המבול כי דור ההוא היה גילגול דור המבול. ועל כן אמרה הצדקת אשאל נא לימים הראשונים אשר היו לפני איך ניצל נח הצדיק ממי המבול הלא על ידי התיבה שסגר ה' בעדו מפני מי המבול גם אני אעשה כמוהו והצילתו בתיבה.

ותתצב וגו' לדעה מה יעשה לו וגו'. חז"ל אמרו (סוטה י"ג.) לדעה מה יעשה לו לידע מה יהיה בסוף נבואתה וכו' ולפי פשוטו נראה כי ודאי יודעת היתה הצדקת שעתיד הקב"ה להצילו לצד שראתה אותו טוב והשכינה עמו, ואך לא ידעה באיזה סיבה ועשייה יציל הקב"ה כי הרבה ריוח והצלה לפניו וחפצה לידע באיזה סיבה יצילו הקב"ה, והוא אומרו לדעה מה יעשה לו איזה עשיה ופעולה יתחדש מה' בשביל הצלת הצדיק הזה כי לו הוא פירוש בשבילו איזה עשיה יתחדש בשבילו להצילו ממים הזדונים. ומיד אומר הכתוב,

ותרד בת פרעה וגו' על היאור וגו'. והנה כאשר היתה עתה על היאור ודאי שירדה מביתה אל היאור קודם השלכתו למים כי עתה השליכה אותו למים ובאתה בת פרעה על היאור ובודאי שירדה מקודם וראתה שהקב"ה כבר ברא הרפואה קודם למכה לשלוח את בת המלך לרחוץ וגו' ועל כן הוא"ו של ותרד נקודה פת"ח, המורה על לשון עבר, לומר כי קודם יציבת אחותו מרחוק וכבר ירדה בת פרעה כי ברא הקב"ה הרפואה קודם למכה כרחמי ה' וכרוב חסדיו.

ב גם יאמר ותרד וגו' ונערותיה וגו', כי חז"ל אמרו (סוטה י"ב:) מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה, ולכאורה מה זה שייכות לכאן ואמנם נודע כי פרעה ומצרים עבדו להיאור כמו שאיתא (שמות רבה ט', ט') ובודאי גם בת פרעה כמוה כמוהם היתה לעבוד אותו ועל כן כשרצתה לתקן דבר זה הזמין לה הקב"ה דבר לתקן באותו דבר שקלקלה כאשר אמרו חז"ל (בזבחים קט"ז: ועיין ברש"י שם) אצל רחב בפסוק (יהושע ב', ט"ו) ותורידם בחבל שאמרה רבונו של עולם באלו חטאתי ובאלו תמחול לי כי המנאפים היו עולין אליה בחבלים דרך החלון וטמנתן בפשתי העץ ובאותן שלושה דברים עצמן זכרה להציל השלוחים וכו' כי הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"ג, ג'). ועל כן כאשר ירדה לרחוץ מגלולי בית אביה הוליכה הקב"ה אל היאור לתקן בדבר שחטאה, להציל את הצדיק הזה ממימי היאור. אבל ונערותיה הולכות על יד היאור פירוש שעוד להם חלק ונחלה ביאור (כי יד לשון חלק הוא) שרצו בעבודתו, ועל כן התחילו להסיתה שלא תציל את משה עד שבא גבריאל וחבטן בקרקע כמאמר חז"ל (סוטה י"ב:) אשר נביא להלן.

ג ועוד יאמר הכתוב ונערותיה הולכות וגו' ותרא את וגו' ותשלח את אמתה ותקחה. שלכאורה פשטות הכתוב אינו מסודר לפי דרשת חז"ל (שם) שאמרו וזה לשונם: ונערותיה הולכות וגו' אמר רבי יוחנן אין הליכה זו אלא לשון מיתה וכן הוא אומר (בראשית כ"ה, ל"ב) הנה אנכי הולך למות כיון דחזו דקא בעי לאצולי למשה אמרו לה גברתינו מנהג של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה וכו' עד ואת עוברת על גזירת אביך בא גבריאל וחבטן בקרקע, עד כאן. ולפי זה היה צריך לכתוב ותרא את התיבה קודם ונערותיה הולכות כי קודם ראייתה את התיבה ודאי שלא נתחייבו עדיין מיתה. ואמנם מה שנראה הוא, כי באמת הנה יוכבד שמה את התיבה על שפת היאור בקצהו כמפורש ותשם וגו' על שפת היאור. וכאן נאמר ותרא את התבה בתוך הסוף, ואך כי תיכף בבואה אל היאור היה עדיין התבה בשפת היאור ותיכף אמרה לנערותיה שיקחו את התיבה ומיחו בה, ומיד ונערותיה הולכות למות על יד היאור, פירוש במה שמיחו בה לקחת אותו בעוד היותו על יד היאור בשפתו על זה הלכו למות ובא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו, וכשראתה כך ודאי שרצתה לקחת התבה להצילו כי ראתה נסים שנעשו בו ונתנה עיניה על התבה להצילו, אבל ותרא את התבה בתוך הסוף פירוש שראתה התבה וכבר הוא בתוך הסוף רחוק משפתו ואז אמרה בלבה מי יעלה לנו מעבר לים ויקחה לנו, ועל כן אמרה אבחן לפשוט את ידי לקחתו ואמרה אם יחפוץ הקב"ה לעשות לו נס יאריך את ידי עד התבה ואקח אותו ובאם לאו מה אוכל לעשות, ומיד ותשלח את אמתה ואמרו חז"ל שם ידה היה ואשתרבב אישתרבבי עד תוך הסוף ותקח את התבה ואז כשראתה הנס המופלג הזה לא השגיחה עוד על גזירת אביה כי אמרה ודאי ישמרהו הקב"ה מכל צרה ויצילו מיד אבי, והכל מה' היתה זאת שיציל אותו בדרך הנס כדי שתבין רוב וגודל הפלגת מעלת הילד שהקב"ה עושה לו ניסים כאלה, וגם שתהיה לה תירוץ בפני אביה על הצלתו שלא ראתה כזאת מימיה וחידוש הוא ולא גזר על כיוצא בזה.

ותפתח וגו' ותאמר מילדי העברים זה. פירוש אף שיש ביאור גם ילדי המצרים כאומרם ז"ל (סוטה י"ב.) בפסוק ויצו לכל עמו שאף על עמו גזר מכל מקום זה הכירה שהיא מילדי העברים, ואמנם להבין על פי פשוטו מאין הכירה שמילדי העברים זה. נראה, כי לכאורה יש לשאול במה שאמר הכתוב ותראהו וגו' והנה נער בוכה וכי לבכיה צריך ראיה לראות שהוא בוכה הלא גם בלא ראיה יוכל להשמע קול הבכיה והוה ליה למימר ותשמע את קול הנער והנה בכה ואכן אפשר לומר כי בכייתו היה על דרך הנאמר בחנה (שמואל-א א', י') ובכה תבכה, ושם ודאי היה הבכיה רק מלב בדמעות בלי נשמע קולה שהרי נאמר שם וקולה לא ישמע וכן כאן לא שמעה קולו כי בכה בנחת וקולו לא ישמע כלל רק כשפתחה התבה ראתה שהוא בוכה ועל כן ותחמול עליו כי סברה שזה ודאי אחד משני דברים, או שכבר נחלש כחו כל כך שאינו יכול לבכות בקול כי אם בבכיית הלב או שזה מה' הוא שלא ישאג בקול בכיה פן ישמע קולו אחד ממצרים וידע כי נער שם וירד להמיתו או להשליכו מן התבה אל המים הרבים, ובין כך ובין כך נתמלאה חמלה וחנינה עליו. ואמנם עוד דבר אחד הרהרה במה שאינו שואג בקול והוא כמו שאמרו המפרשים ז"ל בפירוש מאמר חז"ל שאמרו (ברכות ס'.) מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי וכו' עד כאן, כי הלל הזקן לימד את בני ביתו תמיד שלא יקראו תגר על מדותיו של הקב"ה ואיך שיהיה עמהם אף בהגיעם לפעמים לאיזה מקרה רעה ח"ו לא ירימו קולם לזעקה רק יבקשו רחמים בהכנעה בקול נמוך, ועל כן כששמע קול צווחה אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי וכו' עד כאן. וכן היא סברה כי על כן אינו בוכה בקול גדול להיות שבוצין בוצין מקטפיה ידיע (ברכות מ"ח.) ואינו רוצה לצעוק בקול, רק בלחש למי שהוא עונה לחש, וזה אמרה מילדי העברים זה פירוש הנה מעת ילידתו מתנהג כמנהג העברים ומדת העברים בו.

ונראה מה שאמרה מילדי העברים זה, ולא הוא. לרמז על משה שנאמר בו (שמות ל"ב, כ"ג) כי זה משה האיש.

ותאמר אחותו וגו' מינקת מן העבריות וגו'. חז"ל אמרו (סוטה י"ב:) ומאי שנא מעבריות מלמד שהחזירוהו למשה על המצריות כולן ולא ינק וכו'. ולפי פשוטו נראה כי לצד שבת פרעה הכירה בהילד ואמרה מילדי העברים זה, לזה אמרה האלך וקראתי וגו' אשה מינקת מן העבריות כי מן הסתם כל מין נתמשך אחר מינו כמאמר חז"ל שזה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים וכו' אשר כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו (בבא קמא צ"ב:). ואך אומרה ותינק לך את הילד צריך להבין מה דקדקה לומר לך והיה די לומר ותינק את הילד, ואולם לצד שנפשה היתה יודעת בטוב, כי כל בת ישראל תירא ותפחד מלקחת אותו לביתה אחר שהגיע דבר המלך ודתו שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ומי יבוא אחר המלך למרוד בו להחזיק איזה ילד אצלה, ומכל שכן אם הילד ודאי שתירא לקחת אותו אצלה כי כאשר יחפשו המחפשים ילדים הקטנים וימצאו אותו אצלה ודאי יאמרו כי היא אמו ומעולם לא השליכתו ליאור, ועל כן אמרה ותינק לך את הילד פירש שתניקהו אצלך בביתך ואת בת המלך מי יאמר לך מה תעשה. או יתפרש אומרו לך שיהיה הילד נקרא על שמך לומר כי זה הילד היא לבת פרעה ואתה תעמוד לפני אביך בעת אשר ימצאו אותו המחפשים לומר כי בני הוא ואני רוצה לגדלו. ועל כן,

ותאמר לה בת פרעה לכי וגו'. ולכאורה תיבות בת פרעה מיותר כי ודאי היא השיבה אחרי שאליה היתה מדברת, ואכן שאמרה בכח בת פרעה בת המלך לכי כדבריך וראי שתביא לי איזה מינקת ואני מבטיחך מן היראה ופחד גזירת אבי, ועל כן ותלך העלמה ותקרא את אם הילד כי כיון ששמעה מבת פרעה שאמרה אליה לכי כאשר אמרת שהמינקת תאמר שזה בן לבת פרעה הוא על כן קראה את אם הילד כי מעתה אין שום חשש אף לאם הילד גופה.

ועוד נראה לומר ותקרא את אם הילד, שאמרה שקראה את האם אותה שמילדת הילדים והיא יוכבד שהיתה מילדת העברים ואמרה כן בכדי שלא יבינו אשר היא אמו כי למה דוקא אותה קראה, ואמנם כאמרה שקראה להמילדת יאמרו כן דרך לקרוא למילדת בדבר הנשים אם נצרך האדם לאיזה אשה בפרט אשה מינקת, יקרא למילדת כי היא היודעת איזה אשה מינקת עתה, ובת פרעה אמרה אליה היליכי שליכי כי אף ששלך הוא לא תירא ולא תפחד כי תאמר שבני הוא כאמור.

ותאמר וגו' היליכי וגו' והניקהו וגו'. אמרו חז"ל (סוטה שם) אמר רבי חמא וכו' מתנבאת ואינה יודעת מה מתנבאת היליכי הא שליכי וכו' והנה לפי הפשט לא נודע פירוש אמרה היליכי, ונראה להעמיס דבריהם ז"ל לפשט הכתוב לפי דברינו הנזכרים כי אמרה את קחי את הילד ואף אם הוא שליכי ואת מתייראת שלא יחפשו וימצאו אותו אצלך ויקחוהו מידך, לא תיראי מזה כי והניקהו לי שתניקהו על שמי לומר זה בן לבת פרעה שנתנה לי להניק ובן שלי כבר השלכתיהו היאורה מאז הולדו, ובזה לא תירא ולא תפחד גם אם שליכי הוא. ועוד נוסף לזה כי ואני אתן את שכרך כי לא זה לבד שאני אעמיד פני נגד אבי להציל נפש מישראל עוד זאת אעשה שאשלם בעד תינוק העברי הזה גם אם יתגלה ויתודע הדבר אלי שאת אם הילד מכל מקום אתן את שכרך לעין כל, ואז ודאי לא תאונה אליך רעה כי בראותם שאני משלם שכר הנקה יאמרו כי ודאי לא שלך הוא כי לא ישולם שכר הנקה לאם הילד ובכל הדברים האלה ודאי מותר לך לקחת את הילד הזה ותניקהו.

או יאמר והניקהו לי. פירוש אין לך בו כי אם הנקה מה שתניק אותו מדדיך אבל שלי הוא אין לך חלק בו כי לא אחזיר אותו לעברים כי אם אחזיקנו לי בביתי, ועל כן אמר הכתוב תיכף ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגו' קיימה התנאי בשלימות שאחר הנקתו החזירה לה כאמור.

או נפרש הכתוב בהיפוך, כי אחר שאמרה לה בת פרעה והניקהו לי שיהיה שייך לה תיכף אחר הנקה, נאמר תיכף ותקח האשה הילד ותניקהו ולא נאמר ותניקהו לה, כי אחר שראתה בנסים הנעשה להילד מיום הולדו בטחה בה' כי ודאי יעזרנה ה' שלא יקראנה שום אסון לא לה ולא לולד כי שלוחי מצוה אינם נזוקין ובפרט במקום שעשה הקב"ה את כל הנסים האלה, ועל כן לא חפצה להניקו לה רק סתם ותניקהו לעצמה, ועל כן לא החזירתו תיכף אחר הנקה, רק קודם ויגדל הילד ואחר כך ותביאהו וגו'. גם יאמר ותקח האשה הילד ותניקהו כלומר שלקחה הילד ותניקהו בשביל הילד לא בשביל השכר שהבטיחה לה בת פרעה.

ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן. לא אמר ויהי לבת פרעה לבן כי אם ויהי לה למי שהביאתו לבת פרעה לה היה לבן ולא לאחר. וכן גם באומרו עוד ותקרא שמו משה, ולא אמר מי קראו כי קאי על שניהם הללו האמורים זו המביאה אותו שהיא אמו, ובת פרעה. וכל אחת מהם קראה שמו משה כי מן המים משיתיהו, ולכן נאמר מן המים בה"א הידיעה, ואם זה קאי על בת פרעה לחוד לא היה לה לומר כי אם כי ממים משיתיהו או מן מים כי לא נפקא לה מניה מאיזה מים הוציאתו, ואמנם אמו היא שאמרה כי מן המים הידוע שהשלכתי אותו מן המים הזה משיתהו, ואמרה זאת בלשון שבח והודאה לאל ההודאות כי הפליא ה' פלאות לעשות בילד הזה כי מן המים הזה שהשלכתיהו שמה וסבורה הייתי שיאבד שם חלילה ומאת ה' היתה והוא נפלאות בעיני שמשיתהו משם כי לא יעזוב ה' את חסידיו לעולם נשמרו, וכן יגן ה' על כל עמו ישראל בשלומו.

ובפשט הכתוב נראה באומרו ויהי לה לבן, כי בפי הבריות היה לה לבן ממש שהכל היו אומרים שהוא בנה לצד שראו שהיא נתנתו למניקת ונתנה שכרה משלם, ועוד שמכל הילדים הוא חי בפרסום כי הלא אף כל ילדי מצרים היה מושלכים ליאור וזה הילד היה חי בהתגלות לעין כל אמרו ודאי שהוא בן לבת פרעה ועל כן אינה חוששת לגזירת אביה בחמלתה על בנה, ועל כן ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו פירוש להודיע כי לא כן כמו שסוברים שבני הוא רק מן המים משיתהו, וכללה בזה שלושה טענות על קיום הילד ולא נשלך ליאור בגזירת פרעה. אחד מאחר שהקב"ה הפליא בו פלאות האלה להצילו ממים רבים, ודאי גם זה יעשה בחסדו שיסכר פי דוברי שקר גם מעתה שלא יעלה על לב שום אדם לומר איזה דבר על מה תינוק זה חי. שנית כי גם לפני אביה היתה מתנצלת בזה באמרה אחרי ראותי בנסי ילד הזה שבלב ים היה ואני בעצמי משיתהו ונשתרבב אמתי כמה וכמה אמות, ובעיני ראיתי כי מן השמים נגזר שאצילו ומה היה לי לעשות וגם עתה מי יבוא אחר המלך אשר רוצה בקיומו ומפליא פלאות עמו, מי יוכל לעמוד נגדו, והראיה שכן היה כי כאשר חפץ פרעה להורגו נעשה צוארו כעמוד של שיש כמאמר חז"ל (עיין שמות רבה א', ל"א דברים רבה ב', כ"ט). שלישית התנצלה לפני אביה באומרה אחרי ראותי בנערותי שמיחו בהצלתו ומתו תיכף ונשארתי אני לבדי על כן אימת מות נפלה עלי והוכרחתי להצילו. וזה אומרה כי מן המים משיתהו אני לבדי ולא שלחתי אחת משפחותי לקחתו כי מתו כולם. ואין שלטון ביום המות, ועל כן לא חשתי על גזירותיך. וכל זה להתנצל בפני אביה אבל באמת היא הצילתו בכל לבבה כי היא ירדה ליאור לרחוץ מגילולי בית אביה כמאמר חז"ל (סוטה י"ב:), כי בית אביה היו עובדין להיאור והיא ירדה לרחוץ מזה והזמין לה הקב"ה כדרך הצדיקים שבדבר שחוטאין בו מתרצין (עיין שמות רבה כ"ג, ג') כאשר כתבנו למעלה, ואמרה רבונו של עולם בזה חטאתי בזה תמחול לי שאעשה דבר מצוה גדול ונורא כזה ביאור להציל את הצדיק הזה. ועל כן קראה שמו משה כי מן המים משיתיהו כי חפצה להיות שם הזה תמיד על הצדיק כדי שיהיה זכות זה עולה תמיד למרום להזכיר לה תיקון אשר עשתה במים בדבר שקלקלה בו. ולזה אמרו חז"ל (שמות רבה א', כ"ו) אף על פי שהרבה שמות היה לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה ואף הקב"ה לא קראהו בשם אחר וכו' עד כאן. והכל עבור זה כי היא כיוונה להיות תמיד השם הזה עולה לזכרון לפני ה' לומר כי מן המים משיתהו על אשר חטאתי במים תקנתי במים הזה, ולכן קבע לו ה' שם זה לחביבות בעל תשובה לפני ה' שנקרא חביב ונחמד אוהב וריע קרוב וידיד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פרק ז' הלכה ו').

ויהי בימים ההם ויגדל משה וגו'. אמרו בימים ההם, להגיד מעלת משה כי במעט הימים נתגדל, מה שבשאר אנשים נאמר (איוב י"ב, י"ב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה וגו' אבל במשה במעט הימים נתגדל בחכמה ובמוח השכל שלא כדרך הטבע. גם בגידול אנושי נתגדל במעט זמן שלא בטבע ועל כן אמר בימים ההם.

ויגדל משה ויצא אל אחיו וגו'. לכאורה צריך להבין וכי קודם הגדולה לא יצא אל אחיו לראות בסבלותם ובפרט לפי דברי חז"ל שאומרים (בילקוט סוף רמז קס"ו) אשר ויגדל הראשון הוא לקומה והשני הוא לגדולה ואם כן ודאי גם קודם גדולתו יצא אל אחיו כי אז היה שוה עמהם. והנראה, לפי שמצינו מאמר חז"ל (מגילה ט"ז:) במרדכי שכתוב בו אחר גדולתו גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו ואמרו לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין וכו'. ועבור זה אמר כאן הכתוב כי לא כן היה במשה כי אף אחר גדולתו יצא אל אחיו ולא פירש ממנו אף אחד מישראל, כי גם במלכותו נולד רש (קהלת ד', י"ד), והיה עניו מאוד בפני כל אדם ותמיד יצא לראות בסבלות ישראל ויט שכמו לסבול עמהם כאומרם ז"ל (שמות רבה א', כ"ז) שהיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם.

גם יתבאר הכתוב בהקדים לדקדק עוד, כי אחר שויגדל זה לגדולה נאמר כנזכר, היה להכתוב לומר ויגדל פרעה את משה, וחוץ ממה שדקדקנו למעלה וכי לא יצא אל אחיו גם קודם הגדולה. ואמנם הנה כי לפי פשטות הכתובים נראה שמשה לא הגיד את עמו ואת מולדתו לפני פרעה וחילו, והם היו סבורים באמת שבן בתיה הוא, הגם שראו במקצת דברים שגדול המעלה הוא, והוא יהיה המושיע לישראל כמו בלקיחת הכתר מפרעה וישימו על ראשו המבואר בדברי חז"ל שם (שם, כ"ו) ובשארי דברים, מכל מקום הוברי שמים הם רק, מצפצפים ומהגים, (ישעיה ח', י"ט) צופין ואינן יודעין מה צופין מהגין ואינם יודעין מה מהגין, ואינם יכולים להבין הדברים על בוריין כמאמרי חז"ל במקומות הרבה ובפרט (בסוטה י"ב: ובשמות רבה א', כ"ד). וחוץ לזה הנה אמרו שאינם יודעין מושיען של ישראל מה יהיה אם מישראל או ממצרים כמו שאיתא (שם שם, י"ח), ועל כן כולם סברו שבן בת פרעה הוא. וכן מפורש במאמר חז"ל (בילקוט רמז קס"ז) בפסוק ויבקש פרעה שהלכו ואמרו לפרעה מבזה הוא על פורפרא שלך ועל עטרה שלך וכו' ועל הכל ערב לו עד שאמרו לו אינו בן בתך. ועוד אמרו שם, שאמרו דתן ואבירם למשה לא בנה של יוכבד אתה דייך שקורין לך בן בתיה. הרי שמצרים ופרעה היו סבורין שבן בתיה הוא (והגם שהיא קראתו משה על שם כי מן המים משיתהו אפשר שלא גלתה הטעם הזה בפני אחרים רק לנפשה אמרה שהוא ראוי להקרא משה כי מן המים וגו' אבל מבחוץ היו סבורים ששמה שמו כן לאיזה טעם כמוס עמדה), וגם משה לא הגיד להם אשר הוא יהודי כי ירא לנפשו אימת מות. ואכן אחר שהגדיל קצת בשנים ונתגדל חכמתו ומוחו ולבו וגבה לבו בה' והיה יודע שהקב"ה עמו ועושה לו נסים ונפלאות בכל עת אשר יצטרך אז התחיל להגיד להם כי לא איש מצרי הוא רק אח לעברים ומהם הוא. וזה מאמר הכתוב ויגדל משה כלומר כשנתגדל בבחינתו ומוחין שלו כי שם משה מורה על גודל מעלתו ובחינתו כמו שאיתא בזוה"ק (שמות נ"ד.) וכשנתגדל בבחינה זו ויגבה לבו בה' שיושיע לו מכל צרותיו אז ויצא אל אחיו שיצא לעין כל לומר כי הולך הוא אל אחיו שהם אחיו ולא מצרי הוא.

וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. אומרו מאחיו לכאורה מיותר כי כבר נאמר ויצא אל אחיו, ואמנם נראה שתיבת מאחיו קאי על האיש המוכה כי נודע מאמר חז"ל (שמות רבה א', כ"ח) שהמצרי הזה בא על אשת המוכה בלילה ובבוקר שידע שזה הרגיש בו הכה אותו כל היום וכו', ועל כן את זה הביט משה כי אותו מכה יותר משאר אנשים שתחת ידו ועל כן הבין בשכלו שרוצה להורגו כי ניחא ליה דלימות כמאמר חז"ל (סוף נדרים) אם איתא דעביד איסורא הוי ניחא ליה דלימות, וזה אומרו וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו שאותו מכה יותר מכל שאר אחיו העברים העומדים שם לעבודה ועל כן ויפן כה וכה ראה מה עשה לו בבית וכו'.

גם יאמר מכה איש עברי מאחיו. על פי מה שכתבנו למעלה כי אחר גדולת משה הגיד לכל כי הוא אח להעברים והם אחיו, ועל כן כשראה המצרי מכה נפש אחיו אמר בדעתו הלא המצרי הזה יודע שאחיו המה כי כבר היו הכל יודעין זאת, ואף על פי כן הוא מכהו לעיני, אף על פי שיודע שבודאי לא אשתוק בהכותו אחי לעיני מכל מקום הנה דעתו שכאשר אומר לו איזה דבר יכני נפש כיון שכבר יצאתי מבית המלך, ואין לך הבא במחתרת יותר מזה שאין לו דמים מפני שיודע שבודאי בעל הבית יעמוד נגדו ונותן דעתו להרוג אותו אם יפגענו והבא להרגך וגו' וכן הדבר הזה שהמצרי יודע שבודאי אעמוד לנגדו, וסובר שיהרוג אותי אם אומר לו דבר ועל כן כבר כמת הוא חשוב, כפירוש רש"י שם בפסוק (שמות כ"ב, א') אין לו דמים, אין זו רציחה הרי הוא כמת מעיקרו וכו', ועוד נוסף לזה שהרי רודף הוא שמבקש להרוג אחד מישראל כמאמר חז"ל (שמות רבה שם) שהיה מבקש להרוג את זה שהכהו וניתן להצילו בנפשו, הרי ממה נפשך בן מיתה הוא. וזה שאומר הכתוב,

ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו'. כלומר פנה כה וכה והביט שמשני הצדדים נתחייב המצרי מיתה אחד עבור דין רודף ושנית מחמת הבא להרגך וכו' ועל כן וירא כי אין איש, פירוש ראה שכבר אין איש כאן, שהבא להרוג אין לו דמים והרי הוא כמת מעיקרו, וגם ראה כי אין איש להציל הנרדף מיד הרודף דן בנפשו במקום שאין אנשים השתדל להיות איש להציל את הנרדף בנפשו של רודף ויך את המצרי וגו'.

ויצא ביום השני והנה וגו'. לא כתב הכתוב ויצא ממחרת כבשארי מקומות, להגיד צדקת הצדיק משה רבינו ע"ה, כי הנה דרך העולם כשאחד עושה מעשה אשר לא כן, ובפרט דבר אשר יתחייב בזה ראשו למלך אם יתוודע, אז שוב ירחיק ממקום הזה כמה וכמה זמנים, ולא ילך כלל למקום ההוא זמן רב מפני יראתו ופחדו שלא יתפס על הדבר אשר עשה, ואמנם משה לא כך עשה, כי אף שהרג את המצרי, לא נמנע מללכת תיכף ביום השני לראות בצרות אחיו להטות שכמו לסבול עמהם בגודל חסדו, כי גודל שברון לבבו וצערו בצרות אחיו לא הניחהו לשבת בביתו, ועבור זה לא נאמר ממחרת כי יש מחר שהוא לאחר זמן, והיינו סבורים שנתעכב איזה זמן מלצאת למקום אשר נתחייב בה, ומגיד הכתוב לא כן כי תיכף ביום השני להראשון לא נח ולא שקט והלך עוד לראות בצרות אחיו ואולי יקראנה אותו עוד כאלה לראות איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויעשה לו כאשר עשה אתמול כי אמר לנפשו שחי ונעבורה בעד אחד מישראל, ולזה אמר הכתוב והנה שני אנשים עברים וגו' שתיבת והנה אין לו פירוש לכאורה והיה לומר וירא שני אנשים וגו', ואכן זה קאי למה שלמעלה שהוא יצא לראות אם ימצא עוד איזה איש מצרי יכה את אחיו, ולא ראה את אשר חשב ודבר אחר ראה במקומו והנה שני אנשים עברים נצים וגו'.

ויאמר לרשע למה תכה רעך. חז"ל (סנהדרין נ"ח:) אמרו המגביה ידו על חבירו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה וגו', למה הכית לא נאמר אלא למה תכה וכו' ואמנם מה שלמצרי לא אמר כלום בראותו מכה לאחיו רק ויפן כה וכה וגו' ויך את המצרי, ולעברי אמר למה תכה וגו'. כי נודע מה שפסק הרמב"ם ז"ל (בפרק ט' מהלכות מלכים הלכה י"ד) שגוי נהרג שלא בהתראה מה שאין כן ישראל שצריך התראה, ולכן הרג המצרי תיכף ולא התרה בו כלל, אבל לישראל התרה בו כי למה תכה ותתחייב מיתה מדין הרודף, כי לשון הכאה יאמר לפעמים על מכת מות כמו והכהו נפש וכדומה ואמר לו למה אתה רוצה להכותו נפש ותתחייב מיתה להציל הנרדף. (ועיין להלן).

או אפשר שמשה לא כיוון כלל על זאת לומר לו שרוצה לעשות בו דין הרודף רק סתם למה תכה רעך, הכי לא די בצרות השעבוד שיש להם מפרעה וחילו שמכבידים עליהם העבודה וימררו את חייהם ועוד יעמוד ויתגבר אחד על חבירו, ואך האיש המכה חשב שהוא אומר לו בלשון התראה למה אתה רוצה להכות ותתחייב מיתה מדין הרודף. ובין כך ובין כך, לזה השיבו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, כי אתה נותן עלי משפט מות להרגני מדין הרודף כאשר עבור זה הרגת את המצרי ורק לי אתה אומר ולמצרי לא אמרת מחמת שהוא אינו צריך התראה ובר ישראל צריך התראה. לכן כתיב להלן וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג וגו' ומלת הזה לכאורה מיותרת, ואמנם כיוון על הדבר הזה דוקא הנעשה באנשים העברים כי מעשה המצרי אף שכבר נתוודע לו לא רצה להרוג אותו עבור זה מאחר שרודף היה ורצה להרוג נפש, ודאי שצריך העומד להצילו בנפשו של רודף, וזה ודאי בכל נימוסי הדתות. ואך הם הלשינו שאף אם אין דעת אחד כלל להרוג את חבירו רק כשרואה שני אנשים נצים עושה אחד כרודף ורוצה להרגו, ועל כן וישמע פרעה את הדבר הזה הנעשה עתה שדן משפטים מעצמו בלא עדים והתראה ולזה קצף פרעה עליו ויבקש להרוג וגו'.

ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וגו'. פרט לו שלושה דברים הללו, כי אדם אשר יעשה דין מעצמו בעושי רשעה יתחייב להיות בו אחד משלושה דברים אלו, או שיהיה איש צדיק גדול הדור ומגין על העיר בחכמתו, ועליו מוטל להוכיח את העם שלא יעשו את דבר האסור להם ומכל שכן בדבר הרציחה כשיבא לפניו ינקום נקמת ה' ויעשה משפט שלא יעשו העם כהפקר, או שיהיה שר גדול וחשוב בעיר אף שאינו שופט העיר ואין מוטל עליו עשות משפט, מכל מקום בראותו מעשה פרצה גדולה שלא יקרה כזה, אין נאה לו לשתוק כיון שעל כל פנים ודאי כל אחד ישא פנים אליו לגודל שררתו וחשיבתו וימנע מעשות הדבר אשר לא יעשה, ואם לא ישגיח גם עליו ויעשה מה שלבו חפץ ויעשה השר משפט להכותו נפש ודאי השר הזה כדין עושה ואשמו ודמו בראשו, או שיהיה שופט העיר אף שלא יהיה שר וגדול וחשוב כל כך מכל מקום כיון שהוא השופט הוא ודאי מחויב להיות בנוקמי נקם לעשות משפט בדבר הבא לפניו ואם לא יעשה יתחייב גם כן ראשו למלכות. וזה שאמר לו הלא אף אם אמת הדבר שכוונתי להכותו נפש ודין רודף יש לי, מכל מקום מי אתה לשפוט משפט. לא איש צדיק אתה בינינו לנקום בנו נקמת ה' ולא שר גדול וחשוב שנישא לך פנים עבור חשיבתך ולא שופט העיר אתה לבקש דברים הנעשים בעיר אם כנים הם ולעשות משפט בעוברים על הדת, כי מי שמך לאחד משלושה אלה ומכל שכן כל השלושה ביחד ודאי אין לך.

וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג וגו'. כבר כתבנו למעלה לישב דקדוק לשון הכתוב באומרו את הדבר הזה דייקא, ועוד נראה כי בא לומר כי זה שביקש להרוג את משה לא היה כי אם בשביל שמיעת הדבר הזה לבד במעשה שני העברים שאמר לו למה תכה רעך, ודבר המצרי עדיין לא נתוודע לו ועל דבר זה לבד מסרו לקוסטינר להורגו ונעשה לו נס שנעשה צוארו כעמוד של שיש וכו' כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"א) ועל כן אמר משה בלבו פן יתוודע לו עוד דבר המצרי ולאו בכל עידן מתרחיש ניסא ולא רצה לדחוק את השעה ונדחה מפני השעה כמאמר חז"ל (תנחומא ויחי ו' מובא בילקוט רמז קס"ח) עיין שם.

ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב וגו'. ולהבין לשון אומרו מפני פרעה שלכאורה מיותר וגם להבין כפל מלת וישב הנאמר כאן והיה די לומר וישב בארץ מדין על הבאר. ויתכן לומר על פי מה שאמרו חז"ל (איכה רבה א', נ' על פסוק (א', ט"ז) על אלה אני בוכיה) שאמר הקיסר להנער הקטן משבעה הבנים שרצה להורגו, מפני מה אלהיכם אינו מציל אתכם מידי כמו שהציל לחנניה מישאל ועזריה וכו', והשיבו נבוכדנאצר מלך הגון היה ליעשות נס על ידו אבל אתה אינך הגון וכו' (וכן הוא בסוף פרק ב' דתענית), וכן משה אמר בלבו כי אף שכבר הייתי ביד הקוסטינר להרגני וניצלתי על ידי נס כנזכר למעלה, אולי הקוסטינר הגון היה ליעשות נס על ידו אבל פרעה הרשע אינו כדאי ליעשות נס על ידו ואולי יצוה פרעה להורגני בפניו ולא אוכל להמלט מידו, ועל כן ויברח מפני פרעה כלומר מחמת פניו שאולי יצוה להורגו בפניו והוא אינו ראוי לראות בנס. ואכן מחמת הבריחה לחוד לא היה צריך להרחיק נדוד והיה די לצאת מפני פרעה לחוד, ואך מי גרם לו אשר וישב בארץ מדין שקבע לו ישיבתו הרחק להלאה עד מדין בכדי אשר וישב על הבאר לשבת שם על בארה של מדין שיזדמן לו שם זיווגו כי שלושה נזדמן להם זיווגם על הבאר יצחק ויעקב ומשה כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"ב).

או יאמר הכתוב וישב בארץ מדין וישב על הבאר, כי עתה מספר הכתוב מה נעשה עמו אחר ברחו ממצרים לא שברח בכוון אל בארה של מדין רק שנתגלגלו הדברים אחר ברחו ממצרים שישב בארץ מדין וקבע לו ישיבתו שם, ובתוך ימי ישיבתו אירע אשר וישב על הבאר והכל מאת ה' היתה שיקבע ישיבתו שם בכדי שיבא העת שישב לו על הבאר.

או יאמר וישב בארץ מדין וישב על הבאר וגו'. כי נודע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע', ח') בפסוק (בראשית כ"ט, ב') וירא והנה באר בשדה באר זו ציון וכו', והכל רומז על כנסת ישראל שנאמר עליה (משלי ל"א, ט"ו) ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. והיא משקה מבארה באר מים חיים לעמה ישראל בכל הברכות והישועות. ואבות העולם מעודם חפרו את הבאר הזאת לשפוך ולהסיר ממנה את מים הזדונים ולהשקותה מים הנאמנים בכל מיני ברכות וישועות חסדי דוד הנאמנים ממקור מים החיים ליחדא מתתא לעילא ומעילא לתתא. ועל זה הצדיקים מוסרים נפשם בכל עת ובכל שעה ובכל רגע כנודע מכוונות האר"י ז"ל (בכוונת קריאת שמע שעל המטה) שבאר הוא ראשי תיבות ב'ידך א'פקיד ר'וחי שהם מעלים נשמותיהם למיין נוקבין אליה ועל ידי זה מתחדשים לבקרים ממנה באורות חדשים ומוחין קדישין ולהמשיך על ידי זה כל בחינות הברכות לכל העולמות. וזה אמר הכתוב וישב בארץ מדין וישב על הבאר כלומר אף על פי שישב בארץ מדין ונודע מקום מדין מלאה גלולים, ויתרו כומרם לא הניח שום עבודה זרה בעולם שלא חזר עליה ועבדה כמאמר חז"ל (קהלת רבה בפסוק ג', י"א את הכל עשה יפה וגו'), ואף על פי כן וישב על הבאר הידוע באר מים חיים חיים, הוא למוצאיהם ותמיד היה עובד על הבאר הלז כאשר היו עובדין אותה אבותינו אברהם יצחק ויעקב שחפרו תמיד את הבאר וקראו להן שמות והכל רומז על דברים הנזכרים. ועיין במה שכתבנו במקומו בענין חפירות הבארות.

גם יאמר וישב על הבאר. על פי אומרם ז"ל (בראשית רבה פ"ח, ג') הקציף הקב"ה עבדים על אדונים לתת גדולה לצדיק שנאמר קצף בגתן ותרש וכו', ואף כאן הקציף הקב"ה עבדים על אדונים כדי לעשות רצון צדיק כי אנשי מדין מרדו ביתרו ונידוהו מעליהן ועל כן גרשו את בנותיו כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"ב) וזה אומרו וישב על הבאר וקאי על מה שאמר למטה ולכהן מדין שבע בנות שבאותו העת שקצף הקב"ה עבדים על אדונים לעשות רצון צדיק אז ישב לו על הבאר שנתגלגלו הדברים שישא את צפורה בת זוגו המוכנת לו מששת ימי בראשית, ובזה מתורץ אומרו שנית וישב.

ולכהן מדין שבע בנות וגו' ויבואו הרועים וגו' ויקם משה ויושיען וישק וגו'. פרט הכתוב כמה בנות היה לכהן מדין וגם כפל לשון אומרו ויושיען וישק את צאנם להגיד כחו של משה כי בנות יתרו לצד שנידוהו אנשי עירו וגרשוהו מאתם הוכרחו לצאת כל השבע בנות למלאות מים מן המעיין, ולא היה די באחת או בשתים כי פחדו מן הרועים, ואף על פי כן ויבואו הרועים ויגרשום כי רבים היו הרועים ובכל זאת ויקם משה לבד ויושיען מלגרשם מעל הבאר ונמצא שכבר היו יכולין להשקות הצאן ולא רצה משה בזה כי אם עוד עשה להם שבעצמו וישק את צאנם הוא בעצמו ובכבודו, כי חפץ חסד היה, וכאשר עשתה רבקה אמנו ששאבה לכל הגמלים עד אשר כלו לשתות.

או יאמר בכפל לשון הכתוב ויושיען וישק את צאנם. כי כאשר סיפרו הבנות המעשה לאביהן אמרו וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן ואמרו חז"ל (רבה א', ל"ב) דלה דלה, דליה אחת דלה וישק את הצאן. ועוד אמרו שם דלה דלה לנו, גם לנו דלה שהרועים השליכו אותנו למים והוא הוציאנו. ונראה שזה הכל אחד הוא כי רק דליה אחת דלה להם לבד ובדליה הזה השקה את הצאן כי הנה באמת כשעמד משה על הבאר עלו המים לקראתו והבאר נתברך בראותו אותו כמו שכתוב שם רק בעוד שהיו בנות יתרו בתוך המים לא היה אפשר להמים לעלות מפני פיקוח נפש שהיה קשה להוציאן אם היו נטבעין במים רבים, ועל כן תיכף כאשר הוציאן משה מן המים מיד עלו המים ונתברכו ושתו כל הצאן שהיו שם, גם חוץ מצאן יתרו, כמו שאמרו שם.

וגם כאן פירש הכתוב כן כי חז"ל אמרו (רבה שם) אין ויושיען אלא לשון הצלת מים כמה שנאמר (תהלים ס"ט, ב') הושיעני אלהים כי באו מים וגו', ולזה אמר ויושיען שהושיע להם שדלה אותם מן הבאר ובזה וישק את הצאן כי אחרי עלייתם נתברכו המים ויצאו לקראתו כאמור. ואמרתי זה ממשמעות הכתובים שבשני פעמים מסמיך הצלה שלהן להשקאת הצאן, שכאן נאמר ויושיען וישק את הצאן ולהלן נאמר דלה לנו וישק את הצאן ומסמיכות הענינים משמע שהכל דבר אחד הוא שבזה שדלה להם בזה השקה הצאן וכאמור.

ותבאנה אל רעואל אביהן וגו'. חז"ל אמרו (שמות רבה א', ל"ב) רעואל על שם שנעשה רע לאל^*הגירסא במדרש הנסמן היא "ריע לאל". וכן הגירסא במכילתא יתרו, וכן בספרי בהעלותך על הכתוב (י', כ"ט) ויאמר משה לחובב בן רעואל. וכנראה שלפני רבינו היתה הגירסא רע לאל. ועל כן פירשה בשני אופנים, א' רַע ב' רֵע., ולזה עשיתיו חול כי לאל יהיה פירוש עבודה זרה, ועוד יש לפרש שנעשה ריע לאל כרע כאח למקום ברוך הוא.

ויאמר מדוע מהרתן בא היום. הנה טעמי הקרא נקוד על מהרתן בא מרכא טפחא ונראה שזה מופסק מתיבת היום שאחריו ובאמת לפי פשט המקרא הוא דבוק לתיבת היום לומר מדוע מהרתן ביאתכם היום מכל הימים. ואפשר לפרש לפי טעם המקרא על דרך מאמר הכתוב (בראשית כ"ט, ז') הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה וגו' כי נראה שדרכם היה להשקות הצאן בעת האסף המקנה, וראיה מהכא שהקדימו בנות יתרו לבוא לביתם עבור שלא נתעכבו בהשקאת הצאן, ועל כן שאל להם יעקב הן עתה עוד היום גדול לא עת האסף וגו' ולמה הקדימו לבוא עם צאנם אל הבאר (ועיין שם ברש"י), והנה חז"ל אמרו (שמות רבה שם, שם) בפסוק (ט"ז) ותבאנה ותדלנה מלמד שהיו מקדימות לבוא מפני פחד הרועים, ועוד אמרו שם מלמד שישב להם משה בדין אמר דרך אנשים דולים ונשים משקות וכאן נשים דולות ואנשים משקים, כי עבור פחד הרועים היו מוכרחין לבוא קודם כולם בעוד היום גדול ולדלות להשקות כל צאן הרועים ואחר כך היו משקים צאנם ובאים לביתם לעת ערב באסיפת המקנה, והן עתה כאשר הושיען משה תיכף בבואן אל הבאר והשקה את הצאן אז באו אל ביתם בעוד השמש על הארץ כי ביאתם אל הבאר היה בהשכם מפני פחדם מהרועים, ועל כן אמר להן רעואל אביהן מדוע מהרתן בא עם הצאן מן השדה היום כלומר עוד היום זורח והן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה. ולזה השיבוהו,

ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים, ולא היה לנו עיכוב כאשר בכל יום ויום וחוץ לזה הוא דלה דלה לנו דליה אחת וישק את כל הצאן ועל כן נעשה הדבר בזריזות רב ובמהרה.

גם יאמר איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגו'. להבין אומרו מיד הרועים ולא מן הרועים או מהרועים, כי אותיות התורה ניתנו ספורות למו, ואפשר לי לומר כי הנה הצלה הוא לשון הפרשה כמו (בראשית ל"א, ט') ויצל אלהים את מקנה אביכם ותרגומו ואפריש וכו' וכן (שם שם, ט"ז) כי כל העושר אשר הציל אלהים וגו' פירש רש"י וזה לשונו: הציל לשון הפריש וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה שמפרישו מן הרעה ומן האויב, עד כאן. וזה נקרא בפי החכמים (בבא מציעא כ"ד.) מציל מפי הארי ואינו דומה למבריח ארי כי זה הוא שמפריש הדבר מפי הארי, וזה פירוש (תהלים צ"ז, י') מיד רשעים יצילם שהקב"ה מפריש את הצדיק מידו של רשע אף שח"ו כבר הוא בידו הקב"ה מפרישו ממנו. וזה אומרם איש מצרי הצילנו מיד הרועים, שהפריש את עצמינו מידן של רועים שהיינו בידם ורצו הם בעצמם לעשות עמנו רעה לאנסינו לדבר עבירה כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"ב) והפריש אותנו מהם, ואך גם בזאת לא היה לנו מקום שנשוב לביתנו אל אבינו כי השליכו אותנו אל בור המים כנזכר למעלה והוא גם דלה דלה לנו שהוציאנו מן המים, וכאמור.

ויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן וגו'. מלת ואיו לכאורה מיותר והיה די באומרו למה זה עזבתן וגו' וגם להבין אומרו ואיו בתוספת ו' בתחלה. ואכן כי קאי למה שלמעלה אחרי אומרן לו בדבר הטובה הגדולה שעשה להם, שאל להם ואיו כי מאחר שעשה לכם טובה גדולה כזו ראוי שיקדים ויבוא לפתח אשר היטיב לו להיטיב עמו גם כן על כל פנים במעט עבור הטובה הגדולה שעשה ואם הוא איש כזה שעושה חסד גדול כזה בחנם בלא דבר שאינו מצפה לתשלום גמול למה זה עזבתן איש גדול וחשוב כזה.

או יאמר למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם. כי הנה יתרו פקח גדול היה וכאשר סיפרו לו ממעשה האיש הלז שעלו המים לקראתו ונתברכו מימיו עד שבדלייה אחת השקה את כל הצאן אמר זה ודאי מבני בניו של אברהם יצחק ויעקב הוא ובודאי ישב לו על הבאר בכדי שיזדמן לו זיווגו מן הבאר כמאמר חז"ל (רבה שם) שלשה נזדמנו להם זיווגם מן הבאר יצחק ויעקב ומשה, ועל כן למה עזבתן אתם את האיש אולי בוש הוא לדבר מזיווגו קראן לו ויאכל לחם שישא אחת מכם כאומרם (רבה שם) כלומר הנה בודאי ישא אחת מכם מאחר שהוא איש כזה והזדמן על הבאר ודאי בדק בבאר והוא מן אותן שנזדמן להם זיווגם שם ועל כן אמר ויאכל לחם בלשון ודאי ולא אולי יאכל. והנה באמת מה שמשה לא דיבר כלל על הבאר אודות זיווגו, כי לא נתברר לו זיווגו אז, כי שבע בנות היו לו וכולם באו בבת אחת מפני פחד הרועים, והוא לאחת היה צריך ולא היה יכול לדבר עמהן, עד שאמר להן אביהן קראן לו ויאכל לחם ואמרו חז"ל שם מיד רצתה צפורה כצפור והביאתו, ואז נתברר לו זיווגו כי היא בעצמה נזדמנה לו על הבאר בפעם השנית ועל כן בה בחר מכל השבע בנות. ולזה אמר הכתוב שלאחריו,

ויואל משה לשבת וגו' ויתן את צפורה בתו למשה. ולכאורה תיבת למשה מיותר והיה לו לומר ויתן לו את צפורה בתו, ואכן כי יגיד הכתוב ויתן את צפורה בתו למשה כלומר כמו שהיה בדעת משה לקחת את זו מכל שאר בנותיו לפי שנזדמנת לו יחידה. ועוד נראה לומר כי גם יתרו לפי שחכם גדול היה גם הוא ידע שצפורה היא הראויה למשה לכן אמר ויתן שהוא נתן את צפורה כי ידע שהיא זיווגו ועל כן נתן את צפורה בתו למשה כלומר היא הראויה למעלת משה, כי היא היתה הכשירה בנשים ראוה בנות ויאשרוה וגו'.

גם יאמר ויואל משה וגו' ויתן את צפורה וגו'. להגיד בזה צדקת משה רבינו ע"ה וגודל צניעתו כי אף שכבר צפורה רצתה אחריו כצפור וידע בבירור שזו היא זיווגו שנזדמנה לו יחידה על הבאר ואף על פי כן לא ביקש מאתו ולא תבע חלקו בפיו ולא דיבר כלל מזה רק חפץ לשבת אתו עד אשר יתגלגל משמים ממילא שיתנו לו את צפורה וכן היה בתוך ימי ישיבתו הנה יתרו בעצמו ויתן את צפורה בתו אליו בלתי שאלת פיו, אף לא כיעקב אבינו ע"ה שלהוליד בנים אמר (בראשית כ"ט, י"ח) אעבדך שבע שנים ברחל וגו' וכדומה, והוא לרוב צניעתו לא אמר כלום. ועל כן אמר הכתוב להלן,

ותלד בן ויקרא את שמו גרשום וגו'. ולא אמר כאשר נאמר אצל יעקב (שם ל', ד' וה') ויבוא אליה וגו' ותהר וגו' ותלד, כי מאחר שהוא לא רצה לדבר כלל מעסק הזיווג מרוב צניעתו על כן גם הכתוב הסתיר כל הענין מלכתבו ותפס האחרון שבאחרונים לומר רק ותלד בן, וכעין שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ו, ז') בפסוק (שם ל"ב, ט"ז) גמלים מניקות ובניהם שלשים שהיה צריך לכתוב ובנאיהם ואך לפי שהוא צנוע בתשמישו לא פרסמו הכתוב, ומטעם זה לא נכתב למעלה רק ויתן את צפורה בתו למשה ולא נכתב למשה לאשה כבשאר מקומות הכל כדי להסתיר כל הענין הזה אצל משה מרוב הצניעות שבו.

ואמנם עוד טעם נוכל לומר בדבר מה שלא נכתב למשה לאשה, וגם לא כתוב ויבוא אליה ותהר לו, על פי מה שכתוב בזוה"ק (שמות ס"ט.) בפסוק ואת שני בניה וזה לשונו: הא משה הוה מזדווג באתר אחרא קדישא עילאה ולאו יקרא דיליה למקרי בניו וכו'. וגם כאן משום זיווגו באתר עילאה קדישא לאו יקרא דיליה למכתב אצלו זיווג התחתון ויבוא אליה או למשה לאשה כי זיווגו באתר קדישא היה יתיר. גם ותהר אינו נכתב מטעם זה רק ותלד בן, ויקרא שמו גרשם כי אמר גר הייתי וגו' להודיע בזה גדולת מעלת משה בשלימות הענוה שהיה בו שלא היה כי אם כגר בעולם הזה על דרך מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט, י"ט) גר אנכי וגו' וזה כל מעלת הצדיקים שהמה רק כגרים בארץ כמו שאיתא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים ז"ל בפרשה זו, כי עיקר דעתם ומחשבתם הכל למעלה למעלה לעשות רצון בוראם.

ועוד נוכל לומר טעם שלא נכתב ויתן את צפורה למשה לאשה, על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ה, א') בפסוק (בראשית ט"ז, א') ולה שפחה מצרית ושמה הגר אמר רבי שמעון בן יוחאי הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה מעשים שנעשה לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר וכו', עד כאן. וכן כאן כשראה יתרו נסים שנעשה למשה על הבאר אמר מוטב תהא בתי לשפחה אצל זה וכו', ולזה אמר ויתן את צפורה בתו למשה נתנה סתם אליו אף להיות כאחת שפחותיו לרחוץ רגליו אחר שהכיר במעלת זה האיש משה כי רב הוא.

ויהי בימים הרבים וגו' ויאנחו בני ישראל וגו'. לכאורה לפי סדר המקרא היה לו לכתוב תיכף ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו' והפסיק בשלשה פסוקים האלה ביניהם (ועיין ברש"י ז"ל), ויבואר על פי מה שמבואר בזוה"ק (ויצא קמ"ט:) וזה לשונו: וכי יעקב קדישא דאיהו שלימו דאבהן בחלמא אתגלי עלוי ובאתר דא קדישא לא חמא ליה אלא חלמא אלא יעקב בהאי זימנא לא הוי נסיב וכו' אי תימא והא לבתר דאתנסיב כתיב וארא בחלום תמן אתר גרים וכו' עד כאן. הרי שעד לא נסיב לא היה ראוי להתראות הקב"ה אליו במראה אפילו בהר המוריה מקום קודש הקדשים ועל כן בהגיע העת שיתראה ה' יתברך אל משה לילך בשליחותו לגאול את ישראל ממצרים היה מוכרח קודם להנשא שיהיה ראוי למחזה שדי, ועל כן אחר מה שאמר הכתוב למעלה בגזירות פרעה על בני ישראל במילדות ואחר כך כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, סיפר הכתוב איך סיבב הקב"ה תיכף בגאולת ישראל, כי נולד משה וניצל מחרב פרעה ועדיין לא היה ראוי להתגלות ה' וסיבב המקום ברוך הוא שילך למדין לשבת שם על הבאר בכדי שיזדמן לו שם זיווגו שישא אשה ויהיה יכול להלוך בשליחות ה' לגאולתן של ישראל, וכאשר נתקן זאת על מכונו חזר הכתוב לענין ראשון מצרותיהן של ישראל היאך תקפו הצרות והגלות על ישראל זה על זה עד אשר עלה שועתם אל האלהים מן העבודה, והנה כבר נברא להם הרפואה קודם למכה הגדולה כי כבר היה משה ראוי שיתראה אליו ה' במראה ולא בחידות, וגם היה באתר כשר והגון להתגלות ה' אליו, ואומר הכתוב ומשה היה רועה וגו' עד ויבוא אל הר האלהים חורבה ושם הוא המקום הנכבד וירא ה' אליו מתוך הסנה וגו' כי ראה ה' בעני ישראל וצוה לו על אודותם וכאמור.

או יאמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם וגו'. כי נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ב, ב') בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה כו', ועוד אמרו כאן (שמות רבה א', ל"ד) ימים של צער היו ולפיכך קורא אותן רבים ודכוותיה (ויקרא ט"ו, כ"ה) ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים לפי שהיו של צער קורא אותן רבים. ולזה אמר הכתוב ויהי בימים הרבים, כלומר אף שכל ימיהם היו נקראים ימים רבים לפי שהיו ימים של צער מאז הכביד עליהם העבודה אבל עתה נוסף צרה על צרה להיותם נקראים ויהי בימים הרבים שהוא לשון צרה אף נגד ימים הרבים שהם ימים צער שאפילו נגד ימים הרעים ההם נקראים הם ימי צרה שנתוסף עליהם צער על צער ויגון על יגון. ומהו הצרה שנתוסף להם כי וימת מלך מצרים שנצטרע וצווהו החכמים להיות שוחטין עליו ק"ן ילדי ישראל בבוקר וק"ן בערב לרחוץ בדמם כאומרם שם ועל כן ויזעקו כי כל זעקה הוא מן הלב וזה מתקבל יותר כי זעקת הלב בלב נשבר ונדכה אף אלהים שהוא בחינת הדין לא תבזה אותו. ואומר הכתוב ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, פירוש שעלתה שועתם זה שזעקו מן הלב בדבר שחיטת הבנים יותר מן העבודה פירוש מן צעקת העבודה שמה שצעקו לה' מן העבודה לא עלתה למרום כמו זה הזעקה שזעקו במיתת מלך מצרים כי מן הלב היה כדבר האמור.

עוד יאמר הכתוב ויהי בימים וגו' עד ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. להבין מפני מה לא עלתה שועתם עד עתה אל האלהים בעבדם עבודת פרך בחומר ולבנים בלי שחיטת בניהם, ואם תאמר שלא צעקו קודם גם זה יקשה ולמה לא צעקו קודם. ואכן נודע מאמר חז"ל (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש, ולהבין טעם הדבר נראה פשוט, כי זה שעומד להיצר לישראל לכאורה מאין נמשך רצון הזה שירצה להיצר לישראל עם ה', ואכן כי ברצות ה' לקרב את לבן של ישראל לתורתו ולמצותיו, יש שתי בחינות בזה.

בחינה אחת היא, באדם השלם ששכלו ישר ולא ביקש חשבונות רבים מעולם לומר מפני מה יש לחברי מאה מנה ולי אין לי כמוהו הלא לא נופל אנכי ממנו ובידי יש תורה ומעשים טובים כמוהו, וכל אשר רואה באחיו דומה לו כאילו החסיר הקב"ה כביכול זה הדבר ממנו וקורא תגר על זה כי נדמה לו שלו נאה ולו יאה להיות לו מנה אחת אפיים יותר מחבירו לצד מעלתו וחשיבתו וגריעת חבירו בעיניו, והכל ראוי להיות שלו כמו שמדמין אלו האוילים הטפשים, אבל הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, רק באמת כל מה שרואה שיש בידו איזה מעט דמעט הכל לזכות וחסד גדול נחשב בעיניו כי נפשו יודעת מאוד שלפי מעשיו הטובים לא היה ראוי לו אפילו פת לחם צר אחד בשלשה ימים לולי רחמי ה' וחסדיו המרובין שאין להם שיעור והוא אשר נותן לו בחסד חנם מאתו יתברך, ואינו גדול וחשוב בעיני עצמו יותר מחבירו בשום אופן ואפילו כאשר יראה בעיניו איזה דבר עבירה בחבירו אחת ושתים ויודע אשר הוא מעולם לא עבר על דבר זה, מכל מקום נותן דעתו ולבו לומר האמת בלבבו, כי חבירו לעבות שכלו וקטנות גידולו בין החכמים ומיעוט תורה ומצוות שנתעסק בהן היא הנותנת שהעבירה קל בלבבו ואינו יודע עד היכן יגיע חומר העבירה ועונשה ופגמי שמותיו הקדושים ברוך הוא ופגמי כל העולמות כולם אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הנעשים על ידי העבירה ח"ו, ואלו היה יודע חומר העבירה כמוני ודאי גם הוא לא היה עובר עליה, ולפי ערכו וערכי אני קל הרבה יותר ממנו במה שאיני זריז במלאכת שמים לפי הבנתי ושכלי.

ועוד אומר בלבו אראה אני אם אני זהיר וזריז שלא אעבור על שום לא תעשה דאורייתא או דרבנן, הלא נודע שגאוה וליצנות ולשון הרע ורכילות ולא תקום ולא תטור ולא תשנא את אחיך בלבבך ושקרים וחניפות והדומה להם לאלפים ורבבות כל אלה מן העבירות החמורות שבחמורות הן מקצתן לא תעשה דאורייתא ממש ומקצתן דרבנן וחמורים יותר מדברי תורה, האם אני זהיר בכל אלה ואם אני שאני יודע חומר העבירות ועונשם ופגמים הנעשים על ידיהם בשמות הקדושים חלילה ובכל העולמות, וחוץ הכל הלא המרידה במלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא טהור ומשרתיו טהורים עושים רצונו ואני איש חוטא כלב נבזה נבילה סרוחה לא אשגיח על דבריו ואמרוד בו ואומר לאל סור מני ח"ו, ודאי שזה חמור וגרוע מכל הדברים, ואף על פי כן אי אפשר לי לעמוד על תאותי בכל עת ויקרה לפעמים שאעבור על הנזכר וכדומה לזה כולו או מקצתו, ומה יענו אלו היושבי קרנות שאינם יודעים מכל זה ואם אפילו יודעים מעולם לא נתנו לב על זה, ועל כן בעיני המקום ודאי ישוה כשאני אדבר לשון הרע או ליצנות והגאוה וכו' או זה איש הבור כשיבוא על אשת חבירו וכדומה.

ועוד משים על לבו מאמר חז"ל (אבות ב', ה') אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו, כי אולי אם היה לי עושר ונכסים כמוהו גם אנכי הייתי עושה כמוהו ומי יודע אשר לא כן הוא, ועל כן לא יאמר כלל למה לחבירי יתן הקב"ה ולי אינו נותן כי כל אשר רואה בידו יודע שהכל בחסד וחמלה וחנינה מבורא כל עולמים ברוך הוא וברוך שמו, ובאדם הזה אם הקב"ה רוצה לקרב את לבו אליו קצת יותר מתמול ומשלשום, יטיב לו הקב"ה הטבה על הטבה ועושר ובנים וכל שארי הצלחות וכראות האיש ההוא את הטובה אשר בורא עולם מטיב לו נעשה נכנע ושפל ונשבר ונדכה בלבבו לפני מלך עולמים לומר הרי איני כדאי וראוי לכך ולפי מעשי לא הייתי ראוי אף ללחם צר והקב"ה מטיב לי כל כך מה אעשה לו עבור זה ומוסר נפשו ולבו ורוחו ונשמתו לאדון כל מלך הטוב והמטיב ומקרב עצמו בכל יכולתו לאביו שבשמים בראותו חסדי המקום שאין להם שיעור וערך. ולמלך הכבוד כזה לו ראוי לעבוד ולו נאה לשבח ולפאר ולרומם ולמסור לו נפשי ורוחי ונשמתי לעבדו עבודת עבד, ונעשה נבזה ונמאס בעיניו ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ב, י"א) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' כלומר שנעשיתי קטן ושפל בעיני בראותי כל החסדים והאמת אשר עשית את עבדך מה שאיני ראוי להם והכל רחמיך וחסדיך הם שמושיעין לי בכל עת וקטנתי בזה בעיני עצמי, זו היא בחינה אחת שהקב"ה מקרב בה את לב האדם.

והבחינה השנית היא בהיפך, כי האיש אשר יתן לו הקב"ה עושר ונכסים והוא אינו משגיח על זה לומר על מה זה מגיע לי זאת כי יאמר בלבבו למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני, וכל מה שרואה ביד חבירו יותר ממנו נראה לו כאילו גזלו הקב"ה ח"ו מעמו כי לו היה נאה הדבר הזה כנזכר למעלה, ולא עוד אלא בהיות לו מעט שלוה הנה נשכח מלוח לבו חסד בורא כל עולמים ברוך הוא ועושה את עצמו כאילו לא ידע את יוסף בחינת צדיק חי העולמים המשפיע לו בחסדו הטוב ובא עוד על ידי זה למרוד באלהיו ח"ו ולהתאוות תאוות אשר לא נכון במעט מעט מאכילה ושתיה וגילוי עריות עד יתחזק לבו בכח התאוות הללו, ואז יקשה לו לפרוש מהן ואם לא ימצאם בהיתר יעשם באיסור כי (משלי כ"ט, כ"א) מפנק מנער עבדו ואחריתו יהיה מנון. וכמו שאמרה התורה (דברים ל"ב, ט"ו וט"ז) וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו יקניאוהו בזרים וגו'. ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו', ונאמר (שם ח', י"ד) ורם לבבך ושכחת וגו'. באופן שבאדם הזה לא די שהטוב לא יקרבהו לעשות טוב אדרבה ירחקהו לעשות הרע ח"ו בעיני אלהים ואדם, ועל כן יוכרח הקב"ה לסבב עליו סיבות לא טובות ויעמיד עליו מצירים להצר לו ויגלגל עליו סיבות הקשים מעוני ומרוב עבודה ומשארי היסורים יסורי הגוף או ח"ו יסורי בנים. ובכל דבר הקב"ה עושה שליחתו וכאומרם (סנהדרין צ"ז:) מעמיד עליהם מלך שגזירותיו קשין כהמן, ואז בהצר לו יחלה את פני ה' אלהיו ויקרב לבו לעבודתו יתברך ויוכנע ויושפל ויושבר לבו וידכה, ואז וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ויגאלהו מצרותיו ויושיעו למען שמו.

ונמצא כאשר ה' חפץ דכאו החלי ורוצה לזכות את ישראל על ידי בחינת היסורים בכדי לזכותם וללבנם ולקרב את לבם לאביהם שבשמים, אז הרצון הזה מתלבש בתוך שר משרי האומות ומתחיל להצר לישראל, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (שיר השירים א', ז') כעוטיה על עדרי חבריך וגו' שהקדושה כביכול מוכרח להתעטף ולהתלבש בשרי האומות בשביל להנהיג את ישראל כרצון בוראנו יתברך ועבור שהרצון הזה שהוא חלק הקדושה מתעלם ומתלבש בתוך השר הלזה בכדי שיצר לישראל הרי כביכול שהוא נעשה ראש אל הקדושה המתעלמת בתוכו. וראש הוא שר א' שנעשה שר על האל"ף פלא העליון שהוא הקדושה יחידו של עולם כביכול ברוך הוא ומזה נתעלה ונתגדל השר הלז לכן נעשה ראש. אבל באמת עליו אמר הכתוב (קהלת ח', ט') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. כי כאשר ישראל יתקרבו על ידי רעתו לה' אלהיהם אז זה הניצוץ הקדוש המאיר ובא בתוך השר הזה שהוא הרצון אלהות שהיה רוצה לקרב את ישראל אליו נכנס בו הארה על הארה ומאיר באור מופלא עד שאין כח בשר הלזה לסבול אורו כי רב הוא ונופל השר משררותו וגדולתו ונשבר עד עדי אובד כמאמר הכתוב (תהלים צ"ב, ח') בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. כי מה שהם הולכים ומתגדלים, הכל לרע להם להשמדם עדי עד. כי בהתנוצץ האור הזה בתוכם אשר פעל זה שכיוון לקרב את לב ישראל אליו, אינו יכול כח שר האומות לסובלו ונופלים ונשברים להשמדם עדי עד, והפח נשבר ואנחנו נמלטנו. שהקדושה עולה למעלה למעלה, ולפני השבר הוא גאונם ואחרי גאונם נשברין עדי אבד.

ובזה נכון מאמר חז"ל (סוטה י"א.) בפסוק (שמות א', י') הבה נתחכמה לו להם מבעי ליה אמר ר' חמא וכו' באו ונתחכמה למושיען של ישראל וכו'. וצריך להבין מאין יצא להם לדרוש כן וכי לא מצינו כמה פעמים בכתוב שיאמר לשון יחיד על עם אחד ובפרט על ישראל גוי אחד שהם ודאי אחד הם ושייך לקוראם לשון יחיד. ואמנם היה קשה לחז"ל היאך ימנע העם מלהרבות בבניות ערי מסכנות לפרעה וכי מי שעוסק בבנין מתמסכן מהיות לו בנים, ועל כן אמרו, למושיען של ישראל. כי הנה מצרים פרעה וחילו שהיה אז ממשלתם על כל העמים כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, י') והיו החשובים בין האומות, ומרוב גדולת מלכותם מאוד מאוד פחדו ורעדו מאיש ישראל שלא יפלו מגדולתם ועלתה דאגתם לפחוד פן כאשר יסגלו תורה ומצוות ומעשים טובים ויעבדו את ה' אלהיהם יתרבה כח אור הקדושה ביותר ויותר בכל העולמות עד אשר יפקוד ה' על צבא מרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה ויאבדו הם ומלכותם וכל חילם כי כשזה קם זה נופל, ואם מלאה זו חריבה זו כמאמרם ז"ל (בפסחים מ"ב:). ועל כן אמרו הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל לראות שלא יתרבה אור הקדושה בעולם ויהיה אור הקדושה כפוף תחת ידם ולא יצאו משם לעולם. וכיוונו להיות הם המצירים לישראל ויעבדו בהם עבודת עבד ואז (איכה א', ה') והיו צריה לראש והקדושה תהיה תחת ידם כי בצרתם לו צר.

וזה אומרו הבה וגו' פן ירבה. כלומר שיתרבה אור הקדושה ויתגדל שמו של הקב"ה וכפי אשר תקום הקדושה כן אנחנו נופלין. ואז ונלחם בנו, פירוש מה שבנו, זה אור הקדושה אשר בנו בהיות ישראל בגלות בינינו, זה האור הוא ילחם בנו כי יתרבה ויתגדל עלינו ונפלנו עדי עד, ועל כן רצו לעשות למעט ח"ו כח פמליא של מעלה והארתו, והוא במה שיהיו מצערים ומצירים לישראל הרבה בבנין ערי מסכנות, וכביכול בצרתם לו צר וימשלו הם על בחינת הקדושה להיות צריה לראש. אבל טעות גדול טעו כנזכר כי הן אמת אשר נעשו צריה לראש אבל זאת היא מפלתם ורעתם להשמדם עדי עד, ורוח הקודש אומר כן ירבה, כי יותר שהם מצירים לישראל יותר תתרבה אור הקדושה ושפע הרחמים בהתקרבות לבות בני ישראל לאביהם שבשמים בכדי לנקום נקמת בני ישראל מהם ומהמונם.

ולזה אמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם כלומר כאשר נתרבו הימים, והעם ההולכים בחושך, אור נגה עליהם כי הקדושה התחלה להאיר ולהתגבר על ידי העבודה ולעשות שפטים במצרים ובאלהיהם ואז וימת מלך מצרים כלומר נפל ונשתבר בחינת קליפת מצרים וגם מלך מצרים הגשמי. כי מ"ת הוא לשון שבירה גם כן, מ'אנין ת'בירין ראשי תיבות מת. ועל כן אז ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים, כי נודע לחכמי לב מה שכתב מרן האר"י ז"ל בסוד פרעה שהוא אותיות הערף, שקליפת מצרים היתה יונקת מאחורי הקדושה ממקום גבוה ונורא מאחורי העורף, ולא הניחה התפשטות שפע אלהים חיים לעולמות התחתונים ועל כן נקרא מצרים מצר ים, כי בחינת מדת הבינה הידוע לחכמי לב נקרא ים הקדמוני, והקליפה נעשית ח"ו בסוד מצר וגבול להים הלז שלא להניח הורדת השפע מאתה להיות אם הבנים שמחה, וכשם שעכבה הורדת השפע מלמעלה למטה, כן עיכבה עליית התפלות והזעקות בחינת הקול והדיבור העולה מעורף ולמעלה. ולכן עד אותן הימים לא עלתה שועתם את פני ה' השוכן מעלה מעלה לרחם עליהם ברחמים הפשוטים שאין בהם תערובת דין כלל, ונעשה צר לישראל מאוד. ולא כן עתה כאשר נתרבו הימים ואור הקדושה נתגדל וימת מלך מצרים זה הנקרא מצר ים שהוא גבול להים הקדמוני ואז ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים להפך גם את הדין עליהם לרחמים גמורים ולשלוח שליח לגאלם ביד חזקה ובזרוע נטויה.

ואמר הכתוב ותעל שועתם אל האלהים ולא אמר ותעל שועתם לאלהים כי עיקר כוונת התפלה שצריך האדם לכוון באמיתיות לבבו בעת התפללו לפני אדון כל על איזה צרה שלא תבוא אשר יגיע אליו, רק לאשר כי בעת אשר צר לו כביכול צער לפניו כמו שאמרו ז"ל (בסנהדרין מ"ו.) בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו', כי בצרתם לו צר. ועל כן לאשר שמאוד יכאב לבבו על זה שיודע שיש צער למעלה לפניו כביכול ואז משים רוחו ונשמתו להתפלל להמתיק הדין מעל שכינת עוזנו, ולהוריד שפע הרחמים עליה, ויהיה שמחה לפניו יתברך כשיקל צערו למטה. אבל לא תהיה כוונתו בתפלתו בשביל צער עצמו שצר לו, כי האדם העושה איזה דבר בשבילו לא בשביל כבוד בוראו אפילו יהיה הדבר הגדול שבגדולים לא לכלום נחשב כי מה הוא ומה חייו אם טוב או רע לו וכי לזה נברא שישגיח ברעת ובטובת עצמו, הלא לא נברא כי אם לעבוד את קונו ולראות לעשות לו נחת רוח ושלא יהיה צער לפניו כביכול. ועוד וכי היאך יכול להתפלל על רעת עצמו שיהפכנו ה' לו לטובה הלא חייב האדם לברך את ה' בשמחה ובטוב לבב על הרעה כשם שמברך על הטובה, כמו שאיתא (בברכות נ"ד.) ואיך יתפלל להעביר הרעה ונמצא אינו מברך על הרעה בשמחה, והבן. אבל כשישים עיקר מגמתו בהתפללו מפני צער השכינה שמצטערת כשהאדם בצער, אז הוא חס על כבוד קונו ונאה לו להתפלל להעביר את צרתו ממנו, ולהמתיק הדין למעלה למעלה, וזה שאמר דוד המלך ע"ה בהארבעה שצריכין להודות ויצעקו אל ה' (תהלים ק"ז, ו') ולא אמר ויצעקו לה'. כי ויצעקו לה' היה משמע שצועקין לה' על צרתם הגופניות במה שצר להם וזה לא כן הוא כי ויצעקו אל ה' מה שנוגע אל ה' שיש דין למעלה ח"ו ויש צער לפניו ומקבל עליו הדין שעבר עליו עד הנה בשמחה ובטוב לבב כי יודע אשר הצור תמים פעלו וחפץ חסד הוא ואז כשיש דין למטה אין דין למעלה (עיין בראשית רבה כ"ו, ו') ועיקר הצעקה הוא אל ה' שיומתקו כל דיני אלהים למעלה למעלה להעשות הכל בבחינת שם הוי"ה הרחמים, ובזה ודאי הקב"ה מתמלא רחמים וחמלה וחנינה על כנסת ישראל ועליו להמתיק הכל בחסדיו המרובין, וממצוקותיו יצילו ויושיעו למען שמו. וגם כאן אמר הכתוב כן בזעקת בני ישראל שעיקר זעקתם היה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה מכל צרות עבודתם לא צעקו רק שיתוקן דין אלהים למעלה למעלה.

או יאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, שיותר צעקו אל האלהים להמתיק דיניו יותר מן העבודה מכבדות העבודה שהיה עליהם זה היה עיקר בשועתם להמתיק הדין למעלה למעלה שלא יהיה צער לפניו כביכול על כן שמע אלהים לקול תפלתם כי כבר היה דרך אל עליית תפלתם, וישמע אלהים את נאקתם.

ואפשר לומר, כי על כן שנו חז"ל (בבא קמא צ"ב.) כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, כי כשהאדם אינו מתפלל על הצרה רק על אופן שזכרנו כי צר לו המקום מקומו של עולם שצער לפניו בעת צרתו, אז ודאי אין חילוק אצלו כשיש צער לו או לבני ביתו המוטלין עליו או לחבירו ושאר אחד מישראל, כי עיקר כאיבת לבבו הוא על צער השכינה ומה לו אם למעלה צער מאתו או מחמת שחבירו בצער ועל ידי זה צער למעלה ח"ו, ובודאי מתכוון בכל עוז להתפלל על צער חבירו כעל צער שלו ממש. ועוד אם עיני שכל לו, כשהוא בצער וגם חבירו באותו צער יתפלל העיקר על חבירו, כי בהתפללו על צער עצמו אף שעיקר תפילתו על צער השכינה מכל מקום ירא לנפשו פן יזרוק בלבבו גם כן איזה כאב לב על צער עצמו כי צר לו מאוד, ובהתפללו על חבירו ודאי אינו מתפלל כי אם לכבוד ה'.

והנה ידוע כשאדם זוכה בהתפללו לפני ה' להמתיק הדין מלמעלה ולהוריד ישועה ורחמים וחסדי ה' להושיע בעת צרה אז בהכרח שתרד הישועה והברכה דרך צינור שורש נשמתו אשר למעלה ומשם על שורש נשמתו למטה ומשם תתחלק לכל שארי נשמות ישראל על ידי הצינורות היורדים מנשמה לנשמה כי כל נשמות ישראל אחד הם, רק תחלה אין השפע יורד כי אם דרך צינור שורש נשמתו.

ועל כן כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, כי הלא בהכרח תבוא הישועה קודם לשורש נשמתו למעלה ולמטה וכיון שהוא צריך לאותו דבר הרי תיכף נשרש בו הישועה לאותו דבר, ואחר כך ממנו מתחלק לחבירו, והבן. ואך זה שהוא בטוח שהוא נענה בתפילתו, לפי שמתפלל על חבירו, ואם כן בודאי כיוון תפילתו רק למעלה למעלה להמתיק הדין שם ובזה יהיה לבו נכון בטוח בה' שיענה בתפלתו למען שמו.

ועוד נראה לרמז זאת במאמרם הלז, כי הקב"ה נקרא ריע לישראל כמו שאמר הכתוב (תהלים קנ"ב, ח') למען אחי ורעי אדברה נא וגו', ואומר (משלי כ"ז, י') רעך ורע אביך וגו', ולזה אמר כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, ששם עיקר תפילתו להתפלל על צער הנוגע למקום כביכול ברוך הוא, שנקרא כריע כאח לישראל, ובאמת הוא בעצמו צריך לאותו דבר שגם לו צער בצער הגשמי, הוא נענה תחלה פירוש שהוא נענה תחלה לכל התפלות העולים ממטה למעלה אחרי שכוונתו לשם שמים בלבד ועליו נאמר (משלי ל"א, כ"ט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. כי באמת כל התפלות מתקבלות בחסדי אל ברוך הוא, אבל הוא נענה תחלה בראשון וראשונה.

עוד יתבאר אומרו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי נודע אשר העבודה שעבדו בני ישראל את מצרים בפרך לא היה כי אם שמונים וששה שנים כמאמר חז"ל (סדר עולם פרק ג' מובא בילקוט פרשה זו רמז קס"ב) והוא מספר אלהים ומספר העבֹדה. והנה הגזירה מתחלתה היה על ת"ל שנה כמאמר הכתוב (שמות י"ב, מ') ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו'. והוא מספר חמש פעמים אלהים נגד חמשה גבורות הידועות העומדין בשמאל גימטריא משפט עם הכולל, להמתיק הה' גבורות עם העבודה במספר ה' פעמים אלהים שהוא ת"ל שנים. ואמנם רבוי אשר נתרבו ישראל שלא כדרך הטבע וקישוי השיעבוד שנשתעבדו בהם בחומר ובלבנים בפולחנא קשיא זה השלים השיעבוד ולא עבדו כי אם מספר אלהים אחד ונמתקו הה' גבורות הנזכרים בה' אותיות של אלהים אחד. וזה מאמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם שאז היו ישראל מרובין למאוד שכבר נאמר פרו וישרצו וירבו ויעצמו וגו' שהיו יולדות ששה בכרס אחד ויש אומרים ששים כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ח'), ועוד וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה כלומר שהיו עובדים בהם בשעבוד הקשה למאוד עד שנאנחו מן העבודה לבד שהגם שלא עבדו כי אם פ"ו שנים מספר העבֹדה אף על פי כן אנחו ממנה מאוד כי היה השיעבוד קשה עד מאוד, ועל כן ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים שלכאורה היה די לומר אל אלהים ואכן הכתוב מגיד שעלתה שועתם כל כך עד שנמתקו הה' פעמים אלהים, וזה ה' אלהים ה' פעמים אלהים והכל מן העבֹדה ממספר העבֹדה לבד מקשיות העבודה ונמתקו הה' גבורות בה' אותיות שבאלהים וה' אותיות של העבדה כאמור.

וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק וגו'. מגיד הכתוב שזכו להיות בבחינת צדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים. (יבמות ס"ד.) וישמע ה' לא נאמר כי אם וישמע אלהים שאף מדת הדין שמע את נאקתם והסכים לרחם עליהם וזאת השמועה פעל שנמתק הדין שלא לעבוד בהם עוד בעבודה קשה ויהיה די מספר אלהים אחד שהוא פ"ו שנים כנזכר למעלה. ואכן לגאולה עדיין לא זכו בזה כי היה בהם עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז'). ועל כן ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו' וגם בזה הזכיר שם אלהים מדת הדין כי באמת היו ראוים קצת גם ממדת הדין לגאלם עבור ארבעה דברים שמנו חז"ל (שיר השירים רבה (ד', י"ב) פסוק גן נעול) שעשו ישראל שהיו גדורים מן העריות וכו' ורק זה לבד לא הספיק והיה צריך גם כן להזכרת זכות אבות, ועבור זה הזכיר הכתוב כאן שני פעמים אלהים, כי לא ראי זה כראי זה הראשון בא להקל העבודה שלא יעבדו כי אם מספר אלהים והשני בא לצרף זכות אבות, לזכות ד' דברים שבהם לגאלם, כנאמר.

עוד אפשר לומר במה שמזכיר שני פעמים אלהים בפסוק זה. כי שתי ענינים עשה הקב"ה בצאת ישראל ממצרים. אחד, הגאולה ופדות ישראל מה שפדאם מבין ענמים להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה. והשנית, מה שעשה שפטים במצרים ובאלהיהם והוציא ישראל משם ברכוש גדול זה הוא טובה על טובה כי לא די שגאל את נפשם מהיות עבדים, נתן להם עוד רכוש פרעה וחילו. והנה זה שגאל הקב"ה את ישראל, פעלו ישראל בעצמן בשועתם אל האלהים מן העבודה וכאשר פרשנו שעיקר שועתם היה מה שבצרתם לו צר כביכול. ונודע אשר בגלות מצרים היה השכינה אתם בגלות כמו שאיתא כמה פעמים בדברי חז"ל (ובפרט במגילה כ"ט. ובזוה"ק ויגש רי"א. וריש פרשת שמות) וכן בכל גלותם. וזעקו מלב על גלות השכינה בתוך טומאת מצרים ויכאב לבבם עד מאוד שיפדה שכינת עוזנו ממקום הטומאה. ועוד עבור ד' דברים שהיה בהם לטובה כנזכר זכו שיפדה ה' שכינת עוזו ואותם עמה כמאמר הכתוב (שמואל ב' ז', כ"ג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. אבל זה שיצאו עוד ברכוש גדול לא זכו מעצמן, כי אם משמרו את השבועה אשר נשבע לאבותינו והבטיח לאברהם לאמר (בראשית ט"ו, י"ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, זה פעל ועשה אשר כן נעשה. ולזה אמר תחלה וישמע אלהים את נאקתם וזכו בזה שיצאו ממצרים בכח גדול וביד חזקה, אבל לא זכו שיעשה עוד שפטים בהם ובאלהיהם ויצאו ברכוש גדול, לכן אמר עוד ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו', שאז הבטיחו וגם את הגוי אשר יעבודו וגו' ויצאו ברכוש גדול. ואמנם נודע אומרם ז"ל (תנחומא סוף פרשת נח) בפסוק (בראשית י"א, ה') וירד ה' לראות וגו' ובפסוק (שם י"ח, כ"א) ארדה נא ואראה (וברש"י שם) כי למד לדיינים שלא ידונו עד שיראו ויבינו וכו'. על כן אמר הכתוב,

וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. שלכאורה אין פירוש לכתוב זה ועיין ברש"י, וכבר כתבתי בזה בפסוק ראה ראיתי ואכן יאמר כי כביכול ירד לראות קודם שיפסוק את הדין וראה בצערן של ישראל ובקשיות עבודתן והסכים לגאלן וזה וירא אלהים את בני ישראל שראה אותם בעצמן וראה בצרתם ולקח צערן לפניו. ועל השנית שהוא לדון פרעה וחילו בשפטים רעים ולהוציא את ישראל ברכוש גדול שהועיל לזה הזכרת בריתו עם האבות אמר וידע אלהים כי זאת לא ראה עתה בבני ישראל שיזכו לזה כי אם שידע זאת מזכות אברהם יצחק ויעקב שיזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו להוציא את עמו בביזת מצרים וביזת הים כדבר האמור.