בראשית 37

וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו'. אמרו מגורי אביו יבואר על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ב, י"ג) בפסוק (לעיל ל"ו, ז') וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו ר' אלעזר אמר מפני שטר חוב כי גר יהיה זרעך וכו' וזה לשון רש"י: מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק אמר אלך לי מכאן אין לי חלק לא במתנה שניתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר וכו' עד כאן. והודיע הכתוב כאן כי לא כן חלק יעקב אדרבה ישב לו בפירוש בארץ מגורי אביו להיות גר בארץ שקיבל עליו לשלם השטר חוב כי גר יהיה זרעך ולא ברח מגזירתו של הקב"ה, ולכן אומר הכתוב להלן אלה תולדות יעקב וגו' כלומר אלה הסיבות והגילגולים שהגיעם עד שבאו לכלל ישוב במכירת יוסף עד שיעקב ובניו ירדו מצרימה הכל היה לפי שהם תולדות יעקב והוא קיבל עליו ועל זרעו אחריו להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם בכדי לצאת ברכוש גדול להוציא כל הניצוצות של הקדושה שהיו מוטבעים בעמקי קליפת מצרים לקחת בלעם מפיהם להיות חיל בלע ויקיאנו ולירש הארץ אחר כך נחלת ה'.

או כן יאמר לפי הנזכר כי הנה ברוך המקום ברוך הוא שחשב את הקץ לעשות שחיסר ק"ץ שנים מתי"ו לחשבם מעת תולדת יצחק ולא היו ישראל במצרים כי אם רד"ו שנים, וק"ץ שנים חשב בגירות יצחק ויעקב בארץ כנען, ועל כן אמר הקב"ה ליצחק (בראשית כ"ו, ג') גור בארץ הזאת, כלומר גם בארץ הזאת לא תהיה כי אם כמו גר לא תושב לקיים בזה כי גר יהיה זרעך וזה הכל מחסדי המקום ברוך הוא אבל יעקב אבינו כשקיבל עליו להשלים השטר חוב לא כן סבר, והיה דעתו לשלם כל החוב בארץ לא לו כמשמעות לשון הגזירה ולא יחשב גירות יצחק כלל כיון שהיה בארץ, וקיבל עליו לשלם גם בעד אביו מה שלא היה גר בארץ אחרת להיות עבדים וענו אותם ת' שנה בשלימות בארץ לא להם, ולזה אמר הכתוב וישב יעקב בארץ כלומר שלא ברח מפני השטר חוב רק ישב וקיבל שילום החוב אף של מגורי אביו כלומר גם גירות אביו מה שאינו גר בארץ אחרת גם זה קיבל עליו לשלם, ורחמי שמים גרמו שנאמר ליצחק גור בארץ הזאת פירוש שיקובל גירות שלו בחשבון אף כשיהיה בארץ הזאת.

And its saying, all of his sons and all of his daughters, hints to it being in the way of that which [the sages], may their memory be blessed, said (Moed Katan 27b), "Anyone who cries too much for his deceased, will, God forbid, cry for another death." And that is why until the end of three days, his sons and his daughters did not arise to comfort him. Just the opposite, they cried with him. But after three days of mourning passed, then all of his sons and all of his daughters arose, etc. That is to say that it is appropriate for him to be concerned about his children and to be consoled by their words of comfort and to stop crying. Yet he refused to be consoled and said, "I will rather go down to the grave as a mourner". Meaning, I am not like others who cry for their dead, who will, as a result of this, be visited by something not good, God forbid. Rather, I am crying about myself, since the Holy One, blessed be He, told me, "This is a sign given over to you, that if none of your sons dies in your lifetime, you can be certain never to see Geihinnom," like the sages' statement, may their memory be blessed. (Rashi on this verse, and see Midrash Tanchuma, Vayigash 9.) And that is [the meaning of why] I am crying: Since, I will, God forbid, go down, etc. And that is why his father cried over him, and did not stop crying even after the three days.

או יאמר על זה הדרך כי הנה יעקב אבינו כשראה שנאמר ליצחק גור בארץ הזאת וכאמור שיקובל גירות שלו גם כאשר יהיה בארץ הזאת היה סבור יעקב שגם הוא לא יצטרך לילך לגור בארץ אחרת ויקבל עליו גירות בארץ מגורי אביו, ואכן לא כן היה דעת אלהינו יתברך שמו כי ביצחק לא היה יכול להיות בשום אופן אחר כי נתקדש בהר המוריה ולא היה רשאי לצאת חוצה (בראשית רבה ס"ד, ג'), מה שאין כן ביעקב שהוצרך לקיים (בראשית ט"ו, ט"ז) ודור רביעי ישובו הנה והיה מוכרח לירד למצרים לטעמים כמוסים לאל תמים דיעות ברוך הוא. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ו, ב') ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גדלה וגרם להיות אשר בחבלי אדם נמשך לשם על ידי סיבת מכירת יוסף. וזה אומרו וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען פירוש כי יעקב ישב לו לשלם השטר חוב בארץ מגורי אביו במקום שאביו קיבל שם גירות והוא בארץ כנען ולא חפץ כלל לילך לארץ אחרת ועל כן היה ראוי יעקב לירד בשלשלאות למצרים כי היה מוכרח להיות גר דוקא בארץ לא להם ואך עבור שזכותו גדלה נתגלגל הדבר אשר אלה תולדות יעקב יוסף וגו' שסיבב הקב"ה סיבות שונות בבניו להיות נמשך לשם בחבלי אדם וכאמור.

עוד יכוון הכתוב באומרו וישב יעקב וגו'. כי הנה נודע שחברון הוא מן הגרוע והפסולת שבארץ ישראל לתבואות ופירות הארץ שהוא מקום טרשים ועל כן הקצוה לקברות מתים כמאמר חז"ל (סוטה ל"ד:), ולזה אמר הכתוב למעלה (ל"ו, ו'-ז') וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם להספיק מרעה לבהמות שלהם כפירוש רש"י, כלומר מפני שהיה ישיבתם בבחינת הגירות לא כתושבים לא ישבו להם במקומות המשובחים שבארץ כי אם במקום הגרוע כדרך הגר במדינה לא לו שמוכרח לישב באשר ימצא, ועל כן לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם עבור פחיתת מקום שישבו לצד היותו ארץ מגוריהם בבחינת הגרים לא כתושבים כי אילו היו יושבים במקומות המשובחים ודאי היו מוציאין מרעה לבהמותיהן. ולזה עשו הלך לו אל ארץ אחרת כי לא רצה לקבל גירות ארץ כנען ומצא לו הר שעיר לרשת אותו לאחוזת נחלה ומצא מין את מינו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ב) הוא אדום וארצו אדומה וכו', אבל יעקב אבינו להיותו יודע טוב הארץ ההיא במעלות הרוחניות הקדושה אשר בארץ ישראל שעיני ה' אלהים בה תמיד ובה שער השמים לא רצה לזוז מן הארץ ההיא אף שלא היה שם כי אם גר בארץ וישב במקום הגרוע והפסולת שבה כי חשקה נפשו בה וכמאמרם ז"ל (עיין בראשית רבה ל"ט, ח') לעולם ידור אדם אפילו במדברות של ארץ ישראל ולא במטרפולין של חוץ לארץ. וחוץ לזה הנה כבר כתבנו שיעקב חפץ דוקא בגירות בכדי לשלם השטר חוב ועוד בכדי לקיים מצות כיבוד אב ואם ובפרט לעת זקנת אביו וכהו עיניו, ודאי חלילה היה לו לעזוב אביו ולצאת, ואפילו אלו הכ"ב שנים שלא היה אצל אביו ברצון הקב"ה וברשות אביו ואמו נענש עליהם ברוגזו של יוסף, כמאמרם ז"ל על שאמר ללבן זה לי כ' שנה בביתך פירוש לי הם שעתיד אני ללקות עליהן (עיין ילקוט סוף פרשת ויצא). ולזה אמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו כלומר אף שהיה רק בבחינת הגירות ומקום הגרוע והפסולת חפצה נפשו לשבת שם משלושה הטעמים שכתבנו, אחד לפי שהוא בארץ גבול ארץ המעולה נחלת ה', והב' לפי שהוא רק בבחינת מגורי כלומר גירות והוא קיבל לשלם החוב, ועוד בה שלישיה שהוא מגורי אביו שאביו היה גר שם והיה חפץ לקיים מצות כיבוד אביו על כן אמר פה אשב כי אויתיה הגם שעליו לא נגזר גירות בארץ ישראל דוקא כי רק ליצחק נאמר גור בארץ הזאת חשקה נפשו לשבת בארץ ההוא כנאמר.

גם יאמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו'. על דרך מאמר חז"ל (ברכות ח'.) לעולם ידור אדם במקום רבו וכו' והתניא אל ידור לא קשיא הא דכייף ליה וכו' עד כאן. ומניה ודאי שאם אביו הוא רבו שצריך לדור במקום אביו כי לאביו ודאי כייף ליה מדין כיבוד ומורא אב ועל כן חפץ יעקב אבינו דוקא לשבת שם מפני ששם פחד ומורא אביו ורבו עליו וכייף ליה, ולזה אמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו כי מגורי הוא לשון פחד ויראה כמו (ירמיה ו', כ"ה) מגור מסביב. כלומר על כן ישב יעקב דוקא בארץ ההיא מפני ששם מגורי ופחד אביו ורבו עליו ולעולם ידור אדם במקום רבו היכא דכייף ליה.

ועוד נוסף לזה נאמר בתיבת מגורי אביו, כי כבר הארכנו במקום אחר בפירוש אומרם ז"ל (אבות ג', א') הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהיה מורא שמים עליכם, ושורש הדברים כי האיש המשכיל ויש לו לב להבין קטנות ערכו הדל והמצער ילוד אשה נוצר מטפה סרוחה נבזה ונמאס מחוסר הבנה מחוסר שכל מלא עוונות ופשעים, נגד גדולת אלהינו יתברך שמו שאין לה שיעור וערך ודמיון כלל אשר (על פי איוב ד', י"ח) הן במלאכיו ישים תהלה ומכל שכן בשוכני בתי חומר, ודאי יירא ויפחד מאוד לגשת לעבוד עבודת אלהינו יתברך שמו ולהשים כתר מלכות בראשו, אשר נודע כי כל התורה והמצוות הם כתרים לעלות ולישב בראש אלוה והקב"ה כביכול מכתיר עצמו בהן ועושה אותן עטרה על ראשו כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר, שממעשיך נעשה פאר ועטרה על ראשי. ומי הוא אשר יערב לבו לגשת לעבוד העבודה ופן ח"ו יעבוד עבודה אשר לא כדת ונכון כי כמה וכמה זכויות ועשיות יצטרך לעשות זה השר הגדול המוכן להכתיר את המלך בכתר המלוכה שלו כמה זכות אבות צריך להיות לו וכמה יצטרך לטהר ידיו ומלבושיו וכל גופו שלא ימצא בהם איזה כתם כל דהוא שלא יטנף את כתר המלוכה בידיו ובבגדיו, וכמה חכמה והבנה צריך להיות בו ויהיה בעל לשון צח ויפה ונאה שלא ימצא בו מום כל דהוא כי זו היא העבודה שאין למעלה הימנה להשים כתר מלכות בראש המלך, ויותר מזה על אחת מאלף אלפי כו' באדם אשר על הארץ כלי ריק וחסר מלא בושה וכלימה עומד לפני תמים דיעות ברוך הוא וברוך שמו לעבוד עבודתו להכתיר אותו בכתר המלוכה, איך צריך קודם להיות דעת ותבונה בו ולהשכיל על מוצא דבר ההוא איך יעשנו באופן הנאות בכל מאמצי כוחו ושכלו ובנקיון וזיכוך וטהרת הגוף והלב וכל אבריו מכל מדה לא נכונה ומנידנוד חטא ועוון כי בכל מקום שיש שם קצת נידנוד חטא שורה שם הסטרא אחרא והרע המטונף והמלוכלך כצואה ממש כמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב ומכל שכן פה דובר נבלה או ניבול פה ושקרים וליצנות ולשון הרע וכדומה, ואיך יערב לבו לגשת עם פה המטונף והמלוכלך הלז להתפלל בו לפני אדון כל ולומר בו שירות ותשבחות אלהינו יתברך שמו, הא למה הדבר דומה לאדם המוליך מנחה חשובה למלך המדינה מלחמים המפוארים הזכים והנקיים מסולת המנופה או שאר מיני דברים טובים יפים ונאים ומניח המנחה הלז על קערה מלוכלכת מטינוף וצואה לקוחה מבית הכסא, ודאי ודאי שיושלך מנחתו על פניו ויקבל עוד עונש גדול ועצום על מנחתו אשר הביא בלא דעת כזה.

ומכל אלה תראה איך שיש לאדם לירא ולפחד ברעד ורתת וחלחלה בגשתו לעשות אחת ממצוות ה' ופן ח"ו אינו עושה כל כך בקדושה וטהרה וזיכוך הגוף הראוי למלך הכבוד, ומנחה לא ירצה מידו ועל פנימו ישליכנה לומר הקריבהו נא לפחתך הירצך וגו' (מלאכי א', ח'). ואם אפילו כשהוא על צד היותר טוב והנכון, רעדה יאחזנו בחיל ורתת לומר איך אזכה לעשות כתרי כתרים לקוני לעלות ולישב בראש אלהי עולם ה' צבאות שמו, וכשאדם עובד על בחינה זו ודאי שלא יצוייר בנפשו שום קבלת שכר על עשייתו ועבודתו, כי כל אשר לו יתן בעד נפשו שזכה לעבוד עבודה כזו להכתיר המלך בכתר מלכות ולזה אמר התנא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ולא זה שלא יצוייר בנפשכם שתקבלו פרס על עבודתכם אלא עוד ויהי מורא שמים עליכם שתפחדו ותרעדו אחר עשיית המצוה אולי לא יצאתם חובתכם בהעבודה הראוי למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו שצריכה טהרה וזיכוך והוא התשובה שלימה שמקודם בכל לב ולב ובמחשבה דיבור ומעשה ויראה ואהבה ושמחה רבה באופן הנאות למצוות ה'.

והנה נודע (קידושין ל':) אשר מצות כיבוד אב ואם גדולה למאוד שהשוה כבודן לכבוד המקום ברוך הוא ואפילו עשו הרשע אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט"ז) כשהיה רוצה לשמש את אביו היה מלביש עצמו בבגדי כבוד היקרים שבמלבושיו בשביל כבוד אביו ומכל שכן להבדיל וכו' יעקב הצדיק ודאי כן קיים בנפשו לעשות מצות כיבוד אב ביתר עוז ותעצומות בכל יכולתו כי השוה כבודן לכבוד המקום. ובלא זה הוא מצות ה' וכל המצוות בודאי עשה כאשר כתבנו בגודל אימה ופחד קודם העשיה, ואחר העשיה אולי לא עשה כראוי לו. ועל כן כאשר ישב בארץ כנען בכדי לדור במקום אביו ורבו היכא דכייף ליה מפני שכיבוד ויראת אביו יסייעהו לעבודה ולקדושה וטהרה לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל אף על חוט השערה. וזה אמר הכתוב וישב יעקב וגו' בארץ מגורי אביו כלומר מפני שהיה ירא ממנו אף בהיותו אביו כלומר גם אחר הכיבוד ומורא הראוי לאב, פחד ורעד אולי לא עשה עדיין המצוה כראוי ועל כן לו היה נאה ודאי לשבת במקום אביו כי מיכף הוי כייף ליה עד קצה אחרון שאין כמוהו וכאמור.

גם יאמר וישב יעקב וגו'. כי אמרו חז"ל (בבראשית רבה פ"ד, ה') בפסוק זה, וזה לשונו: אמר ר' לוי משל לנפח שהיה פתוח באמצע פלטיא ופתח בנו זהבי (פירוש צורף הזהב) פתוח כנגדו וראה חבילות חבילות של קוצים נכנסו למדינה אמר אנה יכנסו כל החבילות הללו והיה שם פקח אחד אמר לו מאלו אתה מתיירא גץ אחד יוצא משלך וגץ אחד מבנך ואתה שורפן, כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא אמר לו הקב"ה מאלו אתה מתיירא גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפין אותם כולם הדא הוא דכתיב (עובדיה א', י"ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' וישב יעקב עד כאן. ולכאורה אין פירוש למאמר זה, כי איך שייך אומרו וישב יעקב למה שהיה נתיירא מאלופי עשו ואולם הנה רש"י ז"ל כתב (בפרשת ויצא בפסוק ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף) אש בלא להבה אינו שולט למרחוק וכו', ולזה אחר שסיים בפרשה שלמעלה מהמלכים שמלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל והם אלופי עשו ותולדותיו אמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו כלומר שהיה יעקב מתפחד מהם אף שידע שבית יעקב אש מכל מקום הלא אינו שולט למרחוק והוא בבחינת הישיבה במקום אחד שעל כן וישב יעקב שבחינת יעקב היא בישיבה לבד ועל כן ישב במגורי אביו בפחד מאלופי עשו עד שאמר לו הקב"ה מאלו אתה מתיירא הלא ואלה תולדות יעקב יוסף ובית יוסף להבה כי תולדת אש להבה וגץ אחד יוצא ממך וגץ אחד משל בנך ואתה מכלה ושורף את כולם כאמור.

עוד יתבאר אומרו וישב יעקב וגו'. כי אמרו חז"ל (שם שם, ג') וזה לשונם: לא שלותי ולא שקטתי ויבוא רוגז לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ויבוא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף וכו' עד כאן, וצריך לדעת מה השמיעונו חז"ל בזה. ועוד מפני מה דוקא דרשו לא שלותי על עשו וקאי על מה שהיה עשו מתנחם עליו להרגו בעודו בבית אביו ולמה לא דרשו לא שלותי על לבן ולא שקטתי על עשו ויהיה קאי על מה שהלך לקראתו בד' מאות איש בשובו מבית לבן. ואכן כיוונו חז"ל לתרץ לשון הכתוב ששינה הבאת הרוגז ממה שלא שלו ולא שקט שהם נכתבו בלשון עבר לא שלותי ולא שקטתי והיה לו לומר לפי סדר המקרא ובא רוגז שיהיה גם כן בלשון עבר, ושינה לכתוב ויבוא רוגז בלשון להבא. ופירשו דהכתוב קאי על יעקב אבינו והוא אמר זה כי באמת הנה יעקב נענש ברוגז של יוסף כ"ב שנים על הכ"ב שנים שפירש מאביו יצחק ולא שמשו ואף שמה שיצא יעקב לא היה מדעתו ומרשותו רק עבור רעת עשו שהיה מתנחם עליו להורגו וכאשר אמרה לו אמו (בראשית כ"ז, מ"ב-מ"ג) הנה עשו אחיך מתנחם לך וגו' ועתה קום ברח לך אל לבן אחי וגו'. ונמצא שאונס גמור היה ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וגם עוברו בעמק הבכא בכ"ב שנים הללו אצל לבן הרמאי כמה צער ויסורין היה לו וגם הוא חפץ להורגו כמאמר הכתוב (דברים כ"ו, ה') ארמי אובד אבי וגו'. וכל זה לא הועיל לו להנצל עוד מעונש ובא עליו רוגזו של יוסף בכ"ב שנים, ויעקב ידע שסופו להענש וללקות עליהם כאשר אמר אל לבן זה לי עשרים שנה בביתך ואמרו חז"ל (עיין ילקוט ק"ל) לי הן שסופי ללקות כנגדן, ועל כן אמר לא שלותי מעשו כלומר הנה זה שהלכתי מבית אבי לא היה מרצוני כי לא שלותי מעשו והייתי מוכרח לצאת מאונס וכשבאתי לבית לבן גם שם לא שקטתי מצער ויסורי מות ואף על פי כן עלי היה כולנה אשר ויבוא רוגז כלומר עוד מוכן לבוא רוגז עלי על זה שסופי ללקות כנגדן, והוא רוגזו של יוסף. רק יעקב לא ידע שיהיה רוגזו של יוסף רק סתם ידע שיהיה לו רוגז על זה, ולזה אמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו כלומר שישב יעקב בפחד ויראת אביו שידע שיגיענו עונש על עוזבו את אביו כ"ב שנים רק שלא ידע איזה צער יגיע לו ומתחיל הכתוב תיכף לספר אופן רוגזו כי אלה תולדות יעקב יוסף וגו' שבא עליו רוגזו של יוסף. ואמר הכתוב,

אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. כלומר מה שאירע ליוסף ואחיו שבאו לכלל זה עד שלעבד נמכר יוסף הכל היה לפי שהיו תולדות יעקב וכבר נגזרה גזירה לבוא עליו רוגזו של יוסף כ"ב שנים תחת כ"ב שנים שעזב את אביו ולכן אירע ביניהם מה שאירע, בכדי שיעקב יקבל עונשו שנגזר עליו מן השמים. ועוד ראיה לזה אמר הכתוב הרי יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן וגו' כלומר הנה מעודו היה רועה עם אחיו דייקא שהתנהג עמהם באהבה כאהבת אחים אהובים זה לזה (כמאמר חז"ל (לשון רש"י בפסוק לעיל ל"ב, י"ב) מיד אחי מיד עשו פירוש מיד אחי שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע וכו') ועתה כאשר נעשה בחור בן שבע עשרה שנה ודאי כבר הופיעה חכמתו עליו והיה ראוי לנהוג עמם ביתר שאת ועוז באהבה עצומה, ואחר כל זה נהפוך הוא אשר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ותרי תמיהות מתמה הכתוב חוץ ממה שהיה תמיד מתנהג עמם כאח ועכשיו ביותר היה ראוי לו להתנהג באהבת אחים, גם בלא זה הנה יוסף הצדיק ידוע בצדקתו איש חכם וקדוש כזה משומר מכל רע יביא דבה רעה על אנשים צדיקים כמותם שבטי ישורון, ונודע אומרם ז"ל (ילקוט פרשת חוקת תשס"ד) כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור עצמו שלא יטול את שלו מתחת ידיהם, משה אמר (במדבר כ', י') שמעו נא המורים ונאמר לו (שם שם, י"ב) לכן לא תביאו את הקהל הזה, ישעיה אמר (ישעיה ו' ה') ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב מיד ובידו רצפה מאי רצפה רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני כו' עד אין הקב"ה רוצה במי שאומר דלטוריא על ישראל וכו' עד כאן. ועוד תמיהה שנית הוא שיעקב קבל דבה רעה על בניו ולא גער ביוסף לאמר מדוע אתה עושה ככה. ואם תאמר שיעקב קיבל דבריו שכוונתו לשם שמים שיוכיחן יעקב, הלא לא מצינו שהוכיח יעקב את בניו על דברי יוסף. ועוד הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ג) שיעקב ידע שאחיו שונאין אותו ולא היו נחשדין בעיניו על שפיכת דמים ואם כן מפני מה יהיה חושדן במה שאמר יוסף עליהם, אלא הכל מאת ה' נסבה בכדי שירד יוסף מצרימה ויקבל יעקב עונשו על ביטול כיבוד אב וכל אלה הסיבות היה לבני יעקב הכל לפי שתולדותיו היו ומוכן היה לבוא עליו רוגזו של יוסף וכאמור.

והוא נער את בני בלהה וגו'. אמרו חז"ל (שם שם, ז') שהיה עושה מעשה נערות וכו' כדי שיהא נראה יפה וכו', לכאורה צריך להבין למה תספר התורה בגנותו של צדיק שעשה מעשה נערות והלא אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב כמאמר חז"ל (פסחים ג'.). ואמנם הנה כתבנו במקום אחר כי לעולם לא יבוא היצר הרע אל האדם להסית לו פתאום לעבור עבירה כי יודע שלא יציית לו תיכף כי הכח והממשלה בשכל האדם להתגבר על תאות לבו לבל יפול ברשת היצר הרע, ועל כן תחילה הוא בא בקלי קלות להסיתו לדברים המותרים לעסוק בהן הרבה ולמלאות תאותו בהן, ואחר כך בלט בלט מן ההיתר יסיתנו תחילה שלא לדקדק כל כך להחמיר באיסורין להקל בנפשו באיזה דבר כמו באכילת דברים הצריכים בדיקה מן התולעים והמולבין וכיוצא, ואחר כך לספק איסור ממש ומשם לודאי איסור כמאמר חז"ל (שבת ק"ה:) שכן דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והוא הולך ועובד. וזה שבא הכתוב כאן לתרץ קושיא גדולה והוא איך יבוא יוסף הצדיק שהיה דומה ליעקב בחיר האבות לעבור על עבירה החמורה ברכילות ולשון הרע על אחיו, שעונשן חמור וגדול למאוד עד אין שיעור וערך כידוע ומבואר חומר רב עוון זה ברמב"ם ז"ל הלכות דעות (פרק ז') והלכות תשובה (פרק ג' הלכה ו') ולזה אומר והוא נער את בני בלהה לומר כי תחילה נלכד קצת בעצת היצר הרע להיות מסלסל בשערו כדי שיהיה נראה יפה ולהתגדל קצת בזה על שאר אחיו ועל כן ויבא יוסף את דבתם רעה וגו' כי עבירה גוררת עבירה עד שנתמשך מזה להביא את דיבת אחיו רעה אל אביו והכל בכדי שיהיה נכבד מכל בית אביו, (ועיין במה שנבאר למטה כי הוא כיוון לטובה ולא לרעה רק כיון שנתמשך רעה מזה לא היה מחויב זה להיות ביוסף כי לא יאונה לצדיק ואך מפני הסילסול בשערו שהוא קצת תאוה מתאות ההיתר מצא היצר הרע מקום להאחז להסיתו לדבר שיתמשך רעה בזה) ואמנם כי עדיין יקשה על אביו יעקב איך קיבל הדיבה והנך רואה שהסמ"ג מנה בלא תעשה (מצוה י') מן התורה שלא לקבל לשון הרע ורכילות עיין שם. לזה אמר הכתוב,

וישראל אהב את יוסף מכל וגו'. והנה עבר בזה על קבלת חז"ל שאמרו לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים וכו' ובזה היה קצת אחיזה בו להיצר הרע להמשיכו עד לקבל הוצאת הדיבה על בניו.

או כה יאמר כי באמת וישראל אהב וגו' כי בן זקונים הוא לו וגו'. כלומר כי לא מחמת הדיבה אהב ישראל את יוסף מהם רק מחמת שהיה גדול בחכמה יותר מהם והיה זיו איקונין שלו דומה לו, ולזה אפשר שהיה סובר כי לא שייך אל ישנה אדם בנו בין הבנים כי אם בדדמי להו כי יאמרו מאי חזית בו יותר מאתנו אבל זה שכל מה שלמד בבית שם ועבר מסר לו יותר מהם לרוב חכמתו לא שייך קנאה בהם בזה, ובפרט לפי דעת המפרשים ז"ל בהוצאת הדיבה הזו שהוא שהיו עושים מעשיהם בדעות אחרות מדעת אביהם כמו שהאריך בזה הרב בפרשת דרכים (בדרך האתרים) לפרש פלוגתתן אם האבות היה להם דין בני נח או דין ישראל היה להם עיין שם. וכן שארי דברים אשר האריכו בזה. וזה אומרו ויבא את דבתם רעה אל אביהם כלומר דיבה כזה שהוא רעה לאביהם לומר שהם עושים מעשים היפוך מעשה אביהם והוא טרח ויגע ללמד זכות הכל כדעת אביו לומר כי הדין דין עמו בבל ישונה. וזה אומרו כי בן זקונים הוא לו, ומלת לו לכאורה מיותר והיה די באומרו כי בן זקונים הוא כלומר בר חכים (כתרגומו כאן). ואמנם כי יאמר כי בר חכים הוא ליה שהחכים בחכמתו לדבר השייך לו להפך הכל בזכות אביו להסביר כי דעתו דעת אמת ותתן אמת ליעקב. ואמנם כי יעקב אבינו לא על הדבר הזה אהבו מפני שהפך בזכותו, כי אם על ראותו חכמתו שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה ואם חכם בני ישמח לבי גם אני. והאחים דימו כי ח"ו קיבל יעקב הדיבה ואותו אהב מחמת הפכת זכותו להעמיד דוקא סברתו, ואמנם כי מי אמר להאחין שיוסף מביא את דבתם כי ודאי לא היה אחד בבית בעת דבר יוסף עם אביו מהם, ואפילו אם היה לא מצינו שיאמר זאת אחד להם. לזה אומר הכתוב,

ויראו אחיו כי אותו אהב וגו'. כלומר כי עד הנה הגיע אהבת ישראל ליוסף עד שהיה נראה וניכר הדבר לעין כל גודל ההפרש בין אהבתו לאהבתם כי מקודם אף שאהב את יוסף מכל מקום כיון שגם עמהם דיבר אביהם ברוב אהבה וחיבה לא היה ניכר ההפרש כל כך והן עתה הגיע האהבה כל כך עד שהיה נראה וניכר אהבתו מכל אחיו, או יאמר ויראו אחיו לומר שהבינו האחים כי מה שאותו אהב הוא מכל אחיו מדבר הנוגע אל אחיו במה שהוא מתווכח אתם להפך וללמד להעמיד דעת יעקב שלא כסברתם, ועל כן וישנאו אותו כי ידעו שבודאי איזה דבה היה מאתו בדבר הזה והם חשדוהו שלשם עבירה נתכוון והרואה דבר עבירה בחבירו מצוה לשנאותו כמאמר חז"ל (פסחים קי"ג:) ועל כן שנאוהו כי אם לא כן לא היו שבטי י"ה עוברין על לא תשנא את אחיך.

ולא יכלו דברו לשלום. רש"י ז"ל פירש דברו לדבר עמו, ועוד נראה שלא יכלו אחיו לסבול דברו לשלום כלומר מה שהיה יוסף מדבר עמהם לשלום כאילו היה אתם באהבה גמורה ובאמת שיוסף היה עושה זאת בתום לבבו כי לא נתכוון בדבר לשנאה כי אם לדבר עם אביו על זאת, להבחין ולהעמיד הדבר על בוריה לידע דברי מי יוצדק לאמיתתה של תורה אבל לא מחמת שנאה, ועל כן היה הוא מדבר עמהם באהבת לבבו ואך האחים שחשדוהו כי הביא את דבתם לרעה, סברו שהוא מדבר עמם אחד בפה ואחד בלב ח"ו ועל כן לא יכלו לסבול דברו לשלום עמהם. ולזה אמר הכתוב,

ויחלום יוסף וגו' ויגד לאחיו וגו'. כלומר ראו איך היה יוסף מסביר להם פנים ומדבר עמהם באהבה, כי הלא נודע מאמרם ז"ל (ברכות נ"ה:) אשר כל החלומות הולכים אחר הפה, והוא הפה הפותר אותו כאשר יפתור כן יקום ומבואר בזוה"ק (בפרשתנו ק"פ.) דלא מבעי ליה לבר נש למימר חלמא בר לבר נש דרחים ליה וכו' עיין שם. והנה יוסף כאשר חלם חלום הגיד לאחיו ובודאי אם לא היה שלם עמם באהבה איך יאמר חלום לשונאו והלא יפתרנו ח"ו לרעה לו והיה לו להסתיר הדבר בפניהם אלא ודאי כי יוסף היה סבור שאהבתם שלם עמו כמאז כאשר הרגיש בנפשו שהוא אוהבם, אבל הכתוב אומר אשר ויוסיפו עוד שנא אותו לא מלבד שלא נכנס אהבה בלבם על ראותם אהבתו אליו כי אם אדרבה עוד שנאוהו על זה והכל מפני שחשדוהו שהוא מדבר בכוון כן עמם באהבה בפה לרמאותם, ולבבו ח"ו לא נכון עמם. ועל כן עתה ביותר חרה להם לעשות גם זאת לספר חלום שאסור לספרו כי אם לאוהבים, והכל במרמה. ולזה אומר הכתוב,

ויאמר אליהם שמעו נא וגו'. ולכאורה הלא כבר אמר ויחלום יוסף וגו' ויגד לאחיו ומה חזר עתה באומרו אליהם. ואמנם כי תחילה לא אמר להם כי אם שרוצה לומר לפניהם החלום אשר חלם ולהראות בזה שאוהבם הוא ומחזיק אותם גם כן לרחמי ליה אבל המה הוסיפו לשנוא אותו על זה כנזכר, ועל כן ויאמר אליהם שמעו נא וגו' פירוש כי החלום הזה אני מותר לומר לפניכם אף בשנאותיכם כי זה אין צריך כלל לפתרון כי הוא מפורש בכל דבריו שלא בדרך חידה כלל אשר קמה אלומתי וגם נצבה ותסובינה אלומתיכם וגו' ועל כן כתוב ויאמר אליהם ולא ויספר כמו בחלום האחרון, כי סיפור החלום הוא כאשר יצטרך לפתרון כמו בחלום שר המשקים והאופים שנאמר שם ספרו נא לי מפני שהיה בדרך חידה בגפן עם ג' שריגים וכדומה. וגם חלום האחרון הזה הוא קצת בחידה כי השמש רומז ליעקב והירח לבלהה (בראשית רבה פ"ד, י"א), ואין זה במשמעות החלום מפורש. והנך רואה אשר בחלום הזה מבואר בזוה"ק (שם) שהיה רק כעין הודעת הענין לידע כי זאת יהיה בסופו וזה לשונו: כדין קוב"ה אודע לנשמתא וכו' אינון מילין דזמינין למיתי על עלמא. ובאמת שהיה ראוי להתקיים תיכף כמו שמבואר בזוה"ק (שם) אך בזה שהגיד לאחיו גרמו לסלקא חלמא כ"ב שנין וכו' עיין שם. מה שאין כן בחלום האחרון שהיה על ידי בחינה אחרת הנזכר בזוה"ק (שם) דאית בהון מנייהו קשוט ומנייהו כדיבין כי הירח שמורה על אמו בטל הוא וצריך לרמז הנקרא בחלום אדבר בו על כן כתוב שם ויחלום עוד חלום אחר כלומר לא כמו הראשון שהוא כגלף מפרש אשר ירוץ הקורא בו כי אם שצריך לפתרון ועל כן ויספר אותו לאחיו בדרך סיפור החלום. ועל כן בחלום הזה אמר להם שמעו נא החלום הזה כלומר ואינני מתפחד שלא תפתרו ח"ו לרעה כי אינו צריך כלל לפתרון, והראיה שנתקיים אף על פי שאמר בפניהם. ורק על כל פנים הזיק לו בזאת שסלקוהו עד עשרין ותרתין שנין מה שהיה ראוי להתקיים תיכף. ואפשר שכוונת יוסף היה בזה אולי כשמעם את דברי החלום הזה יעלה מורך בלבבם קצת כיון שהוא עתיד למלוך עליהם ויטו לבבם לאהבה אותו במקצת, אבל הם דנוהו כי הוא רוצה להשתרר עליהם.

והנה אנחנו מאלמים וגו'. רש"י ז"ל פירש כתרגומו מאסרין איסרין וכו', ונראה ברמז החלום הזה כי נודע אשר זה כל עבודת האדם בעולם הזה לקשר וליחד המאורות אחת אל אחת לחבר את האהל וליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה פנים בפנים לגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות על ידי היחוד והזיווג השלם הנעשה בין המאורות על ידי בחינת הצדיק יסוד עולם והוא המקים לבחינת המלכות שכינת עוזנו מעפרא וליחדה בבעלה בסוד דיוקנא קדישא דאדם העליון ואז היא נעשית גברת ממלכת להשפיע לכל העולמות, ומלכותה בכל משלה. מה שאין כן ח"ו בעת הגלות שקיבלה המלכות האי שפחה בישא בחינת הסטרא אחרא שנאמר עליה (משלי ל', כ"א-כ"ג) תחת שלוש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו'. ושפחה כי תירש גברתה וגו' ועיקר הקמת בחינת מלכותא קדישא הוא על ידי צדיק דלתתא השומר בריתו ומייגע על זה יומם ולילה להתרחק מתאותו מכל וכל רק לגרום זיווג ויחוד העליון ושלא להוציאו ח"ו לבטלה להאי קליפה הנקראת שממה ובטלה מאין יושב ומאן דנטר דא, מלכותא אקדימת ליה כמבואר בזוה"ק (פרשה זו צ"ג:^*אך לא מוזכר שם דוד.) שדוד בגין דנטר דא, אקדים ליה מלכותא כי הוא הממליך מלכים למעלה ומשם מגיע לראש צדיק דלתתא להיות מושל בארץ.

וזה אומרו והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה פירוש שאנחנו מקשרים קשרים ומיחדין יחודים וזיווגים בתוך השדה שדה חקל תפוחין, ואמנם כי קמה אלומתי וגם נצבה כי בחינת יוסף היה בחינת צדיק יסוד עולם כנודע שעל כן (בראשית מ"ט, כ"ג) ותשב באיתן קשתו, והוא המקים לכל בחינת הקשר והזיווג להעמיד המלכות על תלה להיותה עטרת תפארת ביד ה'. וכפל הדברים לומר קמה אלומתי וגם נצבה כי הנה סובר שהמלכות לא יעדי מניה לעלמין עבור בחינת ברית קיימא שהיה בו והוא המקים לבחינת המלכות וקמה אלומתי עתה וגם נצבה לעלמי עלמיא והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין וגו' כי כללות כל המאורות והבחינות באין לבחינת הצדיק יסוד עולם כנודע ומשם לשכינת עוזינו. ועל כן חרה אף השבטים עליו ונאמר,

ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו וגו'. כי הן אמת שידעו השבטים אשר המלוכה בתחילה היא ליוסף צדיק יסוד עולם כמו שמובא בשל"ה הקדוש (דף ש') עיין שם, רק במה שאמר קמה אלומתי וגם נצבה לעולם אמרו אליו בכפל המלוך תמלוך וגו' כלומר רצונך שתמלוך עתה ותמלוך לעולם עלינו. על כן, ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו וגו'. ולכאורה הלא רק חלום אחד הגיד להם ומה חלומותיו, ואך שאמרו כי הוא עושה מזה שני חלומות להיות נפתר על תיכף ולעולם ועל כן סיימו על חלומותיו ועל דבריו שמלת ועל דבריו אין לו פירוש ועיין ברש"י, ואמנם שאמרו כי ודאי לא חלם לו כל הדברים האלה בפרטות כמו שאומר כי ידעו בודאי שאין המלוכה לעולם רק שהוא מוסיף דברים ברצונו מה שלא נאמר לו ועל כן שנאוהו על חלומותיו ועל דבריו שמוסיף בהן מדעתו. ואמנם באמת אפשר שרמז החלום קמה אלומתי וגם נצבה, עליו ועל משיח בן אפרים שיתגלה במהרה בימינו קודם מלוכת משיח בן דוד כנודע.

הנה חלמתי חלום עוד וגו'. אומרו עוד לומר שזה עוד יותר גדול ומשובח מהראשון. א', שמורה גם על אביו ואמו שהוא רמז השמש והירח. ב', שהראו לו החלום בדברים העומדים ברומו של עולם והוא על דרך האמור (בראשית מ"ו, כ"ט) ויבך על צואריו עוד שפירושו לשון רבוי הוא, וכן כאן עוד גדול ומרובה מן הראשון.

ויספר אל אביו ואל אחיו וגו'. הגם שכבר נאמר ויספר אותו וגו' אפשר כי תחילה לא סיפר להם רק בקיצור בכללות שחלם עוד חלום גדול משובח מן הראשון שהוא ברמז השמש והירח והכוכבים ואחר כך ויספר אל אביו ואל אחיו כל ההמשך איך היה ואיך השתחוו לו באריכת הדברים.

ויגער בו אביו וגו'. נראה בטעם גערת אביו אליו מפני שאמרו חז"ל (בראשית נ"ה.) חלמא טבא חדוותא מסתייעא ועל כן היה ירא יעקב שלא ישמח יוסף בלבו על זה ויסתייע שמחתו ח"ו לבטל טובת החלום על כן גער בו ועשאהו כאילו הוא דבר בטל כי הלא הבא נבוא אני ואמך וגו'. אבל באמת,

ואביו שמר את הדבר. בלבו, כי ידע כי לא דבר ריק הוא ואמנם הנה חז"ל (לשון רש"י כאן) אמרו בטעם הגערה בכדי להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו ושניהם מרומזים בכתוב כי מהסמיכות מלת ויגער בו למלת אל אחיו נראה שטעם הגערה היה בשביל אחיו שלא יקנאוהו אבל במה שאמר ויגער בו מרמז שגם בו ובשבילו היתה הגערה לטובתו שלא יתבטל בחדוותא והאי ויגער בו נדרש לפניו ולאחריו. ואכן כי עבור אחיו היה די בגערה לבד להסיר הקנאה ואך ויאמר לו בשבילו להוציא מלבו כל דבר החלום שיסבור הוא שהחלום שוא ידבר כי הבא נבוא וגו' ואמך הלא כבר מתה, והוא יוסף לא ידע שהדבר מגיע לבלהה וגם לא ידע שאין חלום בלא דבר בטל אבל אביו ידע בשניהם ולכך שמר את הדבר.

או יאמר ואביו שמר את הדבר. פירוש שאביו שמר והמתין אם יתקיים גם בו שהוא ישתחוה, והדבר הבטל הוא אמו שלא יתקיים או שהדבר מגיע לבלהה והדבר הבטל הוא שהוא לא יזכה לזה לראותו במלוכה, וזה ואביו שמר והמתין לראות אם יתקיים גם בו או לא. ובאמת ברמז השמש והירח הוא רמז ליסוד אבא המתגלה ביסוד אימא ושניהם מאירים והולכים עד יסוד צדיק בחינת יוסף והגם שיסוד אימא אינו מגיע כי אם עד החזה מכל מקום הארתה מתפשט ובא עד צדיק יסוד עולם ושם יוצאין שלושתן.

וילכו אחיו וגו'. אבל יוסף לא הלך אז עמם כי כבר ידע אשר לא יכלו דברו לשלום, וגם ירמוז וילכו אחיו שכולם אחים היו בדבר הזה לשנוא אותו ולהתקנאות בו, או יאמר וילכו אחיו כלומר שבשעת הליכה על כל פנים כאחים היו בלתי לחשוב עליו מחשבת מיתה אבל אחר כך וילכו דותינה לבקש נכלי דתות איך להמיתו, גם יאמר וילכו אחיו לומר שגם בשעת הליכה היו בתוכן אותם שהיו אחים ליוסף כמו ראובן שאמר אל תשפכו דם ויהודה שאמר מה בצע וגו' ובני השפחות שלא היו שונאים את יוסף.

לרעות את וגו'. זה לשון המסורה נקוד על את חד מן ט"ו נקודים וכו', ונראה שנקוד הזה בא להצדיק הצדיקים שבטי י"ה לומר כי הם אינם חייבים בדבר כי הגם שלכאורה מעשה רע הוא שירצו להרוג אחיהם ואחר כך מכרוהו ובפרט יוסף הצדיק בחינת השפעת הברית להורידו למצרים בחינת ערות הארץ שזה קלקול גדול הוא, מכל מקום הרי הכל מאת ה' נסבה בכדי שהוא יישר דרך לפני בני ישראל שיוכלו לצאת ממצרים אחרי היותם שם כי הלא עיקר גאולתן היה במה שהיו גדורים שם מן הערוה ומפורש עליהן בקבלה (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו' ואמרו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') גן נעול אלו הזכרים גל נעול אלו הנקבות. כי לכאורה זה פלא גדול ששים רבוא מישראל אנשים חוץ נשים לא ימצא בהן אחד מטומא בערוה, (כי אם אחת שפרסמה הכתוב וזאת לא במזיד כי המצרי בא בלילה וסברה שהוא בעלה כמו שמובא במדרשי חז"ל שם) ובמקום ששם הרגיעה שידה תוקף הקליפה של מצרים היה בבחינה זו בטומאת הערוה שעל כן נקרא ערות מצרים וישראל לא קיבלו עדיין התורה רק מה שידעו מקבלת אבותיהם והיה ביניהם עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (זוה"ק חלק ב', ק"ע:) בטענת שר מצרים שאמר הללו עובדי עבודה זרה וכו', ואף על פי כן נשמרו בבחינה זו מקטנם ועד גדולם אם לא בזכות יוסף הצדיק שעמד בפרץ בעת תוקף הקליפה ותשב באיתן קשתו ושיבר והכניע כוחי תאות מורשי לבבו החזקים על ידי יראת ופחד מלך אלהים עליו ובזה שיבר והכניע תוקף הקליפה ההיא עד שהיה אחר כך ישרות דרך לפני בני ישראל להשמר מכל רע בבחינה זו, ולולא קדימת יוסף הצדיק בתוקפו ח"ו הרי אנו ובנינו וכו' כולנו היינו משועבדים לפרעה במצרים ונמצא שזה היה סיבה גדולה מאת ה' שירד יוסף למצרים קודם, וגם כי אם לא היה יורד יוסף למצרים בזה האופן הרי ח"ו היה ראוי יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ו, ב'), רק זכותו גרם שבחבלי אדם אמשכם על ידי מכירת יוסף ובזה באו בני ישראל למצרים קצת בגדולה והיו יכולים אחר כך לסבול השיעבוד ונתגלגל מזה פסיקת זוהמתן על ידי קושי השיעבוד עד שהיו ישראל ראוין לקבל התורה ונמצא שהכל מאת ה' נסבה.

ואמנם גם דעת שבטי יעקב ח"ו לא ברע היה כי צדיקים גמורים היו רק שהם סברו באמת שהוא מחויב מיתה על ידי מרידת מלכות בית דוד שכל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה כידוע, וגם אפשר חשדוהו כי ח"ו הוא בבחינתו בחינת יסוד נוטה ח"ו להסטרא אחרא על ידי הבאת דבתם רעה שברית הלשון מכוון נגד ברית המעור כנודע (ספר יצירה פרק א' משנה ג'), ואם הוא פוגם בזה ח"ו גם בזה הוא נפגם, ועוד שבזה הוא מרבה מחלוקת שהוא נגד השלום שבקדושה המכונה על שם ברית הלשון ועל כן ממחויבי מיתה הוא. ולזה נקוד כאן על את חד מן ט"ו נקודים כי נודע מאמר הכתוב (ישעיה כ"ו, ד') כי ביה ה' צור עולמים. ופירושו כי בשם יה נמצא שם הוי"ה כולו והוא כי יו"ד ה"א עולה כ"ו כמספר שם הוי"ה ומלת את נודע שרומז על כללות כל היחוד מעילא לתתא שהוא מבחינת פלא העליון אל"ף שהוא בכתר עד התי"ו בחינת המלכות והוא יחוד ארבע אותיות שם הוי"ה מקוצו של יו"ד עד ה"א אחרונה, ועל כן נקוד ט"ו פעמים לרמז על זה כי ט"ו שהוא י"ה וא"ת שניהם אחד הם לרמז על כללות כל היחוד והבריאה מא' עד תי"ו צור כל עולמים ושניהם יחוד הוי"ה ברוך הוא, ולכך נקוד כאן על א"ת בין ט"ו הנקודים להראות בתחילת עשיית מחשבת ההריגה ומכירת יוסף אשר שבטי י"ה עדות לישראל וגו' ששם י"ה המרומז בא"ת הזה שהוא א' מן י"ה הנקודים הוא עדות אשר השבטים בני ישראל המה צדיקים כיוצא בו, ולא במרד ובמעל עשו זאת כי אם ששם ישבו כסאות למשפט לדון בדיני התורה להיות כסאות לבית דוד שחשבו שיוסף מורד בזה. ומלכות בית דוד מרומז ביהודה שהוא שם הוי"ה וד' הוא דוד המלך והפוגם בזה ח"ו פוגם בד' אותיות שם המיוחד ונתחייב מיתה. ועל כן מרומז כאן בשם י"ה לרמז שמתחילת המחשבה ברוך הוא וברוך שמו כן נגזר, ומאת ה' נסבה בצירוף השכינה הנקראת א"ת שירד יוסף למצרים באופן זה וגם הם חשבו שהוא פוגם בשם הוי"ה הרמוז בשם י"ה וגם עשו בבחינת א"ת כלומר לגרום הזיווג והיחוד מעילא לתתא מכתר פלא העליון עד סוף המעשה שבמחשבה תחילה בכדי להקים מלכות דוד ושלמה להקימה ולהכינה ולסעדה במשפט. ועל כן קנאת ה' צבאות עשה זאת שרצו ברעתו ולא ח"ו מצד בחירתם לרעה ועל כן שם זה עדות כי בני ישראל המה ולא עולתה בהם. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ג) נקוד על את לומר שלא הלכו אלא לרעות את עצמן כי הנקודה מורה שלא כיוונו אלא לתיקון השכינה הנקראת א"ת (זוה"ק חלק א', רמ"ז.), להקים מלכות דוד וזה לרעות את עצמן לרוות נפש דוד שהוא בחינת עצמן בסוד אומרם ז"ל (שבת ס"ז.) כל ישראל בני מלכים הם כידוע. או יאמר כפשוטו שלא הלכו לשום ענין וסיבה כי אם לרעות את עצמן ורק מאת ה' היתה זאת שיתנו לב לחשוב עליו לשים דמי מלחמה בראשו בקנאת מלך עולם להיות מלכות בית דוד קיים לעד ולנצח נצחים.

צאן אביהם בשכם. נראה שגם זה הגיד צדקת שבטי י"ה כי לא הלכו ח"ו כשאר הרועים לרעות את הצאן בכדי להיות להם מהם גיזה וולדות וחלב וכדומה, רק לרעות את צאן אביהם. כלומר לרעות כמו אביהם שהיה רועה צאן, ובודאי לא בשביל עושר ונכסים היה יעקב אבינו עובד יומם ולילה ברעיית מקנה כי בודאי יעקב אבינו היה מקיים (אבות ד', י"ב) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, ולא ח"ו להמעיט במלאכת שמים מכל וכל ולעסוק על עסקי טרפו ומזונו ביום ובלילה כאומרו בעצמו (בראשית ל"א, מ') ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, ובפרט בעת שכבר היה לו צאן ועבדים ודאי לא היה עושה יותר להרבות מותרות עולם הזה כי הלא יעקב בחיר האבות היה.

ואמנם כי נודע שכוונת יעקב למעלה למעלה היה בשמי השמים לתקן את הנפשות שהיו בדור המבול ודור הפלגה כנודע לטועמי דבש מגווית האר"י זללה"ה וזה היה כוונת משה רבינו ודוד המלך ברעיית צאנם כידוע. ולזה אמרו בני יעקב לפרעה (שם מ"ו, ל"ד) אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו וגו' והכל בשביל לקנות ולתקן את נפש האדם אשר מתגלגל בנפש הבהמיות. כי האדם ההולך אחרי תאותו הנמשכת מנפש הבהמיות שלו גם נפשו תהיה בחינת בהמה, והרועה החכם מצילו ומתקנו, וכל זה עשה יעקב בבית לבן. ועל כן כל העושר שהציל יעקב מבית לבן עשה מהכל כרי ונתנו לעשו בשביל חלקו במערה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ק', ה') כי לא היתה כוונתו ח"ו לאסוף הון מהבל כי אם לתקן הנשמות. וזהו שאמר הכתוב כאן לרעות את צאן אביהם שהיו רועים הצאן כמו אביהם לתקן שרשם במקום עליון ולא למענם ולזה מסיים בשכם לרמז אל מה שאמר יעקב ליוסף (בראשית מ"ח, כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' אשר לקחתי וגו' בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותי ובבעותי והכל על העלאת הנפשות מן הצאן בכח תפילה ויחודי השמות וזיווגן ומעשה אבות ירשו בנים שגם השבטים כן עשו.

ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם וגו'. הגם שהיה יעקב אבינו יודע בטוב שאחיו שונאים אותו מכל מקום כיון שכבר כתבנו למעלה (בפסוק וילכו אחיו) שבשכם עודם אחיו היו, כאחים, ולא עלה בלבם עדיין להנקם ממנו. רק אחר כך כשנסעו משם, נאמר שמעתי אומרים נלכה דותינה ואמרו חז"ל (לשון רש"י שם) לבקש נכלי דתות להושיט אליו רעה. ועל כן יעקב אבינו ראה כן ברוח קדשו כי אין בלבם עדיין שום מחשבה על רעה ושלחו אליהם. ולזה יאמר הכתוב ויאמר ישראל אל יוסף, ישראל דייקא המורה על בחינת רוח הקודש שבו ישר אל והוא אמר לו הלא אחיך רועים בשכם פירוש כי אחיך הם ואין בלבם רעה ועוד שהם בשכם וכבר כתבנו שמורה על בחינת העלאת הנפשות ברעיית הצאן שהם בחינות גדולות וכיון שהם בבחינה זו ודאי כי לא יחשבו מחשבה רעה.

לכה ואשלחך וגו'. לכאורה אחד מהם מיותר והיה די לומר לכה לבד, או אשלחך לבד. ונראה שכיוון לשונו לומר בלשון עתיד בלשון שהקב"ה אמר למשה (שמות ג', י') לכה ואשלחך אל פרעה וגו'. והכוונה הוא על דרך שכתב בעל כלי יקר (עיין בריש פרשת ויצא) בחילוק שבין הליכה לנסיעה והוא שהנסיעה הוא ממקום זה כולו הוא ומחשבתו ואין דעתו עוד כלל על מקום הזה כי אין רצונו כלל לחזור למקום הזה ברבות השנים ועוקר מחשבתו ולבו כולו ממקום הזה, והליכה הוא הליכת הגוף בלבד שעוקר הגוף ממקום הזה ודעתו ומחשבתו קבועה במקום שהולך משם כי דעתו לשוב ולחזור עוד למקום הזה. ונראה שעל כן מצינו בכל לשון ענייה לנטילת רשות להליכה אומר לו לך לשלום ולא תיסע לשלום כי נסיעה משמע גם עקירת המחשבה ואין דרך הנותן רשות באהבה להליכה לומר לו שיסע ויעקור את כל מחשבתו מכאן ועל כן אומר לך לשלום שהוא הליכת הגוף לבד ומחשבתך תשאר דבוקה וכרוכה אלי בכל מקום שתהיה. ועל כן אמר הקב"ה למשה לכה ואשלחך כלומר כי השליחות הלז הוא רק בבחינת לכה הליכת הגוף אבל לא עם המחשבה כי מחשבתך צריכה להיות צמודה וקשורה אלי גם שם שאהיה עמך בכל עת ורגע שמה. וכזה אמר גם כן יעקב ליוסף לכה ואשלחך כי איני משלח אותך שתעקור מכאן מכל וכל אדרבה רק בבחינת לכה שתהיה דעתך עלן ודעתן עלך שנהיה מדובקים בדביקות המחשבה בטוב ולא תזוז דעתי מנך מלהתפלל עליך שתצליח בדרכך ותשוב בשלום אלי וגם דעתך עלי לשוב. אבל האחים שנסעו בהכל במחשבה וגוף מאחוות האחים אמר המלאך עליהם נסעו מזה ולא אמר הלכו מזה כי לא על הליכת הגוף כיוון רק על נסיעת המחשבה במה שנסעו במחשבתם מכל וכל מאחוה שלו ליעץ עליו עצות רעות להמיתו ח"ו.

ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך וגו'. הנראה לומר שזה היה עיקר השליחות לראות דעת ולב האחין אם הם רוצים בשלומו או לא כי בלא זה למה זה שלחו אליהם וכי יעקב היה צריך לידע אם לא נחסר מצאנו כלום או אפילו שלום בניו הכי לא ידע יעקב מרוח קדשו כי שלימים הם ומה גם שקצת מובטח היה שלא ימותו בניו בחייו. ואמנם כי בכוון עבור זה שלחו לצד שכבר נכנס בו הרהורי מחשבות מה שאחיו שונאים אותו והוא לאהבתו היה רוצה לידע תכלית שנאתם אם באמת גברה השנאה בלבם ויוכל לבוא לו תקלה מזה או יצוה להם עליו בגזירת כיבוד אב שישליכו השנאה מלבבם ויחזרו לאהבה אותו. וזה ודאי לא עלה על דעת יעקב שיעשו לו עתה איזה היזק בפועל כי על כל פנים יחוסו על צער אביהם במה שיודעין שנפשו קשורה בנפשו, ואך על עיקר השנאה בא. כי הנה ודאי בפני יעקב הגם שהיו שונאים אותו אבל ודאי כי לא הראו כל כך תגבורת שנאה ועל כן שלחו יעקב אליהם כשהם שלא בפני אביהם ואמר לו לך נא ראה את שלום אחיך כלומר ראה את שלום אחיך עמך אם הוא כאשר לפני שרק ולא יכלו דברו לשלום אבל לא הראות שנאה עמוקה מלב או אם הגדיל השנאה בקרבם ואז אצוום בגזירת כיבוד להשליך זאת מלבם. ואמנם כי באמת על כל פנים צריך לומר להאחין לאיזה דבר שלחו אביו אליהם וכי יאמר להם זה שבא לראות אם הם שלימים אתו על כן אמר לו גם כן ואת שלום הצאן והשיבני וגו' שבזה יתנצל לפניהם לומר שאביו שלחו לראות שלום הצאן. וגם כיוון יעקב בזה שיראה לעשות באיזה אופן שלא יקומו עליו האחים ליכנס עמו באיזה דברי ריבות וקטטה עד שיעשו לו איזה רעה. ולזה אמר לו אתה עשה עצמך כאילו אינך צריך לשום דבר רק לראות מה הם עושים עם הצאן והשיבני דבר אבל להם לא תאמר שום דבר אפילו אם לא יוכשר בעיניך איזה עשיה הנהגת עצמן או הנהגתם עם הצאן לא תיכנס עמהם בשום דיבור לומר להם מטוב ועד רע שלא ימצאו להעליל עליך ולהזיק אותך באיזה היזק רק תראה היטב את שלומם עמך ששם יתגלה האמת מה שבעמקי לבבם עד כמה הגדיל מדורת השנאה בלבם עליך.

וישלחהו מעמק חברון וגו'. נודע קושית חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ג) והלא חברון בהר היה וכו', ולדידי אפשר לומר כי הנה ודאי יעקב אבינו כדת וכתורה עשה וכחק שחקק אברהם זקינו שלא לשלוח איש מאתו בלי לויה ונודע אומרם ז"ל (סוטה מ"ו:) כל מי שאינו מלוה כאילו שופך דמים, וענין הלויה ידוע שמועיל לשמור את האדם מכל רע בכל הדרך אשר ילך בה כי מצות לויה גורם שתתלוה השכינה הקדושה עם ההולך בדרך לשמרו מכף כל אויב ואורב ולסטים ועיין ברמב"ם ז"ל (הלכות אבל פרק י"ד הלכה ב') במה שהאריך במצוה זו שהיא עולה על כל המצוות ושכר הלויה גדול מן הכל עיין שם. ומכל שכן יעקב אבינו ששלח בנו אשר אהבו איך לא יעשה לו לויה בכדי לשמרו מכל רע, ויותר במה שידע כי אחיו שונאים אותו. והגם שלא היו נחשדין בעיניו על שפיכות דמים מכל מקום על איזה היזק למה לא יחוש אם ביכולתו לתקן. ועל כן ודאי ליוהו על כל פנים כדין לויית רב לתלמיד שהוא עד עיבורה של עיר ועל כן חברון שהיה בהר הנה אין הר שאין תחתיו עמק ולזה אמר הכתוב וישלחהו מעמק חברון פירוש השליחות היה מהעמק שאצל חברון ולא מחברון גופא כי ליוהו עד העמק שחוץ לעיר חברון. או שהעמק היה תיכף אחר עיבורה של עיר או שהיה קצת יותר וליוה את בנו יותר קצת מדין לויה.

וגם ירמוז עמק חברון שחיבר עמו השכינה הקדושה והמלאכים המלוים לאדם בדרך לצאת ולבוא לשלום. ואפשר לרמוז בדברי יעקב השם של שמירת הדרך היוצא מפסוק (תהלים צ"א, י"א) כ'י מלאכי'ו יצו'ה ל'ך שסופי תיבות שם הקדוש יוה"ך הממונה על השמירה כידוע ממרן הרב האר"י זללה"ה, בזה שנאמר ויאמר לו לך נא ראה וגו' כי האל"ף שבסוף תיבת "נא" רומז על יו"ד כי צורת אלף הוא יו"ד כידוע ובזה הוא סופי תיבות יוה"ך מן לו עד ראה. וגם יאמר מעמק חברון שחיבר אותו אליו שלא לזוז מחשבתו ודעתו מעליו בכל הדרך לבקש רחמים עליו לבל יקראנו אסון כי יעקב אבינו אף על פי שהוא לא חזי מזליה חזי כלומר אף על פי שלא עלה על לבו לחוש מלבוא בדמים מכל מקום מזליה חזי ועל כן מאוד מאוד שמר אותו ועשה לו כל המצטרך להולך בדרך סכנה ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה צ"ד, ג') שבעת פרישתו עסק עמו בפרשת עגלה ערופה. כי ידוע מהרב האר"י ז"ל פירוש אומרם ז"ל (סוטה מ"ו:) בפסוק (דברים כ"א, ז') ידינו לא שפכה את הדם הזה וכי סלקא דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא ראינו ופטרנוהו בלא לויה כי אם היו מלוין אותו כראוי לא היה בא לסכנת מות ליהרג על הדרך כי הלויה נותנת כח לשמרו בכל הדרך כאמור. ועל כן יעקב אבינו בעת הלויה עסק עמו בפרשה זו ולמדו סודות הלויה והשמירה הרמוז בפרשת עגלה ערופה.

ובאמת הנך רואה עד כמה הגדיל מצוה זו והעסק שעסק יעקב בזה שהציל אותו ממיתה ונתגלגל מדרך הזה טובה גדולה, אלהים חשבה להחיות עם רב. ואכן יעקב אבינו כשעלה בדעתו שטרף טרף יוסף, נשבר לבו בקרבו בראותו מעשה ידיו לא הצליחו ולא עשו פרי ואפשר שגם עבור זה וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה וגו' כי יעקב אבינו חשב בדעתו כי בודאי לא עשה מצוה זו כראוי כי אם היה עושה אותה כראוי ודאי היתה משמרתו מכל רע, ובראות יעקב כי אין מצוותיו עושים פירות להיות שאינם נעשים כראוי למלך הכבוד הרי ח"ו תוחלתו נכזבה ואין לו בעולם הבא כלום כי אם לירד ח"ו אבל שאולה. ועל כן בשמעו מתחיית יוסף נאמר (בראשית מ"ה, כ"ז) וירא את העגלות וגו' ותחי רוח יעקב אביהם ואמרו חז"ל סימן מסר להם כשפירש ממנו עסק בפרשת עגלה ערופה, וזהו שנאמר וירא את העגלות וכו' כלומר זה שלח יוסף ליעקב איך חרה לך כל כך ולמה נפלו פניך להעלות על הדעת כי טרף טרף יוסף אז, הלא בלכתי מעמך, בפרשת עגלה ערופה עסקנו ועשית כל בחינת הלויה עם השמירה לחבר אותי עם השכינה כביכול ועם המלאכים המלוים ואיך יקראני אסון ועל כן וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם בראותו שמצוותיו נעשין כראוי ועושין פירות שלא ליעול בכסופא קמיה לעלמא דאתי.

ויבוא שכמה. פירוש על כל פנים לשכם בא לשלום ונחת בלי שום פגע כי עד שכם היה דעת אביו מפורש בעת הלויה לבוא עד שמה ועד שם ודאי לא היה יוכל להקרה לו שום פגע רע עבור לוית יעקב ואשר התחבר אותו לשכינה ולעצמו, ואמנם כי גם האחים בני יעקב היו וידעו כי עד מקום שישלחו אביהם ודאי לא יוכלו לעשות לו שום דבר עבור מצות לויה שלו הגדולה והחזקה ועל כן התרחקו ונסעו למקום שאין דעת אביהם יעלה ללות אותו עד שם במחשבתו ושם סברו שיוכלו לעשות עמו מה שלבם חפץ, ואפשר עוד כי ודאי ידעו שאברהם אבינו התפלל על בני יעקב כשיבואו לשכם שלא יפלו שמה כמאמר חז"ל (לשון רש"י לך לך י"ב, ו') על כן אמרו בלבם כי כבר אי אפשר לבוא מכשול לבית יעקב בשכם עבור כחו של זקן אברהם בתפילתו ועל כן נסעו משם.

וימצאהו איש והנה תעה וגו'. יגיד הכתוב בזה צדקת יוסף הצדיק כי בכל לבבו ונפשו ומאודו רץ לעשות שליחות אביו לקיים מצות בוראו כיבוד אב אף במקום חשש סכנה שלו כי בודאי גם הוא ידע שלא היה דעת אביו מפורש בלויה כי אם לשכם ואיך הלך לבדו בשדה אפילו בלתי שנאת האחין הלא כל הדרכים בחזקת סכנה ובפרט שאביו לא אמר לו ולא צוה לו כי אם הלא אחיך רועים בשכם ואם לא מצאן בשכם מה לו לילך ולבקשם במקומות הסכנה, ואך כל כך היה אהוב וחביב עליו מצוות הבורא עד שנתן נפשו לקיים מצוה אחת וכאשר לא מצאן בשכם הלך לבקשם בשדה מהר להר ומבקעה לבקעה שכן מפורש והנה תעה בשדה כאדם שנאבד לו אבידה הון רב בשדה והוא הולך ומחפש ומבקש אנה ימצא אבידתו. ואפשר שעבור זה שלח הקב"ה מלאכו לפניו להורות לו את הדרך אשר ילך בה כי בראותו חפץ לבו בכלות נפשו באהבה ממש למצוא אחיו לקיים מצות בוראו שלח מלאך לפניו להגיד לו באשר ימצא אותם וכמאמר חז"ל (תנחומא כאן) שזה האיש הוא המלאך גבריאל וכו'. ואפשר עוד יותר יאמר הכתוב כי לכאורה איש אשר מבקש איזה דבר כשבא אחד לקראתו יתחיל הוא תיכף לשאול לו אם לא ראה אותו דבר, וכאן נעשה בהיפוך ששאלו האיש לאמר מה תבקש כי יוסף כאשר לא מצא אחיו בשכם ולא עלה לו לקיים מצוה אחת נחלש לבו בקרבו והיה הולך ח"ו כמשתגע ותועה בשדה בחיפוש אבידתו עד שלא יראה כלל אדם ההולך לפניו ואף אם יראה ישכח מלשואלו עבור חלישות לבו בקרבו באבדן מצותו על כן הוכרח המלאך לשאול אותו מה תבקש.

ויאמר את אחי אנכי מבקש וגו'. הנראה שיוסף הצדיק הכיר בו שהוא מלאך ה' כי איך יאמר לאיש אשר לא ידעו מתמול ומשלשום ואינו מכיר לא אותו ולא משפחתו את אחי אנכי מבקש הכי יודע מי המה אחיו ועל כל פנים היה לו לומר את בני ישראל או בני יעקב אנכי מבקש שהמה היו מפורסמים בעולם אבל סתם את אחי מי הוא אשר ידע איזה הם אחיו אם לא שהכיר בו שהוא מלאך ה', ונודע (זוהר חדש מ"ד, ד') שהמלאכים אינם יודעים מחשבות בני אדם כי אם דיבורים בתפילתם ועל כן הוכרח לומר לו את אחי וגו' והוא המכיר אותו ואת משפחתו. או אפשר לצד שהיו בני יעקב ניכרים בין כל האומות בנוי ובכח ובגדולה ועל כן אמר לו את אחי הדומין אלי וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.

ויאמר האיש נסעו מזה וגו'. חז"ל אמרו (לשון רש"י על פי בראשית רבה פ"ד, י"ד) הסיעו עצמן מן האחוה ולשון מזה לכאורה אינו מובן לפי זה. וגם איך מרומז שנסעו מן האחוה. ואפשר לומר כי ז"ה מספרו י"ב ורומז על שנים עשר שבטים. ואפשר על כן אמר יוסף ליעקב להלן (מ"ח, ח') בסדר זה בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ואומרו בזה אין לו פירוש ורבותינו דרשוהו עיין שם. ואכן הנה נודע מאמרם ז"ל (תיקוני זוהר ק"י:) שהיה ראוי לצאת י"ב שבטים מיוסף כאשר מיעקב, אך לאשר ויפוזו זרועי ידיו שהוציא זרעו מעשר אצבעות ידיו (סוטה ל"ו:) לא נשמר לו כי אם שנים. וזה אומרו על מנשה ואפרים בני הם אשר נתן לי אלהים בזה כלומר בעד זה שהיה להיות לי י"ב שבטים לא נתן לי אלהים כי אם הבנים הללו. ונחזור לענין כי ז"ה רומז על י"ב שבטים ולזה אמר לו נסעו מזה שנסעו מלהיות שנים עשר שבטים כי רוצים ח"ו להכחיד שבט אחד מישראל ומזה דקדקו חז"ל ואמרו הסיעו עצמן מן האחוה.

ולפי פשוטו יאמר נסעו מזה. כי הנה ודאי אף שאמר לו אביו בפרטות הלא אחיך רועים בשכם ודאי לא היתה כוונתו על העיר שכם לבד כי אין דרך הרועים לרעות בעיר אלא על כרחך שכם וכל המחוז והאפרכיא השייך לשכם והכל נקרא על שם העיר ועל כן אמר לו נסעו מזה פירוש מכל מה שנקרא על שם המקום הזה משם נסעו. וכבר כתבנו בכוונתם לאשר שידעו כי אביו ילוהו על דעת מפורש לשכם ולא יוכלו לו ולמען הפרת עצת אביהם לעשות עמו מה שלבם חפץ ולשלוט עליו כי רק עד שכם יתפלל וגם עבור בקשת אברהם שלא יפלו בני יעקב בשכם הכל כנזכר ועל כן נסעו מזה ושמעתי אומרים נלכה דותינה לבקש נכלי דתות למצוא אותו במקום אחר לשלוט עליו. והנה כל זה שמע יוסף והבין את כל זה כי בנפשו הוא ללכת אחר אחיו וגם לא היה מחויב דבר מצד פקודת אביו כי כבר נסעו משכם וכל תחומיה, ומה לו ללכת אחריהם לדותן ובפרט שהמלאך לא אמר שהלכו לדותן רק שמעתי אומרים נלכה דותינה ואפשר כי ימלכו אחר כך לילך למקום אחר ומזה היה מחויב יוסף לשוב לו אל ארצו כי איך יחפשם בארץ לא לו ועל הכל עבר ואמר לנפשו שחי ונעבורה לקיים מצות הבורא.

וילך יוסף אחר אחיו. אומרו אחרי אחיו לכאורה מיותר והיה לו לומר וילך יוסף וימצאם בדותן, ואמנם גם זה ללמד בא צדקת יוסף הצדיק ביותר ויותר כי מלבד שהיצר לו קיום מצות אביו ועל כן הלך אנה ואנה למצוא אותם לחיבוב המצוה כנאמר אלא אף צרת אחיו צר לו בראותו כי אינם במקומם הראוי דאג אף הוא בעצמו עליהם ועל כן וילך יוסף אחר אחיו, מצדו בעצמו ביקש אחיו אף שהיו שונאים אותו.

גם יאמר וילך יוסף אחר אחיו. כי חש יוסף בדעתו איך אלך יותר מזמן שקבע לי אבא הלא יעזוב אבי דאגת הצאן וידאג לי בראותו כי לא אבוא למועד המיוחד וכמעשה דשאול המלך עם קיש אביו שהלך לבקש את האתונות (שמואל-א י', ב'), ואמנם כי זה היה אם לא היה מצוהו אביו רק לראות שלום הצאן אבל כאן הרי צוהו ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן ובאחיו אין שייך לומר כי יעזוב דאגת כל אחיו וידאג לו ובזה סמך לילך ולבקשם כאשר ימצאם. ולזה יאמר הכתוב וילך יוסף מה שהלך יוסף להלן שלא מדעת אביו הוא אחר אחיו ולולא זאת ודאי היה חוזר משכם. וזה שאומר הכתוב וימצאם בדותן גם כן קצת ראיה למה שכתבנו כי מעצמו הלך יוסף שם לבקשם שלא בצווי אביו כי מציאה אין שייך כי אם בדבר אשר לא ידע מקומו ואחרי החיפוש אם ימצאם יאמר עליו לשון מציאה וזה לראיה שיוסף הלך מעצמו אחר אחיו לחפשם ואחר כך וימצאם בדותן אבל בעודו בבית אביו לא היה שום דעה אחרת איה הם כי אם בשכם.

ויראו אותו וגו' ובטרם יקרב וגו'. הרב הקדוש בעל אור החיים מדקדק כאן דיקדוק הלשון שהיה לו לומר התנכלו עיין שם. ואנחנו נאמר בפירושנו כי הכתוב מספר המעשה כי עתה ראו אותו כולם אבל ובטרם יקרב אליהם כלומר קודם התקרבות זה במה שראו אותו עתה ויתנכלו אותו להמיתו כי הרי כבר אמר המלאך מקודם שמעתי אומרים נלכה דותינה לבקש נכלי דתות איך להמיתו, והוא אומרו כאן ויתנכלו אתו פירוש שנתמלאו עמו במחשבתם לדונו מה לעשות לו ויצא המשפט מביניהם להמיתו וזה היה קודם בואו אליהם ואגב אורחא אשמעינן הכתוב כי שבטי י"ה היה בהם כמעשה הצדיקים שדרך הצדיקים להקדים להם במחשבתם דבר שיבוא להם בקרוב כי אף על פי שהוא לא חזי, מזליה חזי ונשמתו הזכה עליו בלי תערובות מחשבות זרות מדברים שאינם נכונים, תגיד ותודיע לו לחזות בדבר הראוי אליו. ואכן אין זה ענין לכאן רק בדמיון מה אשר היו מדברים מיוסף בטרם ראותם אותו לדונו בדת ודין ובהסכמה עליו להמיתו מצד מורד במלכות בית דוד כמו שמובא בשל"ה הקדוש, או מצד עד זומם המבואר באור החיים. או אפשר לצד מה שכתבנו למעלה שחשדוהו בחילול בריתו במה שראו בו פגם ברית הלשון בהוצאת הדבה. ואפשר כי סמכו עצמם בזה על כח שכלם הגדול במה שידעו לפי סברתם אם ח"ו ברע הוא בבחינת הברית, ודאי כי יפגום בריתו להלן ח"ו בבעילת בת אל נכר וכדומה כי אם הוא נוטה בבחינה זו ח"ו בבחינת הקליפה והסטרא אחרא ודאי אי אפשר לו לכבוש תאותו שלא יהיה נכשל בטומאת העריות ואמרו ימות זכאי ואל ימות חייב כבן סורר ומורה שנידון על שם סופו אשר על כן העלו להלכה כי חייב מיתה הוא, ועל כן כאשר ראוהו בעיניהם דנו שמאת ה' נסבה זאת לבוא אליהם בפתע פתאום אחר גמר דינם להריגה. ולזה,

ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. פירוש חזי מאן דקמן כי הלא בעת הזאת ישבנו בדין ודננו לו משפט מות והנה עתה הוא בא לקראתנו מאי בעי עתה הכא אם לא שמן השמים הוא ח"ו לאבדו מן העולם. ועל כן,

ועתה לכו ונהרגהו וגו'. נודע מאמרם ז"ל (מדרש שוחר טוב ק', ב') אין ועתה אלא תשובה אין ועתה אלא יראה וכו' לומר כי ביראה ותשובה בכשרות אמרו הדבר הזה. כי הלא במעשה העגל כשחגר כל שבט לוי איש חרבו והרגו איש את אנשיו הנה שיבחם משה רבינו ע"ה ואמר עליו (דברים ל"ג, ט') האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר וגו' כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו וגו'. וגם כאן כפי חשד יוסף בעיניהם בעבירות ובחילול בריתו כי אב החסידים דוד המלך ע"ה אמר (תהלים פ"ט, ל"ה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה. ויוסף אשר שינה מוצא שפתיו לחפוא עליהם דברים אשר לא כן, דנו כי הוא ודאי בחילול בריתו, וראוי לקנא בחרב נוקמת נקם ברית ולקיים ואת אחיו לא הכיר כי הלא גם כאן אמירה זו היה בין שמעון ולוי כמו שאמרו חז"ל (תרגום יונתן בן עוזיאל) אשר זה ויאמרו איש אל אחיו אינו אלא שמעון ולוי ועל כרחך לשמים נתכוון שלא לרחם על אחיו בדין ולהעביר ח"ו רשעי ארץ לפי דעתם.

וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו'. חז"ל אמרו (בראשית רבה פ"ד, ט"ו) אמר ראובן אני בכור וגדול שבכולם לא יתלה הסרחון אלא בי, ונראה להמתיק דבריהם בחששת ראובן שבמה שהוא בכור יתלה הסרחון בו כי הלא ידוע מה שאמר הכתוב (דברי הימים-א ה', א') ראובן בכור ישראל ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף וגו'. והנה זה המעשה היה ימים רבים אחרי חילול יצועי אביו והראיה שכאן נאמר וישב ראובן אל הבור ואמרו חז"ל (שם שם, י"ט) שחזר לשקו ולתעניתו על מעשה חילול יצוע, ובודאי כבר היה יודע ראובן כי ניטלה הבכורה ממנו וניתנה ליוסף ועל כן היה מקום לחשוד את ראובן שעבור הבכורה הרג את יוסף וזה אומרו אני בכור וגו' לא יתלה הסרחון אלא בי שיאמרו שעבור הבכורה שקטתי ונתתי להורגו ותמצא שאמרו חז"ל (ברכות ז':) מאי ראובן ראו בן, אמרה ראו מה בין בני לבן חמי בני אף על גב דבעל כורחו אשתקיל בכירותא מניה ואפילו הכא לא אקני ביה וכו' בן חמי דמנפשיה זבין בכירותא ואפילו הכא וישטום עשו וכו', הרי שהיה זה חידוש בראובן שלא אקני ביוסף ואם היה נהרג ודאי שהיו חושדין אותו בזה ולכך וישמע ראובן ויצילהו מידם ואכן איך צייתוהו אחיו לשמוע לו והלא בדין דנו לו. לזה אמר הכתוב,

ויאמר לא נכנו נפש. והוא על דרך שאמרה אביגיל לדוד (שמואל-א כ"ה, כ"ו) ועתה אדוני חי ה' וחי נפשך אשר מנעך ה' מבא בדמים והושע ידך לך וגו', כלומר כי הן אמת שנבל חייב מיתה מידך אבל אין זה לכבודך ותפארתך שידך בעצמו תושיע לך ותנקום נקמתך בידך ממש כי הלא ה' יריב את ריבך ויומת בידי שמים כמו שפרשו שם המפרשים, וכן כאן אמר להם ראובן אמת שהוא חייב מיתה אבל כיון שהוא על עסקינו בהוצאת הדיבה ורצון המושל עלינו אין זה דרך הצדיקים לנקום בעצמם את דמם מיד אויביהם ועל כן לא נכנו נפש כלומר שאנחנו בעצמינו לא נהרוג אותו בידינו, וזה אומרו ויצלהו מידם כי על כל פנים הצילו מידם גופא שאל ישלחו את ידם בו אבל על כל פנים מגרם מיתה אי אפשר להשיבו מאתם כי בדין דנוהו בחיוב מיתה וזה טעם אחד שלא יהרגוהו בעצמם שלא יושע ידם לו. ועוד,

ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם. ולכאורה לא נודע מה חידש באמירה זו יותר מבראשונה, ואמנם כי בא עליהם ממקום אחר כי ידוע פסק הרמב"ם ז"ל (עיין הלכות תפילה פרק ט"ו הלכה ג') אשר כהן שהרג את הנפש פסול לעבודה, ואפילו הרגהו בשגגה ועל כן אמר להם הנה אנחנו מצפים כולם להיות עובדי ה' בעולה וזבח ואם נהיה שופכי דמים ניפסל לעבודה, ואפילו אם תאמר שבכזה שהיה לו דין מיתה לא יפסול הכהן ההורג עבור זה על כל פנים יש כאן חשש אולי אפשר שגגה הוא בידינו כל אלה, כי הרי שלא בעדים והתראה היה, רק שבן נח נהרג בלא עדים והתראה מפי עד אחד ואפילו קרוב ועל כן בזה יש לחוש אולי משגה הוא בידינו ובזה ודאי ניפסל לעבוד עבודת ה', אשר על כן השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר וגו' כלומר ונראה כי ה' יריב ריבנו בכלל, הן על הבכורה והן על המלוכה ויושיע לנו מן הקמים עלינו כי בכל הקב"ה עושה שליחתו כמאמר חז"ל (בראשית רבה י', ז'), והנה הבור הזה מלא נחשים ועקרבים והנה הוא מוכן למיתה שלא בידינו ויד אל תשלחו בו למען לא תושיע ידינו לנו ולא נהיה כהורגים נפש, ובלא זה יומת. ואמנם כי כל הדברים האלה לא אמר ראובן כי אם לפנים לפניהם. אבל אמיתת כוונתו הנה מעיד הכתוב שלא היה רק,

למען הציל אותו מידם להשיבו וגו'. כי לא כיוון בשבילם שלא יהיה להם חסרון פסול עבודה או שלא יהיה זאת להם לפוקה כאשר תושיע ידם להם רק כוונתו היה למענו למען יוסף להצילו מידם ולהשיבו אל אביו שלם בגופו והכל שלא יאמרו כי היה בלבו עליו עבור הבכורה. ובאמת ראו מה בין בני שלא קינא כלום על הבכורה אחרי שהוא אמר ויעשה מי יבוא אחר המלך רצה בלב שלם שיתקיים כן להיות הבכורה ליוסף, ואפשר שרצה זה בשלימות כדי שיהיה לו זה כפרה על בלבול היצוע ובזה הנה יעקב ומשה אמרו דבר אחד יעקב אמר (בראשית מ"ט, ד') פחז כמים אל תותר וגו' אז חללת יצועי עלה כלומר על חילול היצוע ניטל הבכורה ממך וניתנה ליוסף ועל כן אמר משה (דברים ל"ג, ו') יחי ראובן ואל ימות כי בזה שנלקח הבכורה מאתו נתכפר לו מעשה בלהה ומעתה יחי ראובן.

עוד אפשר לומר במאמר ראובן אל תשפכו דם. כי הנה נודע פלוגתת רבותינו המפרשים ז"ל שעמדו מערכה מול מערכה אם האבות כבר היו דינם כבני ישראל לכל דבריהם או שנהגו לחומרא עדיין כבני נח (עיין בפרשת דרכים דרך האתרים שהאריך בפלוגתא הזו), והנה בדבר פלוגתא צריך להתנהג כחומרת שני הדעות ועל כן כאן הנה בני נח ידוע שמוזהרין על הדינים כמו שמובא ברמב"ם ז"ל (הלכות מלכים פרק ט' הלכה א' וי"ד) ונמצא שהיו מחויבים לעשות דין ביוסף כי אם לא זה דמם בראשם כי מצווין על הדינין, ואמנם הנה בבני נח כתב הרמב"ם ז"ל (עיין שם הלכה ד') וזה לשונו: והואיל והמית מכל מקום חייב מיתה שבזה חמור בני נח מדין ישראל שאף על גרם מיתה מכל מקום חייבין עליה, והנה כאן במיתת יוסף היה גרם מיתה ממקום אחר שהיה יעקב אביהם בסכנת מות וכמו שאמר יהודה מפורש ליוסף והיה כראותו כי אין הנער ומת ופירושו כי אם ימות אבינו תהיה אתה החייב בו כי בן נח מצווה על גרם מיתה כל דהוא. והנה כל חיובי מיתה שבארנו למעלה שהיה ליוסף כולם אינם כי אם, אם דין בני נח יש להם אבל אם דין ישראל יש להם הרי לא מצינו עדים והתראה ואיך יתחייב נפש הריגה בדיני ישראל בלתי עדים והתראה, ולזה אמר להם כי ממה נפשך אסורים אתם להורגו כי אם דין ישראל יש לנו ואין חשש בגרם מיתת אביו איך תהרגוהו בלא עדים והתראה, והוא אומרו ויאמר לא נכנו נפש כי אם דין ישראל יש לנו איך נכה נפש שלא בעדים והתראה, והשנית אם תאמרו שאנו דין בני נח יש לנו ונהרג שלא בעדים והתראה, אסורין אנו בהריגתו מפני חשש סכנת מיתה בנפש אביו והוא אומרו ויאמר ראובן אל תשפכו דם פירוש כי בהריגתו תשפכו דם אחר והוא דם אביו כראותו כי אין הנער ומת. ועל כן לא אמר כבתחילה אל תהרגו אותו כי לא קאי על יוסף רק על יעקב ואצלו נקרא שפיכת דם כי אפשר שלא ימות תיכף בשמעו רק בלאט בלאט ישפך דמו בצרתו בכל יום עד יתמעט וימות ח"ו ובני נח מצווין בגרם מיתה כאמור. ועל כן השליכו אותו אל הבור ואנחנו לא נעשה מעשה בידינו ואין עלינו גרם מיתה כיון שלא נהרוג אותו בידינו אבל עיקר הכוונה היתה למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו דייקא שלא ישפך דם אביו עליו כשלא יראהו.

ויהי כאשר בא יוסף וגו'. לכאורה לפי שיעור הכתוב היה לו לומר ויבוא יוסף אל אחיו ויפשיטו וגו', ואכן סיפרה התורה בשבח שמו יתברך ובשבח צדיקיו שהקב"ה בורא להם רפואה תחילה קודם למכה כמאמר חז"ל (מגילה י"ג:) אמר ריש לקיש אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה וכו', כי אם היה המכה קודם בריאת הרפואה היה קשה להם לסבול המכה מפני קשיותה, ונראה שזה פירוש הכתוב (שמות ט"ו, כ"ו) כל המחלה אשר שמתי וגו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, פירוש שאני לא אשים עליך המכה כי אם כשכבר אני ה' רופאך (כי מלת כי משמש בד' לשונות וזה משמש בלשון אלא) כשכבר בראתי הרפואה. וכן כאן הנה אם היה בא אליהם יוסף תיכף קודם העצה על המיתה והמלצת ראובן להצילהו אפשר היה בסכנת מות לצד כי בפתאום היה הדבר והם בחרון אף היו וכבר דנוהו ובקשו לו נכלי דתות להמיתו. ועתה הכתוב מספר בחסדי המקום על יראיו אשר סיבת הסיבות ברוך הוא סיבב שתחילה יראוהו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו ונתגלגל מזה שישמע ראובן ויצילהו מידם והן עתה כשכבר נעשה הרפואה וההצלה, הנה ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו לא עשו עמו כאשר זממו בתחילה להרגו רק ויפשיטו את יוסף מה שאין כן אם לא היה זה בתחילה ח"ו כפשע היה בינו ובין המות.

ויפשיטו את יוסף את כתונתו את כתונת הפסים. כפל מלת כתונת צריך הבנה וחז"ל דרשוהו (בראשית רבה פ"ד, ט"ז), והנראה לי על פי המבואר בתשובת הראנ"ח (חלק א' סימן ע"ה) שאם אין מנהג אותו מקום ללבוש אותו מלבוש אלא הוא לא חיישינן לשאלה ומעידין עליו וכו' עיין שם. וכזה עשו אחיו כי אמרו בלבם אם נפשיטו מכל הבגדים להביא לאביו כל בגדיו פן יאמר אביו בלבו אפשר ששאל כל בגדיו לאדם אחר ואותו אחר נהרג ולא יתייאש ממנו, ויחקור אחריו בדרישות וחקירות שונות עד שיתגלה לו הדבר בכל מקום שיהיה כי לא יאמר שחיה רעה אכלתהו, על כן נתחכמו שלא להביא לו רק את כתונת הפסים המיוחד לו לבדו ואין דרך אחר ללבוש את זה ומעתה יתייאש אביו ממנו כי בזה ודאי לא שייך לומר שאחד שאל מאתו זה ויתוודע לו האמת שטרף טרף יוסף וישתה עליו כוס של תנחומין וישתקע הדבר ולא יתוודע לעולם כל ימי חיי אביו, וזה אומרו ויפשיטו וגו' את כתונתו כלומר כתונתו המיוחד לו לבד ואיזה הוא את כתונת הפסים אשר עליו שהוסיף לו אביו יותר על אחיו.

ויקחוהו וישליכו אותו הבורה. בדרך השלכה השליכוהו ולא חשו שמא ימות מחבטה והבלה כי שנאת מות שנאוהו, וזה שאמר הבורה ולא לבור נראה שבא לרמז דין הבור שחייבה התורה שהוא לא פחות מעשרה טפחים וזה הבורה שמלת בור הוא בין שני ההי"ן העולה עשרה לרמז על י' טפחים וזה ששנו חז"ל (בבא קמא נ':) אם כן למה נאמר בור לומר מה בור י' טפחים ולא נמצא בשום מקום להיות מפורש שבור שחייבה התורה הוא בי' טפחים, ואפשר שהוא מרמז הזה. ולזה סיים הכתוב כאן והבור רק אין בו מים והוא על פי מאמר חז"ל (שם נ"א:) בור ח' טפחים ומהם ב' טפחים מים חייב דטפח דמיא כתרי דיבשתא דמי, ולזה אמר כאן הכתוב מה שמרמז לבור עשרה הוא מפני שהבור רק אין בו מים אבל אם היה בו מים לא היה צריך לעשרה כי חד דמיא כתרי דיבשתא ועל כן בכל מקום שנזכר בור סתם שהוא בלא מים שיעורו בעשרה ולא כן במים.

גם יאמר והבור רק אין בו מים. על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"ח, י"ד) בפסוק (בראשית י"א, ל') אין לה ולד כל מקום שנאמר אין לה הוה לה וכו', וכן כאן הנה עתה בעת אשר הושלך אין בו מים אבל היה לו מים קודם ההשלכה רק שנעשה לו נס ונתנגבו המים בעת בואו שמה שלא ישטפנו מצולה, ובפרט בדבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו כי הלא יעקב יגע יגיעות במים לכבוד ה' כמו כאשר גל אבן הגדול מפי הבאר להשקות צאן לבן, וכן במעבר יבק שעשה עצמו כגשר ונטל את נשיו ואת ילדיו ואת הבהמה והצאן להעבירם והכל בשביל צער בעלי חיים לכבוד ה' ועתה יכשל זרעו במים וכמאמר חז"ל (בבא קמא נ'.) אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו ועל כן הרעים ה' על מים רבים ונתנגבו בעת בא יוסף לשם.

וישבו לאכל לחם וגו'. מודיע הכתוב זאת לומר כי דוקא אחר שנגמר בדעתם שלא להורגו בידיהם ישבו לאכול לחם אבל כשהיה בדעתם לדון אותו בהריגת נפש לא היו יושבין לאכול כל היום כדברי רבי עקיבא (בפרק ד' מיתות ס"ג.) מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום כולו תלמוד לומר (ויקרא י"ט, כ"ו) לא תאכלו על הדם.

גם יאמר וישבו לאכל לחם. פירוש שח"ו לא כעשו הרשע שנאמר בו (בראשית כ"ה, כ"ט-ל') ויבוא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר הלעיטני נא וגו' ואין עיף אלא רציחה כמה דאת אמרת (ירמיה ד', ל"א) כי עיפה נפשי להורגים וכו', כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ב). כי הם אף שהשליכו אותו הבורה והוא כעין מיתה לא היו ח"ו כעיפה נפשם להורגים ולבוא אחר כך להלעיט גרונם במאכל ובמשתה כי אם וישבו לאכל וגו' בישיבה במתינות בזה השולחן אשר לפני ה' באימה ויראה כי מה שעשו בדין עשו כדין מורד במלכות בית דוד שדינו במיתה ואי תימא היאך שמעו לדברי יהודה ושבקוהו הלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, נראה דאין זה כי אם בביזיון המלך שאסור להמלך לבזות את עצמו אפילו אם רוצה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות מלכים הלכה ג') ואינו חולץ לפי שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואפילו רצה אין שומעין לו שזה בזיון הוא שנאמר (דברים כ"ה, ט') וירקה בפניו וכו'. ומשמע דוקא בזה דרך בזיון ואין לאחרים רעה, בזה אין רשאי. אבל למורד בו, למחול לו שלא יתיר דמו ודאי רשאי וראיה מדוד המלך שנשבע לשמעי בן גירא שלא ימיתנו כמו שכתוב (שמואל-ב י"ט, כ"ד) ואיך מחל על כבודו בבזיון גדול כזה שבזהו שמעי אלא ודאי בהריגת נפש יוכל למחול על כבודו. ועל כן גם כאן שמעו ליהודה להציל את יוסף, אבל גם תחילה שרצו להורגו לא ח"ו בדרך הריגה היה כי אם במשפט הצדק לפי דעתם.

וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים וגו'. מלת וישאו עיניהם לכאורה מיותר והיה די לומר ויראו והנה ארחת וגו', ואמנם כי חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ט"ז) אמרו למה פרסם הכתוב את משאם להודיע מתן שכרם של צדיקים שאין דרכם של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע וכו'. והוא אומרו וישאו עיניהם פירוש עיני השכל שלהם ויראו והנה ארחת וגו' נושאים נכאת וצרי ולוט וגו' והשתוממו על המראה לומר מאי דקמן שערביים ישאו בשמים שאין דרכן אלא בעטרן ובנפט על כן הבינו שמה' הוא למסור את יוסף לידם ולא יוזק מריח רע.

ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וכו'. אומרו אל אחיו לכאורה מיותר כי ודאי להם דיבר שלא היה אחר אז עמהם, ואכן כי לאחיו רצה לומר הם בני לאה שהם לו אחים גם מן האם ולהם יחרה יותר גדולת יוסף עבור הבכורה שנלקח מבני לאה וניתנה לו, ועל כן אמר להם מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו' כלומר שגם לנו אין נפקא מינה בזה כי אף באבדן יוסף לא יוחזר הבכורה אלינו ומתנתו לבנימין כי הוא אצל אביו במקום יוסף כנודע בסוד המקובלים, וגם הוא נקרא צדיק ובן זקונים כנודע ולא נרויח כלום בהריגת יוסף.

וכסינו את דמו. זה אין לו פירוש לכאורה, ולפי פשוטו נראה לומר כי הנה דרך הרוצחים לכסות הדם שלא יתגלה תיכף לכל כי נהרג אדם כאן ויחפשו אחריו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, והנה בני יעקב אף אם היו הורגין אותו לא היו צריכים לכסות דמו מדרך הרציחה כי בדין יבואו עליו ואכן כי מפני צער יעקב אביהם יהיו מוכרחים לכסות את הדם שלא יראה ויבין כי ידם משלו בו וחזר הדבר להיות כרוצחי רצח להסתיר דבר הרציחה בכסוי דם בעפר, ואין נאה כזאת לבני יעקב לעשות דבר כזה שיהיה נראה כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וזה שאמר להם יהודה כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו שאנחנו מוכרחים לכסות הדם ונהיה כרוצחים בדרכים ולא באלה חלק יעקב.

ועוד נראה בזה כי הלא נודע מאמרם ז"ל (סנהדרין ל"ז:) מיום שפתחה הארץ פיה וקיבלה דמו של הבל לא פתחה פיה עדיין ואומרת שיר בכנפיה ולא בפיה וכו'. ובודאי עתה לא תרצה שוב הארץ לקבל דמו של יוסף מיראתה מן הקללה שנתקללה בדמו של הבל, ועל כן אמר יהודה וכסינו את דמו שנהיה אנחנו מוכרחים לכסות בעצמינו דם יוסף ואין זה תפארת בני יעקב.

גם יאמר וכסינו את דמו. על פי מאמר חז"ל (גיטין נ"ז:) בדמו של זכריה שהיה תוסס ולא נח עד ששחטו עליו כמה אלפים מישראל. ולזה אמר יהודה כי אפשר אשר וכסינו את דמו שנהיה אנחנו מכסין את דמו בדמינו וכאשר כתבנו למעלה כי אף שבדין דנוהו מכל מקום במשפט בני נח דנוהו שלא בעדים והתראה וכשהוא שלא בעדים אפשר לא כן הוא כאשר הם סוברים ושגגה הוא בידם ויצטרכו לכסות דמו עד אשר ינוח מרוגזו.

עוד יתבאר על זה הדרך. כי הנה יהודה חכם גדול היה וכבר עלתה בדעתו לחוש אולי משגה הוא בידם אך על כל פנים הם מותרים לעשות שלהם, כדין בני נח שנהרג בעד אחד אפילו קרוב כנזכר למעלה אבל יוכל להיות שיוסף בצדקו עומד מתחילה ועד סוף ונמצא שעצה לא טובה עשו במה שהשליכו אותו הבורה. כי מחשש נחשים ועקרבים שהיו שם, ודאי יסגיר ה' פיהם ולא יריעו ולא ישחיתו לצדיקו של עולם ומי שיענה לדניאל בגוב האריות אשר סגר פום אריותא מלשלוט בו הוא יענה ליוסף מהנחשים ועקרבים. ואם מחשש כי מי יעלה אותו מהבור הרי מצינו (בבא קמא נ'.) בבתו של נחוניא חופר שיחין שאמרה זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו והעלני מן הבור. הרי כי לא יעזוב ה' את חסידו אף בבור תחתיות. ונמצא כשיעלה יוסף מן הבור בודאי יבוא לאביו ויגיד לו את כל הקורות אותו ואוי לאותה בושה וכלימה שיקבלו מאביהם הזקן יעקב. ולכאורה אין תקנה בזה כי אם להורגו, ובזה יתכסה הדבר מכל וכל במה שהתחלנו לעשות. ולזה אמר להם יהודה כי הנה מן הבור ודאי שצריך להעלותו שלא יעלה מאליו ויבוא לאביו, ואיך נסבול אותה בושה וכלימה. ולכאורה אין תקנה כי אם בהריגה, ואך מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו כלומר מה הנאה יגיע אלינו כי נהרוג אותו בשביל לכסות את דמו מכל וכל שלא יתגלה הדבר לפני אבינו מה שהתחלנו לבוא עמו בדמים. אתן לכם עצה אחרת בזה.

לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו'. וישמעאלים סוחרים ודאי שיחזיקו אותו לעבד להם בביתם ולא יוכל לעולם לבוא ולראות פני אביו ולא תכסנו בושת. או אפשר כיון שהוא מגודל בתפנוקי מלכין בבית יעקב ועתה לעבד נמכר יוסף ממילא ימות תחת ידיהם בעבודת עבד או שהם יהרגו אותו כשלא יעבוד עבודה כראוי ולעולם לא יראה אור בהיר בשחקים פני אביו יעקב. ואין ההבדל בזה כי אם וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרינו הוא כלומר אחינו הוא ואין זה לפנינו להרוג איש את אחיו. וגם בשרינו הוא וממש הוא כמו (במדבר י"ב, י"ב) ויאכל חצי בשרו, על כן זה הנכון לנו למוכרו לישמעאלים ובודאי לא יצא נקי מתחת ידיהם וגם ידינו לא יהיה בו ולא יגיע לעולם לאזני אבינו ועל כן וישמעו אחיו כי עצה טובה נתן להם שלא ישנו את תפקידם להיות כרוצחי נפש ואף על פי כן ח"ו יאבד שמו לעולם. ולזה אמר הכתוב,

ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו וגו' וימכרו את יוסף לישמעאלים וגו'. כי לצד שהיתה כוונתם בזה למען שלא יצא נקי מתחת ידם בכדי שלא יוודע הדבר ליעקב לעולם על כן לא רצו למכרו כי אם לישמעאלים הגם אשר ויעברו אנשים מדינים וגו' וזו היא שיירא אחרת כפירוש רש"י לא רצו למוכרו להם כי אם וימשכו ויעלו וגו' וימכרו את יוסף לישמעאלים, והכל מפני כי הישמעאל פרא אדם הוא וידו בכל ולא ישמט מתחת ידו מה שאין כן בשארי האומות. ועל כן בשני המלות לישמעאלים האמורים בענין נקוד הלמ"ד ראשונה בפתח להורות על הידוע כלומר לישמעאלים הידועים בטובם ומזגם שלא יצא אחד נקי מהם לעולם. והכל היה כי לפי דעתם היה חייב מיתה מן הדין, רק שלא רצו שידם תהי בו. ואכן מסבב הסיבות לא עזבו בידם וסיבב סיבות שונות שהישמעאלים מכרו אותו למדינים, ומדינים למצרים, והציל אותו הקב"ה מבין שיני אריות בכדי לעשות את אשר זמם, ועצת ה' היא תקום לעולם להתקיים והנה קמה אלומתי.

או יאמר וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור. כלומר פקח עיניך וראה כמה השנאה גורם כי הלא נודע שהבור היה בו נחשים ועקרבים שמוכנים להזיק ולהמית כל בריה בבני אדם ותראה שאפילו בתפילת שמונה עשרה ששנו רבותינו (ברכות ל"ג.) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אמרו בגמרא לא שנו אלא נחש אבל עקרב ודאי פוסק כי עקרב ודאי ממית, והנה הכתוב מעיד אשר וימשכו את יוסף מן הבור כלומר יוסף כולו שלם בגופו ובתוארו ולא נחסר ממנו כלום ולא הזיק לו שום בריה. ובזה היה ודאי לשבטי י"ה להבין ולשים על לבם לומר הלא דבר הוא כי מי הוא שיצא שלם מבין נחשים ועקרבים אם לא שה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו ויראתו וחתתו על כל הבריות מלהזיקו, ומכל שכן כפי דעתם שהיה חייב מיתה הלא נודע אומרם ז"ל (כתובות ל'.) אף על פי שד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטלו וכו'. וזה שהיה בין הורגי נפשות ולא הרגוהו, ודאי כי ישר הוא ולא עולתה בו. ואמנם כי שנאה מקלקלת השורה ומשנאתם לא ראו בו שום זכות לטובה. ובאמת אפשר שעבור זה נענשו השבטים על מכירת יוסף, בגילגול עשרה הרוגי מלכות כנודע לחכמי לב (תיקוני זוהר ק"י:). הגם שדנוהו בדין, מכל מקום עברו על דין מפורש ששונא אסור לדון ואיזהו שונא כל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה (סנהדרין כ"ז:) ואצלם מפורש אשר ולא יכלו דברו לשלום נמצא שהיו פסולים לישב עליו בדין. על כן וגם דמו הנה נדרש מאתם ועד היום הזה עדיין לא יצאנו לגמרי מחומר עוון הזה כידוע.

ועוד יותר יש לפרש אומרו ויעלו את יוסף על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה מ', ה') בפסוק (ירמיה ל"ח, י"ג) וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אותו מן הבור שעוד נתעלה למעלה למעלה. וכן כאן ויעלו את יוסף שעוד נתעלה יוסף בהעלותו ואף על פי כן אין קול ואין עונה להזכיר עליו דבר, לומר שלולי שירא שמים הוא לא יצא בשלום מן הבור, ועוד במעלה ורק מכרוהו לישמעאלים.

ועוד יאמר הכתוב וימכרו את יוסף וגו'. כמתמה בא הכתוב הלא אם לעבד נמכר יוסף הלא על כל פנים היה ראוי לקחת בערכו למאות ולאלפים כי הלא הוא עבד שאין כמותו בכל העולם ליופי וכח וגבורה וחכמה והנה הם וימכרו את יוסף הידוע במעלותיו הנפלאות בעשרים כסף שאפשר אף עבד הפחות שבפחותים לא ימכר בכזה. ואמנם הכל טעם אחד הוא כי עיקר כוונתם היה רק שידם לא יהיה בו אבל יד אחרים רצו שישלוט עליו למען לא יבוא עוד אל אביו ועל כן לא רצו כלל לעמוד על המקח למען לא יחוסו הישמעאלים על דמים הרבים שיתנו ויקיימוהו כפי כוחם על כן מעט דמעט לקחו בעדו בכדי שתיכף בקצפם עליו ידם תהיה בו בראשונה להמיתו והכל מפני שהיה חייב מיתה לדעתם כאמור.

ויביאו את יוסף מצרימה. אומרו את יוסף לכאורה מיותר והיה לו לומר ויביאו אותו מצרימה כי ממנו מדבר, ואמנם כי אף על פי שאחיו זלזלו במקחו ולקחו בעדו דבר מועט דמועט לטעם הנזכר. מכל מקום הקונים אחר הקניה מבינים היו והכירו כי הוא שוה ערך ממון הרבה כי מי ראה עבד כזה מימיו בדעתו ומעלתו, ואינו עבד נבזה הנמכר בסך מועט. על כן טרחו והביאו אותו לכרך של מלכים למוכרו בדמים מרובים ולזה ראו שלא להניחו ליפול מגדולתו ותוארו ויופי פניו בכדי להעלותו בדמים מרובים. ויביאו את יוסף, כלומר יוסף כמות שהוא בגדולתו וחשיבתו כי הוא הראוי להיות מובא לכרך של מלכים.

וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור. תיבת והנה לכאורה מיותר, ונראה על דרך אומרם ז"ל (מכילתא בחודש השלישי) בפסוק (שמות י"ט, י"ד) וירד משה מן ההר אל העם מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו כלל כי אם מן ההר אל העם וכו'. וכן כאן העיד הכתוב בראובן כי לא חישב כלל על מעשהו ומלאכתו בבית רק תיכף אחרי עסקו בשקו ותעניתו בתשובה על חטאו כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ט), שב אל הבור לראות את שלום יוסף ומה הגיע אליו ועל כן מתמה הכתוב כי הנה בזמן קטן תיכף שב אליו למען הצילו להשיבו וכבר והנה אין יוסף בבור אף בזמן קטן כזה לא מצאהו.

או כה יאמר והנה אין יוסף בבור כלומר כי הנה ראובן שב להעלותו מן הבור אל אביו כמחשבתו הראשונה שיעץ בשביל זה להשליכו אל הבור למען הציל אותו להשיבו, ואומר הכתוב כי לא די שלא נתקיימה מחשבתו להוציאה אל הפועל להמשיכו מן הבור להעלהו אל אביו כי אם והנה אין יוסף בבור כלל, ואפשר שחש ראובן כי שמא עלה יוסף מן הבור בנס ויעלה אל אביו ויגד לו כדברים האלה שצוה ראובן להשליכו אל הבור ולא יאמינו לו כי היתה כוונתו להצילו רק יאמרו בקנאתו עבור הבכורה זמם להיות נהרג, ודוקא שלא בידו כי עיקר הכוונה בהבכורה הוא לעבוד העבודה על המזבח בעולה וזבח ואם ידו יהיה בו בצירוף אחיו יפסול לעבודה מדין כהן שהרג את הנפש כאמור למעלה, ועל כן סיבב שימות מעצמו בבור נחשים ועקרבים ויחזור העבודה אליו ונפשו יודעת מאוד שאין בו כל זה ועל כן חרה לו מאוד.

וישב וגו' הילד איננו וגו'. חז"ל אמרו (זוהר חלק א' קפ"ה:) איננו אפילו מת, לכאורה מה חידשו חז"ל בזה הלא ודאי לא היה שם אפילו מת. ונראה כי הם דקדקו מדקדוק התיבה לומר כי מלת איננו פירוש שאיננו אפילו מת והוא על דרך שכתב האלשיך זללה"ה (ברוממות אל מזמור ל"ז,) בפסוק והתבוננת על מקומו ואיננו וזה לשונו: ואיננו כי נבלע מן העולם לגמרי וכו', כי תיבת ואיננו מורה כאילו לא היה כלל בעולם וזה אומרו הילד איננו כלומר אין לו שום זכרון כאילו לא היה כלל בעולם מאחר שגם גופו כלה ואין לו שום זכרון אפילו במקום קבר, ועל כן אמר איננו אפילו מת כי אילו היה אפילו מת על כל פנים היה לו זכרון ולא שייך בו לשון איננו.

עוד יפרש לשון הילד איננו. רצה לומר אף דבר הנולד שהוא הגוף גם כן איננו כמאמר חז"ל הנזכר שאיננו אפילו מת ועל כן לא אמר יוסף איננו כי יוסף הוא המורה על בחינת שורשו למעלה בסוד נשמתו ששם שמו יוסף כידוע מכל שמות בני אדם שזה שמו למעלה בסוד נשמתו וחיותו למעלה הוא באותיות אלו שעל כן נקרא בשם זה כי זה שמו למעלה וחיותו, ואם היה אומר יוסף איננו היה במשמעות בחינת יוסף סוד חיותו ונשמתו איננו, אבל הגוף מת, יש. ולזה אמר הילד איננו דבר הנולד שהוא הגוף. ולא אמר הבשר איננו לרמז מפורש על בשר הגוף, כי בשר מורה על בושה וסרוחה ורמה ולא רצה להוציא מפיו בילדי אביו הקדוש דבר כזה לכך אמר הילד דבר היולד איננו גם כאן.

ואני אנה אני בא. פירוש שאמר להם אמרו לי מקומו איה חי או מת ואלך לקחת אותו. וזה אנה אני בא, אנה אבוא לבקשו לקחת אותו והכל כאשר כתבנו למעלה שיתלה הסרחון בו יותר מכל אחיו לצד חשד קנאתו בו על הבכורה. ואמנם זה דוקא לחשוד אותו בהשלכת הבור או למכרו למדינה רחוקה בכדי שישאר הוא במקומו בבכורה כבראשונה אבל לא חשד הריגה שידו תהיה בו כי בזה יפסל מן הכהונה מצד כהן שהרג את הנפש ועל מה זה יהרגנו אם גם הוא יפסל לעבודה הראוי בבכורות הכל כנזכר. ועל כן חפץ להביאו לאביו אפילו מת כי זה לא יחשדנו אביו בהריגה משום פיסול עבודה ויאמר בודאי חיה רעה אכלתהו מה שאין כן כשאינו מביאו לפניו הרי יחשוד אותו שמכרו לאחר וכדומה שלא יבוא לאביו ויעבוד הוא בבכורתו ולזה לסלק תרעומת ראובן מעליהם. עשו בחכמה,

ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר ויטבלו את הכתונת וגו'. וזה יביאו לאביהם בכדי להכיר כי חיה רעה אכלתהו ויתייאש ממנו ולא יחשוד את ראובן, כי על הריגה לא יחשדנו כאמור. והנה חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ז') אמרו בפסוק (ל"ז, ב') ויבֵא יוסף את דבתם רעה וגו' שאמר חשודין הן בניך על אבר מן החי וכו' ובשלושתן לקה וכו' ששחטו שעיר עזים ולא אכלוהו חי. ולכאורה לפי משמעות הכתוב לא שחטו השעיר לאכלו כי אם לטבול בדמו את כתונת יוסף. ונראה כי הנה הו' של וישחטו נקודה פתח המורה על לשון עבר כידוע ולכאורה היה לינקד בשוא להורות שעתה שחטוהו בשביל טבילת הכתונת, ואמנם כך פירושו ויקחו את כתונת יוסף וכבר היה מעשה אשר וישחטו שעיר עזים בשביל אכילתם, ולקחו עתה את הכתונת וטבלוהו בדם הזה. ובזה צדקו דבריהם במה שאמרו ששחטו שעיר עזים ולא אכלו חי.

ויטבלו את הכתונת בדם.

וישלחו את כתונת הפסים וגו'. שינה הכתוב לקראו בעת הטבילה סתם כתונת ובעת השילוח כתונת הפסים, כי חז"ל אמרו למעלה (שם שם, ט"ז) בפסוק (שם, כ"ג) ויפשיטו את יוסף את כתונתו, זה החלוק. את כתונת הפסים, הוא שהוסיף לו אביו יותר אל אחיו וכו'. וכבר כתבנו למעלה שנתחכמו דוקא להפשיט את כתונת הפסים שיהיה זה סימן מובהק ליעקב שטרף טרף יוסף מפני שבגד זה הוא המיוחד לו ואין דרך לאחר באותו מקום ללובשו, ובזה לא חיישינן לשאלה וכדברי הראנ"ח בתשובה (חלק א' סימן ע"ה) עיין שם. ואכן כי מורא עלה על נפשם כי כאשר יטבלו היטב את כתונת הפסים בדם וזה דבר רך ומנוקה הוא פן לא יוכל יעקב אחר כך להכירו היטב שהוא הכתונת הפסים אשר ליוסף מפני רב הדם שיהיה עליו ולא יאמין אביו כי חיה רעה אכלתהו ויחשוד אותם בהריגתו, או שלא יאמין כלל בהריגה וידרשנו תמיד לדעת מוצאו ופן יתגלה לו ויכלמו מאביהם, ועל כן בחכמה עשו ולקחו שניהם החלוק וכתונת הפסים, והנה החלוק טבלו היטב כולו בדם וגם קרעים עשו בו כשיני החיות כמו שכתב הרמב"ן ז"ל עד שיהיה ניכר היטב שבודאי שלטו בו חיות רעות ואכלו את הגוף הנמצא בו כולו. ואך כי בבגד זה לבד אין זה סימן כי יחוש יעקב לשאלה כאמור ועל כן לקחו בטיבול שני גם כתונת הפסים אך באופן שיהיה נקרא גם אחר הטיבול כתונת פסים שיהיה ניכר כי כתונת פסים הוא שלא טבלוהו כי אם בב' וג' מקומות ושניהם שלחו אל אביהם להעיד אחד על חבירו כי יאמרו כי שניהם ביחד מצאו. וכתונת הפסים יעיד על החלוק כי של יוסף הוא ולא של שאלת אדם אחר ובו יראה רוב הדם ושן בהמות וחיות רעות ויאמר טרף טרף יוסף, ולזה אמר הכתוב ויטבלו את הכתונת הוא החלוק הנזכר בדם בו עשו טיבול היטב היטב בדם כולו עם קרעים משיני החיות כנזכר וישלחו את כתונת הפסים כלומר ששלחו את הכתונת עם כתונת הפסים (והאי את פירוש עם).

ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו, ולא אמרו זה מצאנו כי קאי על שניהם לומר זאת כולו מצאנו שניהם יחד ועל כן הכר נא הכתונת בנך הוא פירוש החלוק שבו היה עיקר סימן ההריגה ברוב הדם וקרעים משיני החיות אם הוא של בנך עבור הסימן כתונת הפסים שעמו כי בלא זה ודאי דחיישינן לשאלה. ועל כן,

ויכירה ויאמר כתונת בני וגו'. ולכאורה מלת כתונת מיותר והיה לו לומר של בני הוא לשוב לדבריהם ואמנם שקאי על כתונת השני שהיה מיוחד רק ליוסף כי זה עיקר הסימן ואמר כתונת בני כלומר כיון שיש כאן כתונת המיוחד לבני ואין אחר לובשו לעולם ומזה ודאי שחיה רעה אכלתהו כי כבר ראוי להעיד בכזה אף להתיר אשת איש לעלמא מאחר שהוא מיוחד אליו לא חיישינן לשאלה ובודאי חיה רעה אכלתהו.

טרף טרף יוסף. אמר ב' פעמים טרף, על דרך מאמר ראובן למעלה הילד איננו שאיננו אפילו מת כמו שכתבתי למעלה כי אפילו זכרו איננו, ולזה אמר טרף ב' פעמים על טריפת הנשמה והגוף כי חיה רעה אכלתהו כולו וכבר נפסקה ההלכה (רמב"ם הלכות טומאת מת פרק י"א הלכה ט') במדורות הנכרים שבמקום שחיה וברדלס מצוין שם אין צריכין בדיקה.

ויקרע יעקב שמלותיו וגו' ויתאבל וגו'. הודיע זאת הכתוב לומר כי דוקא אחר שנתוודע לו בבירור שיוסף איננו, בדרך הראוי להעיד עליו להשיא את אשתו כאמור. אז התחיל להתאבל עליו ולקרוע הקריעה כדת מה שאין כן אם לא היה עדות הראוי על פי הדת לא היה קורע ומתאבל עליו שאסור להתאבל על עדות שאינו ראוי להשיא את אשתו כמו שמובא בשולחן ערוך אבן העזר סימן יז.

ויקומו כל בניו וכל בנותיו וגו' עד ויבך אותו אביו, צריך לדעת אומרו ויקומו כי מהיכן קמו והיה לו לומר ויבואו כל בניו וגו', ואמנם הנה חז"ל אמרו (מועד קטן כ"ז:) שלושה ימים לבכי וכו' ועוד אמרו (ויקרא רבה י"ט, ה') בפסוק (ויקרא ט", כ"ה) וכי יזוב זוב דמה ימים רבים וכו' רבים שלושה וכו'. ועל כן אחר אומרו ויתאבל על בנו ימים רבים ואבל זה בכי הוא כמו שסיים כאן ויבך אותו וגו' וימים רבים שלושה הם ומעתה אסור לבכות על כן ויקומו כל בניו וגו' כלומר קמו מאבילותן שבודאי התאבלו עמו כדין אחים לאח ויקומו מהארץ לנחמו שיפסוק בכייתו אחרי שלושה ימים.

ועוד ירמוז אומרו כל בניו וכל בנותיו. על דרך אומרם ז"ל (מועד קטן כ"ז:) הבוכה על מתו יותר מדאי, ח"ו על מת אחר הוא בוכה, ועל כן עד כלות השלושה ימים לא קמו בניו ובנותיו לנחמו אדרבה הם בכו עמו אך אחרי עבור הג' ימים של בכי אז קמו כל בניו וגו' כלומר כי ראוי לו לחוס על בניו להתנחם בדברי תנחומין ולהשתתק מהבכי אבל וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה כלומר כי אין אני כשאר בוכה על מת שיגיע לכם ח"ו לא טובה מזה כי אני בוכה על עצמי במה שאמר לי הקב"ה סימן זה מסור בידך אם לא ימות אחד מבניך בחייך תבטח שאינך רואה גיהנם כמאמר חז"ל (רש"י כאן. ועיין תנחומא ויגש ט') וזה אני בוכה כי ח"ו ארד וגו' ועל כן ויבך אותו אביו ולא הניח בכייתו גם אחרי עבור השלושה ימים.

גם יאמר כי ארד אל בני וגו'. על פי המבואר בתשובת מהרי"ו באחד ששלח שליח לצורכו ונהרג השליח בדרך שצריך המשלח לקבל תשובה וכו' עיין שם. ועל זה היה יעקב מתאונן כי ארד אל בני וגו' כי הלא זה עבירה בידי ואני גרמתי לו המיתה, ועל כן אין הבכיה שייך אליכם ואל תאיצו לנחמני.

עוד יאמר כי ארד אל בני וגו'. על פי מה שאמר דוד המלך ע"ה בבכייתו על אבשלום בנו (שמואל-ב י"ט, א') בני בני, ואמרו חז"ל (סוטה י':) כי בז' פעמים בני אסקיה משבעה מדורי גיהנם ובהשמיני אסקיה לחיי עולם הבא. והענין להעלותו מגיהנם על ידי אמירת בני הוא כי על ידי צער הצדיקים ובכייתם בגנוחי גנח וילולי ילל מעלים ניצוצות הקדושה ונשמות ישראל העשוקים בקליפות בעולם הזה או בגיהנם כנודע מסוד עשרה הרוגי מלכות להבאים בסוד ה'. והנה יעקב אבינו אף שידע כי יוסף צדיק גמור היה ולא ירא לביתו משלג שהוא הגיהנם (תנחומא פרשת ראה י"ג), מכל מקום כיון שראה עתה שמת אחד מבניו בחייו והוא ח"ו סימן כי הוא אינו בטוח מעונשי גיהנם ראה שסביביו נשערה מאוד והקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה אשר על כן גם צדיקים גמורים מוכרחים לרדת בעמקי שאול להזדכך ולהתלבן כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי ונודע מאמרם ז"ל (ערכין י"ז.) אם יעמוד אברהם ויצחק בדין לא יוכלו לעמוד וכו' אשר על כן ירא יעקב גם לנפש יוסף הצדיק בנו שלא יוכרח ח"ו לירד להתגלגל בשלגי שאול ולהתלבן במדורת בית מוקדיה אשר על כן בכה עליו במר נפשו ועל ידי צער בכייתו יעלהו משם ויסקיה לחיי עלמא, ולזה אמר לבניו כי מה שאני בוכה ומתמרמר הוא כי ארד אל בני אבל שאולה בזה להעלותו משם ולהביאו אל צדיקים שבגן עדן.

והמדנים מכרו אותו וגו'. הגם שלא נזכר למעלה מכירת יוסף כי אם לישמעאלים מכל מקום מאת ה' נסבה שנמכר למדינים וכבר כתבנו למעלה שכוונת האחים היה למוכרו דוקא לישמעאלים לפי שפרא אדם הוא וידו בכל ולא יצא נקי מתחת ידיהם בכדי שלא יראה עוד לעולם פני אביהם שלא יכלמו בבושתם מה שעשו עמו, וזה שיעור הכתוב למעלה, ויעברו אנשים מדינים סוחרים ומהראוי היה למכרו להם לפי שהם סוחרים ובקיאים בטוב סחורה ומקח וממכר והיו נותנים בעד עבד כזה סך רב ולא רצו בזה וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וגו' וימכרו וגו' לישמעאלים בעשרים כסף והוא בחנם ממש בכדי שח"ו יהיה יד הישמעאלים בו, אבל לא עלתה בידם כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום שהישמעאלים מכרו אותו למדינים כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, כ"ב) כי המדינים סוחרים הם ויודעים דמי שווי עבד כזה והוסיפו בדמים ונטלוהו מיד הישמעאלים, ולכך נאמר שם ויביאו את יוסף מצרימה והיה לו לומר ובאו עם יוסף מצרימה כי הלא הישמעאלים בלא זה הלכו למצרים כמאמר הכתוב והנה ארחת ישמעאלים וגו' הולכים להוריד מצרימה ועתה שקנו את יוסף היה לו לומר שבאו עם יוסף למצרים ואמנם כי זה לא קאי על הישמעאלים כי אם על המדינים הנזכר קודם בכתוב והוא אומרו ויביאו את יוסף מצרימה כלומר והם המדינים הנזכרים הביאו את יוסף מצרימה כי המה סוחרים ולא היו צריכים למצרים כי אם בכוון הביאו את יוסף למצרים לכרך של מלכים למוכרו שם להרויח. ולזה אמר הכתוב כאן והמדנים הנזכרים שהביאו אותו למצרים הנה מכרו אותו שם אל מצרים כרך של מטרפולין להשאר שם.

לפוטיפר סריס פרעה וגו'. פירוש שעל כן מכרו אותו לפוטיפר לפי שהבינו בו שהוא ראוי לבית המלך ואכן כי הם לא ילכו להללו לבית המלך כי אין הכל באין למלך ברצונם על כן מכרוהו לסריסו והוא היוצא ונכנס בבית המלך וממנו יגיע ודאי אל המלך כי כל רואיו יכירו וידעו כי הגון הוא לבית המלכות, ואכן אומר הכתוב כי מה' היה שישאר בבית פוטיפר להיותו שר הטבחים. ושר הטבחים כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו שנקרא כן עבור שהיה בית הסוהר של המלכות בביתו והוא בית טבחייא של אנשים הנהרגים בציווי המלך וגילגל סיבת הסיבות שיהיה שם בכדי שיבואו אליו שר המשקה והאופה לפתור חלומותיהם ומזה יתגדל. ואם לא היה יוסף מסלסל בשערו לא היה הקב"ה מגרה בו את הדוב וממילא היה מתגדל בבית הזה, ואך לפי שסלסל בשערו הוכרח להתגלגל גדולתו שיהיה אסור ממש בבית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים שם, ולזה אמר הכתוב כאן כי ח"ו מאתו לא תצא הרעות והוא סיבב בסיבות שונות שיבא לבית שר הטבחים בכדי להיות בבית שאסורי המלך שם ומזה יתגדל. ואך בעצמו קילקל לעצמו להיות (תהלים ק"ה, י"ח-י"ט) ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו עד עת בא דברו.