בראשית 2

ויכלו השמים והארץ וכל וגו'. רבו הפירושים בפסוק הזה ואענה גם אני את חלקי. כי הנה ידוע אשר עיקר כל בריאת העולמות שלמעלה ושלמטה היה בשביל יום השבת, כמאמרנו בתפילה אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ, כלומר שזה כל תכלית מעשה שמים וארץ, והטעם נראה לפי קט שכלי לצד שעיקר כוונת הבריאה היה בשביל להיטיב לבריותיו, שהוא הנאת הנשמות מזיו השכינה, אשר אין תשוקה בעולם עריבה וחביבה נחמדת ונאהבת כהשגת מראות מחזה שדי ליהנות מנועם זיוו והדר יקר תפארתו, שלזה יקוו כל המקווים. ונועם זיו תענוג הזה לא שזפתו עין רואה ולא השיגוהו החכמים בחכמתם, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. וזה הכל באלף השביעי שבו יהיה עיקר קיבול השכר כנודע מדברי המקובלים, והוא סוד שבת הגדול. הרי לפניך מפורש שעיקר כוונת הבריאה היתה בשביל יום השבת שהוא להנאות בריותיו מטובו אז.

On the seventh day God finished the work that He had been doing, and He rested on the seventh day, etc.: Meaning God surely completed and finished all of the work on the seventh day. But with what? "And He ceased on the seventh day" - with this, that He rested, and He made it into a day of rest and joy, which was the end of the thought of creating the entire work of the heavens and the earth. It is with this that He finished and accomplished the end of their making. And with this, the words of our Rabbis about this verse are sweetened (Bereishit Rabbah 10:9): Geniva said, "This is analogous to a king who made himself a wedding canopy, painted it and embossed it. What was it lacking? A bride to enter it. So, too, what was the world lacking? Shabbat," etc. To here [is the midrash]. The commentators there were hard-pressed to explain what the world was missing without Shabbat. But according to our words, it is very correct, since the Shabbat to the world is exactly like a bride to the wedding canopy. For the entire existence of the world was only created to prepare the meal and the joy of the Shabbat day. And before the Shabbat day arrived, everything was lacking. So the seventh day completed and finished the work, the packed day of joy. Then the bride went up to the wedding canopy, as mentioned.

ולכן חבב את השביעיות תחת כל השמים, כאמור בספר יצירה (פרק ד'). הן בימים, יום השבת. ובחדשים, חודש תשרי שהוא שביעי לניסן חודש הראשון. והן בשנים, ושבתה הארץ שבת לה'. וכן איתא בפסיקתא (מובא בילקוט רמז רע"ו) כל השביעיות חביבים למעלה, הרקיע השביעי חביב וכו', וחשב שם הרבה שביעיות עיין שם. כי כל בחינות השביעיות הכל מרמזים לשבת הגדול הזה, שהוא יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

And behold, Rashi, may his memory be blessed, on the Torah on this verse, cites the words of this midrash, but he changed its wording. And he wrote, "What was the world lacking? Rest, etc." And according to how it appears, he is explaining the words of the midrash as follows: What was the world missing? Shabbat, meaning rest. And likewise did the Matanot Kehunah write that this was the intent of Rashi, may his memory be blessed. And this, too, corresponds to our words. And its explanation was that the whole world was lacking in its work from the angle that there was no rest in it. But the essence of the creation was to do good to the creatures with rest and joy. So the work [of creation] was not complete until Shabbat arrived and rest came to the world. So the Holy One, blessed be He, rested and enlightened the world with His great goodness. And through this, He also attained great pleasure from His world that He created. And He and all of the worlds were at peace and had great delight. And that is why He said [...]

ובכל שבת ושבת הקב"ה ברוב חסדיו מאיר ומופיע לכל העולמות עליונים ותחתונים מאור פניו יתברך, ואדם הזוכה לקבל קדושת השבת בזיכוך וטהרת מחשבתו ולבו ואברי גופו, הנה מכיר ומרגיש אור קדושתו יתברך, ולבו בוער בקרבו כרשפי אש שלהבת יה ממש בכלות נפשו לאלהים, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה התקועה בלבו ומשתוקק ומתלהב לעבודת ה' כל הלילה וכל היום של שבת קודש. גם להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, והכל בתשוקת ודביקות ה', ובאהבתו שוגה וניכר על פניו גודל הבערת אש האהבה הבוער בלבו כמאמר חז"ל (שבת כ"ה:) גבי ר' יהודה בר' עילאי ערב שבת מביאים לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ודומה למלאך ה' צבאות וכו'. וזה הכל מהתגלות זיו שכינתו יתברך בכל העולמות ובלבבות החפצים ודורשים ומבקשים אהבתו ויראתו כמאמר הכתוב (משלי ב', ד') אם תבקשנה ככסף וגו' ועל כן אמרו חז"ל (ברכות נ"ז:) שבת אחד מששים מעולם הבא, כי גם הוא ניתן למנוחה ולשמחה ולנחת רוח מבורא עולם כמו עולם הבא שהוא יום שכולו שבת. אך אז יהיה התענוג נפלא עד אין שיעור וערך מה שאין כל בריה יכולה להשיג עתה אפס קצהו מנועם תענוג הזה.

ונמצאת למד מכל זה אשר זהו תכלית בריאת מעשה שמים וארץ וכל העולמות הכל בשביל יום השבת, שבו שבת אל מכל מלאכתו וקבע אותו למנוחה ולשמחה, להופיע ולגלות אורו יתברך להשביע ולענג כל בריותיו מזיו מראה שכינתו יתברך, וזה כל חפצו להיטיב לבריותיו אשר ברא. ועל כן נקרא השבת סוף מעשה במחשבה תחלה, כי נקודת מחשבה הראשונה בעת שעלה ברצונו לברוא העולם לא היה רק לזה כדי להיטיב לעולמו, והכל ביום השבת הן בכל שבתות השנים והן ליום שכולו שבת.ותענוג הלזה הוא לא לאדם לבדו, כי גם לשמים ושמי השמים והארץ וכל אשר בה מבהמה ועוף ורמש ודג וצמחי האדמה וגוש עפר, גם אליהם יגיע תענוג נועם זיוו כפי ערכם והשגתם ליום שכולו שבת כבקשתינו לעתיד לבוא וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וכו'. וכמו כן בכל שבתות השנים יגיע לכל אחד מעט כח ההשכלה להכיר יוצרו כפי השגתו כנודע.

ובזה נבוא לביאור הכתוב והוא על דרך משל למלך שעלה במחשבתו לעשות סעודה גדולה בהכנה רבה לאלפים ורבבות מאוהביו. ואין מדרך טוּב המלך לכבוש בני מדינתו בחזקה לטרוח בסעודתו, והלך וקנה לו עבדים לעצמו רבים אין מספר והעמידם שיכינו הסעודה ומשתה גדולה הזו וכן עשו והכינו כל אשר יצטרך לסעודת המלך ממאכלים ומשקים ותפנוקי מעדנים עד אין שיעור. והנה העבדים האלה והסעודה גופא מצפים ומחכים את בוא יום המוגבל, יום שמחת המלך עם אוהביו להאכילם מנועם תענוגיו ונפלאות מעדניו להיות שלא יושלם מלאכתן עד היום הזה, כי זה כל עיקר קניית העבדים והכנת הסעודה הכל בשביל היום הזה לשמוח המלך עם אוהביו בתענוג נפלא, וכל עוד שלא נשלם מחשבה הלזו עדיין לא נשלם מלאכתן כי לכן באו. וכמו כן להבדיל וכו' מלך מלכי המלכים הקב"ה עלה במחשבתו להיטיב לבריותיו להטעימם מנועם זיו קדושתו יתברך, וברא השמים והארץ וצוה להם להוציא צבאם יהי מאורות ברקיע השמים תוצא הארץ נפש חיה ישרצו המים וגו'. וכל תכליתם הוא יום השבת, שבו רצה הקב"ה להופיע ולהאיר להאדם אשר על הארץ ועל ידו לכל מעשה שמים וארץ מאור פניו יתברך. ונמצא כל עוד שלא הגיע יום השבת לא נשלמה מלאכתן ועשייתן כי לא נגמרה המחשבה אשר לזה נעשה הכל.

ויהי בהגיע יום שבת קדשינו אז אמר הכתוב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. פירוש כלתה ונשלמה ונגמרה מלאכתן ועשייתן, ישמחו השמים ותגל הארץ בבא יום המוגבל, יום המקודש, יום אשר הוא תכלית כל המאורות והשמחות אשר הקב"ה שמח ומתענג מעולמו שברא במה שמאיר להם מטובו יתברך שמו. ועבור זה הנה יום הזה סוף כל מעשה בראשית, ולכאורה לפי רוב קדושתו היה צריך להיות קודם כל מעשה בראשית, כי כל המקודש מחבירו קודם את חבירו כמאמר חז"ל (זבחים פ"ט.) ואך כי עיקר כל בחינת השבת להיטיב לעולמו ואם אין עולם למי ייטיב, והבן.

והנה לפי שחפץ הקב"ה להיטיב בו בתכלית ההטבה בשלימותה, לכן לא עשה בו שום עשיה וברא אותו רק יום מנוחה ושמחה, ואסר לבריותיו כל העשיות כי אם ייגעו בו בעשיה גופנית אין טובתו שלימה ועשה הכל באופן שיהיה בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג'.). ולכן אין בשבת שום בחינת בירור ניצוצות כנודע מדברי האר"י ז"ל כי בחינת בירור הניצוצות הוא כעין עבודה לעבוד ולמשא לתקנם ולהעלותם בכח הכוונות ויחודים ושבירת תאותו לאל עליון. ולא זו היא בחינת השבת קודש כי אין בו כי אם להתענג על ה' וכאמור בזוה"ק (יתרו פ"ח:) על ה', ודאי. דהאי שעתא אתגליא עתיקא קדישא וכולהו עלמין בחדוותא ושלימתא וחדוותא דעתיקא עבדינן וסעודתא דיליה הוא וכו' ואף על פי שלא עשה בו שום עשיה הנה אף על פי כן בו נשלם ונגמר כל מלאכת שמים וארץ וכל צבאם כנאמר. וזה אמר הכתוב,

Even though the world to come does not have eating or drinking, [those there] will attain satiation and health from the vision of God, like a man who eats and drinks. This is like the statement in Scripture, they beheld God, and they ate and drank (Exodus 24:11). And the sages, may their memory be blessed, explained (Berakhot 17a and Rashi's explanation there) that by way of the vision of God, they benefited and felt good health and satiation like a man who eats and drinks, as we explained this in our essay on the Shabbat prayer book (Root 5, Branch 3), see there. And with this, everything has been properly clarified, with the help of God, may He be blessed.

ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי וגו'. כלומר הנה אלהים השלים וגמר כל מלאכתו ביום השביעי. ובמה, וישבות ביום השביעי, בזה ששבת ועשה אותו יום מנוחה ושמחה, אשר זה היתה תכלית המחשבה בבריאת כל מעשה שמים וארץ, בזה נגמר ונשלם תכלית עשייתן. ובזה יומתק דברי רבותינו (בראשית רבה י', ט') על הפסוק הזה, גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסירה כלה שתכנס לתוכה כך מה היה העולם חסר שבת וכו' עד כאן. ונדחקו שם המפרשים בפירושו מה חסרון היה לעולם בלא שבת. ולדברינו נכון הוא למאוד, כי השבת לעולם, ממש ככלה לחופה, כי כל עצמו של עולם לא נברא כי אם להכין סעודה ושמחה ליום השבת, וטרם בא יום השבת חסר הכל וביום השביעי נשלמה ונגמרה המלאכה יום השמחה העמוסה ועלתה כלה לחופה כאמור.

והנה רש"י ז"ל בחומש בפסוק הזה, מביא דברי המדרש הלז ושינה לשונו וכתב מה היה העולם חסר מנוחה וכו', וכפי הנראה שהוא מפרש כן דברי המדרש מה היה העולם חסר שבת, פירוש מנוחה. וכן כתב הרב מתנות כהונה שזה כוונת רש"י ז"ל. וגם זה מכוון לדברינו ופירושו כל העולם היה חסר במלאכתו לצד שאין בו מנוחה, ועיקר הבריאה היתה להיטיב לבריות במנוחה ושמחה, ולא היתה שלימות במלאכתן עד שבא שבת ובאתה מנוחה לעולם ונח הקב"ה והאיר לעולם בגודל טובו, ועל ידי זה קיבל גם הוא תענוג רב מעולמו שברא, והוא וכל העולמות בנחת ותענוג גדול. ולזה אמר,

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. כלומר שהאיר והופיע רב הבהקת אור טובו וחסדו וחין הדר זיו ברכתו יתברך שמו לענג עולמו מזיו שכינתו לקרבם ולקשרם אליו. והטעם כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. כלומר כל מלאכתו אשר ברא בששת ימי בראשית הכל הוא לעשות, שישראל יעשו ויעבדו בכל טורח מיני עשיה הן ברוחני לברר ניצוצי הקדושה מכל מלאכת שמים וארץ, והן בגשמי לעבוד עבודת הארץ וכל מלאכותיה, וכל אלה לא יהיה רק בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת שיכינו בכל ששת ימי המעשה, ובשבת לשבות ולהתענג על ה' ברוחני ובגשמי, והכל להיטיב לבריותיו ועל כן ברכו בזה שיתענגו בו בריותיו.

ובזה תבין פירוש דברי הזוה"ק (יתרו פ"ח.) כתיב ויברך אלהים את יום השביעי וכתיב במן (שמות ט"ז, כ"ו) ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון דלא משתכחי ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאנא כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא דשביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא דשביעאה משום דהאי יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין עילאין, וכל חד וחד מתברך ביומיה מההוא ברכתא דמתברך ביומא שביעאה וכו' עד כאן. וצריך להבין במה מתרץ קושיתו אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמיניה מתברכין כל שיתא יומין, וכי כיון שהוא מקור הברכות לא יוכל להוריק ברכת המן לעולם. ועוד קשיא, לכאורה הוא תרתי דסתרי שהרי הקב"ה אסר לעשות בו שום עשיה ותלה כל ברכתא דלעילא ותתא בו, ולכאורה יותר טוב היה לברך ששת ימי המעשה כדי להתברך מעשה ידי אדם ומה תועלת הברכה בשבת קודש אם לא יעשה בו שום מלאכה.

אכן לדברינו האמורים הכל נכון, כי הנה עיקר הברכה מה שהקב"ה משפיע ברכתו לכל העולמות עליונים ותחתונים, הכל נמשך ממחשבה הקדומה אשר עלה לפניו יתברך בראש הבריאה שהוא להיטיב לבריותיו. ההוא אמר ויעשה ומיטיב להם מעולם ועד עולם בכל הברכות שמברכם בכל עת ועת, ועיקר מחשבת ההטבה הזו היה הכל על יום שבת קדשינו, אשר בו יקבלו כל בריותיו כל מיני ההטבות שבעולם, ונמצאו כל ההשפעות והברכות הנמשך ממחשבתו להיטיב לבריותיו הכל מונח ונטבע ונקשר ביום שבת קודש ולכן כל ברכאין וכו' ביומא דשביעאה תליין.

And likewise is it with Adam the first man. Behold, this tree from which the Holy One, blessed be He, forbade him to eat on that very day — it was not because evil was mixed into its essence. God forbid, it was not like that. And that is why the Targum (Onkelos on Genesis 2:17) explained, "those who eat the fruit attain wisdom [to distinguish] between good and evil." This means one acquires wisdom in his essence to distinguish between good and evil by eating its fruits. And this knowledge is a big danger, as was stated; perhaps he cannot stay with the good, God forbid. But when he did not know [the difference] at all, behold what did the Holy One, blessed be He, gain with his creation, that he should choose the good and despise the evil if he does not know good from evil? Hence [what is correct is that] the Holy One, blessed be He, warned him not to eat from this tree before the arrival of the Shabbat day. And on that day, He commanded him, saying, From all the trees of the garden you shall surely eat (Genesis 2:16), that he should only eat from the other trees (and as we explain well later on in the section, "And He commanded, etc.," and on the verse, And the eyes of the two of them were opened [Genesis 3:7]. See there carefully.) As through this, he would perfect himself with the holiness of his Creator, since they are the plantings of the Lord [alluding to Numbers 24:6). And there was certain much holiness in them and the Torah praised them as pleasing to the sight and good for food (Genesis 2:9). And that is a byname for the goodness of the light of God and His holiness that flows into them. And especially since the Tree of Life was there, the holiness of which is well known concerning its stature. And with this joining together with the holy Shabbat day, the holiness infused in him would allow man to connect himself with His holiness and bind himself up with the Life of all the Worlds. And it would then be permitted to eat from this tree, and he would certainly then know to separate the evil from the good and the chaff from the food and despise the evil and choose the good, and his impulse would not draw him to cling to the evil, God forbid. However, Adam the first man ate the fig before it was ripe, before its time, as he did not wait for the Shabbat. So he attained the knowledge [to distinguish] between good and evil, but he did not have the power of holiness strongly and firmly rooted in him [yet]. And hence he believed [he could succeed], and did what he did. And we will not mention [these things] about the work of the hand of the Holy One, blessed be He; you can find them in their places among the statements of the sages, may their memory be blessed. It follows that the blessings were not drawn to the canopied dwelling, to the home of the house of our God, but descended into the husks and the evil. And through this, evil was mixed in with good and all of the words were blemished as a result, as is well known. But let us return to the main aspect of the tree of knowledge, that is, its amazing stature due to the essence of the intention of the creation, which is to choose the good and to bring down through it all of the blessings specifically for the good. And all of this is praise of the garden. And [R. Alshekh] wondrously continued with the praises of the garden saying, behold...

וכבר כתבנו אשר כיון שבו עיקר ההטבה מוכרח להיות יום מנוחה ושמחה לשבות מכל מלאכת העולם. ועל כן יושפע מברכתו לכל ששת ימי המעשה, שתשרה הברכה בכל מעשה ידיהם והכל כדי להכין ליום השבת קודש, בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ועל כן אמר אמאי לא אשתכח מנא, משום דמניה מתברכין. כלומר כיון שהוא מקור הברכות וההטבות הנמשך ממחשבתו להיטיב לבריותיו, בכדי שיהיה ההטבה שלימה בכל אופניה, צריך להיות יום מנוחה ותענוג ולא יעשה בו שום עשיה קלה, אף לקיטת המן, כי אם הכל יהיה מוכן מערב שבת והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות ט"ז, ה'), את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שם שם, כ"ג), למען ימצאו הכל מוכן בשבת להתענג על ה' אלהיהם בשמחה ותענוג ונחת מרוב כל בנפש ובגוף כאשר יהיה התענוג אם ירצה ה' ליום שכולו שבת באלף השביעי בנפש ובגוף.

אף שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה. אמנם ישיגו השביעה והבריאות ממחזה אלהים, כאיש אכל ושתה כמאמר הכתוב (שמות כ"ד, י"א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ופירשו חז"ל (ברכות י"ז. ופירוש רש"י שם) כי על ידי מחזה שדי נהנו והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה, כאשר ביארנו זה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ג') עיין שם ובזה נתבאר הכל על נכון בעזרת ה' יתברך.

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים וגו'. צריך לדעת למה כפל דבריו לספר הבריאה והעשיה, תולדות השמים והארץ בהבראם. ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ואפשר שרמז למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה א', י"ג) רבנן אומרים בשר ודם בונה בנין בשעה שהבנין עולה בידו הוא מרחיב ועולה ואם לאו שרואה שלא יוכל לעמוד כך, הוא מרחיב מלמטה ומיצר מלמעלה אבל הקב"ה אינו כן אלה השמים שעלו במחשבה והארץ שעלתה במחשבה ולא חזר ממחשבתו וכו' עד כאן. וידוע אשר בריאה יכונה לפעמים על שם המחשבה וזה שכתוב כאן אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כלומר אשר עלו במחשבה, אלה הם שנעשו ביום עשות ה' אלהים וגו' ונעשו כאשר היתה המחשבה הראשונה כי הוא יביט לסוף דבר בקדמותו ברוך הוא וברוך שמו.

או יאמר בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט"ו ומובא ברש"י) ראה שאין העולם מתקיים בדין עמד ושיתף מדת הרחמים, וזה בהבראם מי גרם לקיים הבריאה במה שביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ושיתף רחמים בדין ובזה נתקיים הבריאה על תקונה.

או יאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'. כי ידוע אשר ימצאו מיני נבראים קטנים אשר יתהוו מן הארץ לבד כמו יתושין. וכמו כן צמחים, יש שגידולם מהארץ לבד ויש גדלים מן האויר לבד כמו כמהין ופטריות שאמרו חז"ל (ברכות מ':) שגדלים מן האויר על העצים ועל הקורות ואין מברכין עליהם בורא פרי האדמה וכמו כן יש גדלים מן השמש וכעין מה שאמרו (פסחים צ"ד:) תמוז אב אלול הולכת בישוב לבשל הפירות. וכן הירח תגדל גדולים השייכים לה. וכולם בכלל, נקראים גִדוּלִים מארץ ושמים. והנה ביום בריאת שמים וארץ הנה כל צבאם נברא עמם ואף אותן הגדלים מהשמש והירח עם שלא היה עדיין מציאות השמש והירח בפועל אך אין חדש תחת השמש פירוש לא נתחדש שום דבר אחר בריאת השמש אף אלו הגדלים מן השמש כי כולם ביום ראשון נבראו כלומר שנבראו בכח בבחינת בריאת יש מאין שלא יתחדש אחר הבריאה עוד בחינת יש מאין והכל היה בכח, ואחר כך הוציא כל אחד מה שהונח בכח בו כמו הארץ תדשא הארץ דשא וכדומה בכל גדוליה מה ששייך לשמש וירח הכל נמצאו בפועל כל אחד בזמנו. וזה שאמר כאן אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וגו' כלומר כל תולדות השמים והארץ מה שנמצא אחר כך בפועל גם אלו הגדלים משמש וירח הכל היה בכח בעת הבראם ביום עשות ה' ארץ ושמים כלומר ביום ראשון נבראו הכל ולא נתחדש אחר כך שום בריאה בבחינת יש מאין כי גדול אדונינו ורב כח אשר במאמר אחד צר את כל היצור מה שהיה והוה ועתיד להיות כאשר כתבנו בחיבורנו זה (באופן הראשון מפירושי פסוק בראשית ברא אלהים).

גם יאמר אלה תולדות השמים והארץ וגו'. על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה א', ד') העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ וגו' וכו'. ואמרו (שם א') אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה בי הביט הקב"ה וברא העולם שנאמר (משלי ח', ל') ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן וכו'. ונודע אשר עד עתה קיום והעמדת כל העולמות הוא רק במה שישראל לומדין התורה ומקיימין מצוותיה וכמאמרם ז"ל (עבודה זרה ג'.) על פסוק אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם ישראל יקבלו את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו וכו' עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (תרומה קס"א.) ואי קאים בר נש ואשתדל באורייתא איהו מקיים עלמא וכו' וכבר הארכנו קצת בזה (באופן השביעי מפירושי פסוק בראשית) וזה שאנו אומרים בתפלתנו המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כי העלאת לימודי התורה לשמה וקיום מצוותיה בכל יום תמיד לפני בורא עולם הוא הגורם לחדש מעשה בראשית בהשפעת כח אור השפעתו לקיום והעמדת כל העולמות ואלמלי יצויר העדר קיום כל התורה מכל ישראל ביחד אף על רגע אחד חלילה וחלילה היה מוחזר כל העולם כולו לתהו ובהו והיה כלא היה כי אין להם מציאות העמדה רק בקיום התורה וזה שאמר הכתוב (תהלים קי"א, ו') כח מעשיו הגיד לעמו פירוש כח בורא עולם ברוך הוא המונח בכל מעשה העולם לקיומם והעמדתן זה הגיד והמשיך לעמו שהמה בכוחם על ידי קיום התורה ומצוותיה ימשכו כח אור ה' הלז בכל יום תמיד לחדש מעשה בראשית. וידוע אשר התורה בכללה נקראת לפעמים על שם אלה. כאמרו אלה דברי הברית (דברים כ"ח, ס"ט) או אלה החקים והמשפטים (שם י"ב, א'), גם התורה רומזת לבחינת התפארת שהוא ששה קצוות וכל אחד כלול מששה הרי ל"ו מספר אלה. ולזה אמר הכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים כלומר הן עיקר מה שנעשה תולדות שמים וארץ בעת הבריאה, והן ביום אשר עושה ה' אלהים ארץ ושמים והוא בכל יום תמיד שמחדש מעשה בראשית זה הכל בעבור אל"ה אלה התורה והמצוות אשר בה הביט הקב"ה וברא העולם בהבראו. והיא הגורמת שיחדש ה' אלהים ארץ ושמים בכל יום תמיד כאמור. ולכן שינה לשונו לומר תחלה השמים והארץ ואחר כך ארץ ושמים כי התורה קודם שניתנה על הארץ מקומה היתה בשמי השמים. וכשהתחיל הבריאה מאותיות התורה שבהם נברא העולם, מסתמא קודם נבראו השמים להיותם קרובים לאומן שבראם ואחר כך הארץ ועל כן יאמר תולדות השמים והארץ בהבראם אבל קיום העולם שהוא על ידי בני ישראל המקיימין התורה ומצוותיה וזה נעשה על הארץ, ודאי הקרוב קרוב קודם להחיותן ולקיימן ולכן אמר ביום עשות וגו' ארץ ושמים. וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה א', ט"ו) לבריאה, שמים קדמו לשכלול, הארץ קדמה, ממש כדבר האמור, בעת הבריאה קדמו שמים לארץ אבל לשכלול שהוא תיקון קיומן והעמדתן על ידי קיום ישראל התורה בארץ קדמה הארץ וקנתה מקומה להיותה קרובה להמקיים.

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' עד כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגו'. צריך לדעת למה יזכיר שם מלא על כי לא המטיר וכי זאת מדת החסד שלא ימטיר על הארץ ולא היה לו להזכיר כי אם שם אלהים המורה על הדין. ויתכן לומר על פי מה שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ד:) מים אינון מימינא ואיהו חדוה מיד יהיב לשמאלא וכו' עד ובגין כך מיא לא אשתכחו אלא מסטרא דשמאלא וכו' עד כאן. ושורש הדברים כי הנה אף שמים הם מקור החסדים ומכל שכן הורדת הגשמים על הארץ שהוא הורדת חיי העולם לכל יושבי ארץ ודאי שהמשכתן ממקור החסדים האמיתיים שהוא להיטיב לכל יושבי תבל ומלואה מכל מקום הרי אמרו חז"ל (תענית ב'.) מאי גבורות גשמים אמר ר' יוחנן מפני שיורדין בגבורה שנאמר (איוב ט', י') עושה גדולות עד אין חקר ואתיא חקר חקר מברייתו של עולם וכתיב (תהלים ס"ה, ז') מכין הרים בכוחו נאזר בגבורה עד כאן, ואמרו (שם) קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא. נשמע מזה שהגשמים יש בהם שורש הגבורות והדינים גם כן, וכן הוא מפורש בזוה"ק (פרשת צו ל"ב.) דהא מיא בגבורה נחתין לעלמא וכו', והטעם הוא כי כבר כתבנו בחיבורנו זה בתחלתו, אשר כל הטוב והאושר האמיתי אינו רק בהתמזגות הדין בתוך החסד להתמתק בסוד הרחמים, וחסד לבד בלתי התערבות הדין בתוכו אינו על צד השלימות כי אין כל בריה יכולה לסבלו לתוקף אורו ולכן הגשמים שהוא בחינת כל הטוב והברכה לעולם צריך שימשך משני הבחינות להמתיק הדין בחסד להעשות בסוד הרחמים ולכן גשם בגימטריא שביל עם הכולל, י' פעמים א"ל מספר י"ש, ול"ב אלהים האמורים במעשה בראשית כמו שאיתא בכוונות האר"י ז"ל (בכוונת מוריד הגשם) להורות על שורשו שהוא מיזוג החסד והדין בחינת שם אל ואלהים כנודע. והנה כבר כתבנו למעלה אשר עיקר קיום העמדת העולם הוא על ידי האדם העוסק בתורה ותפילה והוא הממשיך הברכות ושפע החיות לכל העולמות. ולזה אמר הכתוב כאן וכל שיח השדה טרם יהיה וגו'. כלומר שלא היה לא שיח ולא עשב מחמת כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ כי המטר אינו בא רק מבחינת ה' אלהים שהוא מיתוק הדין ברחמים. וטעם שלא המטיר ה' אלהים כי ואדם אין לעבוד את האדמה כלומר לא היה עדיין אדם בעולם להמשיך הברכות ושפע החיות משמים על הארץ. כי זה הוא עיקר עבודת האדם לעבוד את האדמה כלומר להתחזק בתורת ה' יומם ולילה בכדי לקיים הארץ וכל אשר בה וכל העולמות ולהמשיך כל בחינת שפע וברכה מצור העולמים ברוך הוא על פני תבל ויושבי בה. וזה הכל על ידי מיתוק הדין ברחמים אשר בלב האדם בכמה בחינות כמאמר הקרא (דברים ד', ל"ט) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' כלומר זה תיקון אלהים להקרא על שם ה' להמתיק הדין בחסד ולהכלל בו עד שיעשה מהם בחינת הטוב האמיתי הכל תלוי בלבבך, כי לבבך הוא שני יצריך יצר טוב ויצר הרע וכשאדם מכניע ומשבר תאוות לבבו וכל כח יצר הרע שבו, ועובד עם כל כוחותיו לה' אלהיו באהבה ושמחה כאמרו (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך יצר טוב ויצר הרע הוא הוא הממתיק הדין בחסד כי כל תאוות הלב וכוחות היצר הרע, הכל נמשך ונלקח משורש הדין וכשהוא משברם ומכניעם לה' שהוא בחינת היצר טוב הנמשך משורש החסדים תיכף נכלל ונמתק הדין בחסד וכאשר רק תשוב אל לבבך להשיב שני הלבבות לשם ה' כמאמר הכתוב (דברי הימים-א כ"ח, ט') כי כל לבבות דורש ה'. פירוש שה' דורש שיהיה כל השני לבבות משיבם אליו באהבה בכלות אליו כל תאותם וכוחם עד נקודת חיות דם התמצית. אז תיכף ה' הוא אלהים שנמתק ונכלל שם אלהים בשם הוי"ה ברוך הוא וכל טוב לכל העולמות. ועד אשר לא היה אדם להשיב אל לבבו זאת, ולהמתיק הדין ברחמים לא היה יכול לירד הגשם על הארץ הבא מבחינת שם ה' אלהים דוקא במיתוק הדין בחסד כאמור. ועל כן סיים הכתוב,

ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. כלומר אשר לא תוכל להיות השקת פני אדמה בגשמי רצון ברכה ונדבה אם לא באדים העולים מן הארץ כי אד לשון שבר מלשון (דברים ל"ב, ל"ה) כי קרוב יום אידם וגו' כי המשבר ומכניע תאוות מורשי לבבו הבאים מכוחות הדין, לה' אל עליון זה הגורם להוריד על הארץ מטר השמים שהוא מיתוק הדין ברחמים. ועל כן אמרו חז"ל שם בלשונם אתיא חקר חקר מברייתו של עולם כי ברייתו של עולם כן היה ששיתף רחמים בדין על כן אמרו (תענית ז':) גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ, הכל על דרך הזה כנאמר. וכל זאת עדיין לא היה בארץ ועל כן וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'.

ראיתי לתת טעם על הה"א זעירא שנכתב כאן בתיבת בהבראם. והוא על דרך מאמר חז"ל (ברכות י"ג.) תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה וכו' עד מתיב ר' יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבידא אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם אמר לו התם נביא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוי מעיקרא. ופירש רש"י מסדר שבחיה דמעיקרא, אשר בחרת בו בהיות שמו אברם ושמת שמו אברהם וכן הוא מפורש בירושלמי ברכות. עוד אמרו (בנדרים ל"ב:) ואמר ר' אמי בר אבא כתיב אברם וכתיב אברהם בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח, אלו הן שתי אזנים שתי עינים וראש הגויה ופירש רש"י שבתחלה המליכו הקב"ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו שהרי על כרחך יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבסוף כשנימול המליכו הקב"ה אפילו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה וכו' עד כאן. והנה נודע מה שאמרו (בראשית רבה י"ב, ט') וזה לשונם: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם כלומר כל תולדות שמים וארץ היה בזכות אברהם דכתיב (נחמיה ט', ו') אתה עשית את השמים וגו' כל האנוקים (פירוש משא) הזה בשביל מה, בשביל אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם ושמת שמו אברהם עד כאן. ועבור זה נכתב כאן ה"א זעירא להורות אשר גם בהיות שמו אברם היה די בזכותו לברוא העולם למענו כי בחר בו אלהים אף בהיות שמו אברם בהיות שכבר מלך על כל האברים אשר היו ברשותו והיה מיחד לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו הידועות לו, לשם ה' שלא יזיז בשום אבר ואבר ולא להרהר ולחשוב בשום מחשבה ולא לדבר בשום דיבור קל ולא לעשות שום עשיה כי אם הנוגע לכבוד שם ה' ולתורה ומצוות שהורהו אל עליון כמאמר חז"ל (יומא כ"ח:) קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה והכל מרוב חמדת תשוקת אש בוערת אשר היה חומד ומתאוה להיות מרכבה לאל עליון. מאז היה ראוי לברוא העולם למענו. ואף אחר המילה שזכה מאת ה' להינתן לו גם האברים שאינם ברשותו. הנה זה מתת אלהים הוא, ואז ודאי היה זכותו גדול עד מאוד ביתר שאת ועוז. ולכן לא היה יכול בלתי לעשות הה"א זעירא כי היה נשמע אשר לא גרם זכות הבריאה כי אם אברהם ולא אברם ולא כן הוא. כי מאז בחר ה' בו ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכיון שמלך על האברים שברשותו מה לו לעשות עוד ואם אמנם אשר קדמה ידיעת ה' בעת הבריאה אשר יקרא שמו אברהם. לכן כתב הה"א וכתבה זעירא והבן.

וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. אמרו חז"ל בזה (בראשית רבה י"ד, ג'-ה') וייצר שני יצירות יצר טוב ויצר הרע. יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא יצירה מן התחתונים ויצירה מן העליונים. יצירה מן התחתונים אוכל ושותה כבהמה פרה ורבה כבהמה וכו', יצירה מן העליונים עומד כמלאכי השרת מדבר כמלאכי השרת וכו' עד כאן. ונראה דהכתוב רומז בזה לחמשה חלקי הנשמה שניתן באדם שכנגדם אמר דוד חמשה פעמים ברכי נפשי הנקראים בפי חכמי אמת נפש רוח נשמה חיה יחידה. וכן הוא במדרש חז"ל בפרשה זו (שם ט') חמשה שמות נקראו לה וכוונתם על חמשה חלקים הללו. וכנגדם ברא ה' נפשות הטמאות הבאים מצד הרע והם גם כן ה' טומאות זו למעלה מזו שלישי שני ראשון אב הטומאה אבי אבות הטומאה. וזה לעומת זה ברא אלהים שכפי אשר יוציא אדם את עצמו מנפשות הבאים מקליפות הטמאות, כן יכנס לגדר הקדושה לפני ולפנים לעבוד עבודת בוראו באמת ובתמים. כי כל דפריש מרובא פריש. היינו מרשות הרבים שהוא חלק החיצונים והקליפות כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל ובא לרשות היחיד יחידו של עולם להתאחד בבוראו, הנה כאשר מופרש מחלק אחד מהרע כן יכנס לגדר חלק אחד מהטוב. ובפרישות נפשו מחלק הטמאה שבטמאות יזכה ליכנס בחלקי הקדושה הראשונה בראשונות לא יותר להיותו דבוק עוד בד' חלקי הטומאות. וכאשר יפרוש עוד מטומאתו, יכנוס עוד לקדושת בוראו עד אשר תטהר נפשו מכל וכל, יקנה לו כל חלקי נשמתו מצד הקדושה בשלימות גמור, כאשר נבאר. והנה חמשת מיני טומאות האלו הם על אופנים הללו. כי האדם אשר ימרוד בבוראו ונשרש בעבירות רעות ימים רבים ועושה אותם לעין כל ומחלל שם שמים בפרהסיא עד שנמצא חוטא ומחטיא את הרבים. כי רבים הרואים אותו לעשות מעשהו בפרהסיא ימעט בעיניהם חומר העבירה זו מעט מעט עד אשר ח"ו יצאו לתרבות רעה כמוהו ממש וכמשל שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתקל"ח) לבן בליעל שקפץ ליורה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים זה נקרא אבי אבות הטומאה כי אלו הלמדים ממנו למרוד בבוראם נקראים אב הטומאה כאשר נבאר להלן, והוא נקרא אבי אבות הטומאה. והנה את ה' הוא מחרף ומגדף, הכרת תכרת הנפש ההוא, כלומר אף נפש דקדושה שהוא חלק האחרון מנשמה הקדושה יכרת מאתו ולא נשאר כי אם בחיות רוח הטומאה השורה בו. ועליו ועל כיוצא בו אמרו חז"ל (ברכות י"ח:) רשעים בחייהן קרויין מתים. כלומר עם חייהם הם עם חיותם השורה בם שניהם נקראים מתים כי הוא מבחינת הקליפות הטמאות שנקראים מתים ממש כנודע. ואמנם רשע המורד בבוראו ועוד שִכְלוֹ בו על כל פנים לעשות מעשיו בצינעא שלא לחלל שם שמים בפרהסיא ולא ילמדו אחרים מאתו לעשות כמעשהו, ועושה זאת בשביל כבוד קונו שירא ממנו לעשות עוד עבירה זו החמורה למאוד, אשר החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה (כמו שאיתא ביומא פ"ז.), ובבא מעשה לידו קאמינא שבא לידו דבר עבירה ברבים ולא אבה לעשותה, לא מפני שהוא בוש מבני אדם שלא יחזיקו אותו ברשע והוא חפץ בהצדקו לעיני רבים, רק ירא מבוראו לעבור עבירה חמורה הזו לחלל שם שמים בפרהסיא למען לא ילמדו מאתו. הנה זה יען נמצא בו דבר טוב, הקב"ה לרוב חסדיו מזכהו בחלק הנפש דקדושה לומר אולי על ידי זה יכנס מעט מעט לכל חלקי הקדושה. ועדיין יקרא אב הטומאה כיון שגדלה בו חלק הרע למרוד בה' לעבור על מצוותיו בשאט נפש בזדון לבו הרע. הנה זה בנין אב לכל התורה כולה חלילה לעבור על כל הנאמר בה כיון שלא נמצא עליו שום מורה ופחד ה' בכל ימיו ושנותיו מי יעכבו מלעבור על כל תורת משה וזה יגרש מאתו כל חלקי הנשמות עד חלק הרוח ועד בכלל.

ואמנם איש אשר לא יכנס בגדר המורד למרוד בה' ובמצוותיו תמיד, והגם שהוא עובר במזיד על עבירות שבתורה אך לא תמיד בכל עת, כי לפעמים שיהיה אצל העבירה ולא יעבור עליה כי יפול עליו מורא ופחד ה' מהדר גאונו מעונשי עולם הזה או עונשי גיהנם, הנה זה יזכה לבחינת חלק הרוח מחלקי הנשמה, כי זה הוא חלק הרוח כי יחיל רוח ה' לפעמו כפעם בפעם ברוח בני אדם העולה היא למעלה, ולפעמים יפול ברוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ וזאת באופן שלא יהיה העברת העבירה במזיד בתורת מרידה שלא יאמין ח"ו שהקב"ה משגיח עליו בהשגחה פרטית, או שלא יאמין אם יענש על התורה והמצוה. רק שיודע כל זאת ומאמין בלבו. ואך אי אפשר לו לכוף תאות לבו לה' וכשיגבר עליו תאותו יעשה מה שלבו חפץ ולא יאזור כגבור חלציו לכבוש את יצרו הרע ותאותו, אך לא בתורת מרידה חלילה. זה הוא הזוכה לבחינת הרוח כי בעת עשיית העבירה ודאי אוי לו מיוצרו ואך לבו אנסו ולא עצר כח להמשיל שכלו על תאות לבבו ועדיין יקרא ראשון לטומאה כי עוד טומאתו בו בראשון וראשונה לעבור את פי ה' במזיד. מה שבלעם שהוא תוקף הקליפה אמר (במדבר כ"ב, י"ג) לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות גדולה או קטנה וגו'. ואמנם איש אשר לא יעבור עבירה במזיד בשום אופן חלילה כי חס על כבוד קונו בגלוי ובסתר, ונפשו וחשקו להדבק בבורא עולם יותר מכל תענוגי עולם הזה ואין שום תענוג מתענוגי גופו או תענוג השגת הון ורכוש יכולים לקחת לבו מקדושת הבורא יתברך לעבור במזיד הנה הוא הזוכה לקדושת הנשמה אשר זר לא יקרב אליה כי קודש הוא ועדיין יקרא שני לטומאה כי עדיין לא נזהר משוגג הקרוב למזיד ואינו נותן דעתו ולבו להיות נזהר ונפרש מדברים הנוגעים באיסור ומקיל בדעתו לומר כשר הוא וסומך עצמו על דעת יחיד המתיר ואינו מדקדק באיסורין ועל ידי כן נכשל לפעמים בעבירות חמורות כמו נדה ואיסורי מאכלים החמורים וכדומה, וידוע מה שכתב הרב הקדוש בעל ראשית חכמה משל השוגג למי שהוא שופך שומן רותח על בגד לבן חדש צח ומצוחצח ובודאי שיתטנף הבגד אף שיהיה בשוגג וכמו כן עבירה הוא המטנף הנשמה, ומה לי אם שיהיה בשוגג והכל כי היה לו ליזהר תמיד במורא ופחד ה' שלא יכשל בשום עבירה חלילה עד כאן. הנה זה טהור מדאורייתא כי לא יעבור במזיד ולא יכנס בגדר ראשון לטומאה הטמא מן התורה ויכנס בגדר ולד הטומאה, הוא השני שהוא טמא מדרבנן (כמו שאיתא ברמב"ם פרק י' מהלכות אבות הטומאה הלכה ז') כי כמה וכמה פעמים הזהירו רבנן לעשות סיג וגדר בפרישת צ"ט שערי היתר שלא יבוא לידי איסור ולמדוהו מהתורה (ויקרא י"ח, ל') ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כמו שאמרו חז"ל (יבמות כ"א.).

ואמנם אדם הנזהר גם בכל אלה ותמיד מורא ופחד ה' עליו ברעד ורתת וחלחלה בכל אבר ואבר שבו ולא יאכל ולא ישתה ולא יעשה שום דבר כי אם בדקדוק רב ובזהירות נפלא פן טומאתו בו דאורייתא או דרבנן ומחמיר על עצמו בכל החומרות אף אם רבים מתירין ויחיד אוסר, לרב פחדו ויראתו מאלהים פורש מזה ואף דבר המותר לגמרי אך שהיה בה שאלת חכם, פיגול הוא בפיו לא ירצה. וכמאמר יחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל ד', י"ד) ולא בא בפי בשר פיגול ואמרו חז"ל (חולין ל"ז:) שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם. הנה בזה יזכה לבחינת נשמת חלק החיה כי הוא בבחינת הצדיקים הנקראים חיים לצד אשר לא ימצא בהם שום אופן ומקום בכל אבריו לשרות עליו הסטרא אחרא הנקרא מת כי עוולה לא נמצא בו בשום פעם לא במזיד ולא בשוגג לא דאורייתא ולא דרבנן והנה הוא טהור מדאורייתא וגם מדרבנן (כמו שאיתא ברמב"ם שם) שהאדם לא יהיה שלישי לעולם לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אמנם עדיין הוא קצת מבחוץ כיון שבאמת התאוה והיצר הרע שוכן ומונח בקרבו כארי מוצק, אכן הוא בכח נשמת הטוב שבו ושכלו היקר, ומבין אשר אית דין ואית דיין ולית אתר פנוי מיניה ובכל מקום השגחת הקב"ה על כל אדם ואדם בכל עתיו ורגעיו ובוש מכבוד קונו לעבור על מצוותיו אך עדיין התאוה והיצר הרע מרקד בין קרניו וחששא גדולה פן באיזה פעם אשר לא יוכל להתגבר חלילה וחלילה על כח תאותו ויצר הרע כי הוא מלחמה כבידה וחזקה. האמת כי לו הכח והממשלה בכל תאוותיו אך יוכל להתפס ביום מיומים אשר לא יעצור כח להושיע את עצמו להתגבר על תאוותיו וחלילה יכשל על כל פנים בשוגג בעבירה דאורייתא או דרבנן. ועל כן יקרא עוד בבחינת שלישי אף שלא ימצא שלישי באדם כיון שנמצא שֵם שלישי באוכלין מדברי סופרים (כמו שאיתא ברמב"ם שם הלכה ט'), וזה ידוע אשר האוכלין נקראין על שם תאות האדם וזה כיון שעוד תאותו חזקה בקרבו יכונה לפעמים בשם שלישי על שם תאותיו.

ואולם ימצא אדם הגדול בענקים אשר שיבר והכניע כל תאוות גופו ומחשבתו לה' אל עליון עד אשר לא ימצא בו שום תאוה וחמדה בלתי לה' לבדו וכמאמרם ז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם היצר הרע וכו', ויש אומרים אף דוד שנאמר (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי, כי הרגו בתעניות כנודע. זה הוא הקונה לו חלק הנשמה הנקראת יחידה, ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ט') למה נקרא שמה יחידה שהיא יחידה בגוף, הוא הוא דברינו שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים ואין בו שום תאוה וכח אחר מכוחות היצר הרע כי אם עוד נשמתו בו נשמת הטוב והמיטיב והיא יחידה בגופו ואין שני לה וזה הוא טהור מכל וכל בזיכוך רב.

ואכן עוד יש בחינה למעלה גם מזו והוא בבחינת מעביר על מדותיו שהארכנו בבחינה זו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף ג') וכללות בחינה זו שאף גופו ממש נעשה בחינת נשמה לדור בין העליונים ותחתונים בשוה כמו גוף אליהו, וכגופו של משה רבינו ע"ה שהיה בשמים ארבעים יום, וכגוף אדם הראשון קודם החטא שאמר עליו הכתוב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם והיה כבריות שלמעלה (כמו שאיתא בילקוט תהלים רמז תתל"א). וזה הוא שיצא אף מבחינת רביעי בקודש, והוא קודש קדשים לה' ואליו לא יאונה כל און, ונגע לא יקרב באהלו וזר לא יקרב אליו כי קודש הוא ועולה על ידי זה במעלות נפלאות הידוע ליודעי נסתרות אשר אי אפשר להעלותם על הנייר והמבין יבין.

ותדע אשר כל זה הוא בחינת סור מרע שהוא הפרשת נפשות מקליפות הטמאות לקנות לו שם בקדושה לעלות מקודש לקודש בכל חלקי הנשמה. ואולם עוד צריך לבחינות אלו, מדת ועשה טוב לכל אחד מבחינה השייך אליו שהוא מצוות המעשיות באהבה ויראה ולימוד התורה לשמה בדחילו ורחימו והתפילה במחשבה טהורה ונכונה, ובחינת ביטול המציאות ואפיסת כח החיוני ויהיה דעתו פנויה למעלה קשורה תחת הכסא להבין באופן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקב"ה בבחינת כח מה הידוע למשכילים. ועוד גבוה מעל גבוה בבחינת ארבעה שנכנסו לפרדס שהוא ההיכלות מלאכי מרום הקדושים הנוראים כמו שפירשו שם המפרשים. ולא נדבר עתה מבחינת ועשה טוב הללו ונבארם במקום אחר אם ירצה ה'.

ונחזור לענין ראשון אשר זה לעומת זה ברא אלהים וברא באדם שתי יצירות, טוב לעומת רע ורע לעומת טוב והכל בכדי שיהיה הבחירה בידו לנטות לכל צד בכדי שיגיע מזה נחת רוח לבורא עולם כי הוא אמר ויהי לראות להפריש עצמו מכל בחינת חמשת מיני טומאות הנזכרים ולקנות שם בקדושה בחמשה חלקי נפשות הקדושה לדבק בקונו לְהִדָמוֹת הצורה ליוצרה כמאמרם ז"ל (ילקוט תהלים רמז תתל"ג) אשריהם הצדיקים שמדמין הצורה ליוצרה והנטיעה לנוטעה והכל בכדי להחיותם להיטיב אחריתם. וכל זה רמז לנו צור העולמים ברוך הוא וברוך שמו באומרו וייצר שתי יצירות יצירה מן התחתונים ויצירה מן עליונים שהמה דברים שאדם דומה לבהמה ודברים שדומה למלאכי השרת יצר טוב ויצר הרע יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא כדברי חז"ל הנזכר.

והנה בדברים הדומים לבהמה ודברים הדומים למלאכי השרת חשבו בגמרא דידן (חגיגה ט"ז.) שלושה ושלושה, שהוא מוציא ריעי ופרה ורבה ואוכל ושותה. ועוד יצירת היצר הרע ויצירה בעולם הזה כאמור. הרי הם חמש כנגד חמש מיני טומאות האמורים. וזה המורד ומחלל שם שמים בפרהסיא ומוציא זדון לבו לחוץ לעיני כל, אל זה ירמוז מוציא ריעי שהוא מוציא גלליו והרע שבו לחוץ. וזה המורד בצנעא שלא לעין כל ירמוז אליו פרה ורבה שהוא דבר שבצנעא. והעושה במזיד להרבות תאותו אשר לא יעצור כח להתגבר על יצרו, ירמוז אליו אוכל ושותה שהוא מילוי תאוות לבבו למלאות כריסו ובטנו. וזה אשר לא נזהר ונשמר משוגג הקרוב למזיד ירמוז עליו יצירת היצר הרע כלומר היצר הרע מרקד בין קרניו וקרוב לבוא לידי מכשול בכל עת ושעה לצד קלות זהירתו. וזה אשר יצא גם מזה ורק עדיין תאוות עולם הזה קשורים בלבו אף שאינו עושאם ירמוז אליו יצירת עולם הזה כלומר עדיין קשור בתאוות עולם הזה הכל כנאמר.

ונגדם בקדושה המה השלושה דברים שאדם דומה בהן למלאכי השרת שמהלכין בקומה זקופה ומספרין בלשון הקודש ויש להם דעה, והם בחינת נפש רוח נשמה כנודע אשר הם בסוד מעשה דיבור ומחשבה והוא ההילוך והסיפור והדעה. ויצירת היצר טוב ויצירת העולם הבא הם בחינת חיה יחידה, כי כללות נשמת הטוב שהוא היצר טוב מכונה על חלק החיה בסוד הכתוב (בראשית ב', ז') ויהי האדם לנפש חיה. ועולם הבא בחינת יחידה כי אז כתיב (זכריה י"ג, ב') ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא יהיה באדם רק לב אחד ונשמה אחת הטובה לעבוד עבודת אלהיו והוא בבחינת יחידה, שהיא יחידה בגוף כנאמר למעלה. ואך במדרש חז"ל הנזכר למעלה חשב ארבעה דברים הדומה לבהמה וקא חשיב עוד, מת כבהמה והוא נגד בחינה הרביעי בקודש שהזכרנו למעלה אשר צריך לצאת אף מזה באופן שישבר כל כך כוחי גשמיות גופו עד שיהפך לרוחניות כצורת נשמתו אשר בו, כגוף אליהו הגלעדי אשר עדיין חי הוא ברומו של עולם כי אין רוחניות מת, ושעל זה אמר הכתוב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, שלא תצטרכו לבחינת המיתה כלל כי יהיה דר בעליה ובחצר בשוה ולכן חשב נגד זה בקדושה רואה כמלאכי השרת כלומר אינו רואה כבהמה להביט רק במה שלפניו כי אם רואה מסוף העולם ועד סופו כמלאך השרת כי הפך גופו לרוחניות נשמתו, וצופה ומביט בכל העולמות עליונים ותחתונים כי ברוחניות לא שייך גבול לומר עד פה תראה. וכל זה הֶרְאָה והודיע אלהים אותנו את כל זאת בכדי שנפרוש עצמינו מכל חלקי הרע ולדבק עצמינו בכל חלקי הטוב ולעלות מקדושה אל קדושה, מקדושה קלה לקדושה חמורה, ואולי נזכה להפך כל כוחי הגוף לרוחניות, לדור בין עליונים ותחתונים בשוה וכמאמרם ז"ל (בילקוט תהלים רמז תתל"א) עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות של מעלה אם יבוא מלאך המות ויאמר למה נבראתי, אני אומר לו על אומות העולם בראתיך ולא על בני עד כאן. כי כל בחינת המיתה נמשך מהתגשמות הגוף, ואם נהפך הכל לרוחניות אין רוחניות מת וזה בחינת התשעה אנשים שעלו חי לגן עדן המבואר במאמר חז"ל (דרך ארץ זוטא א') כמו אליהו ור' יהושע בן לוי וחנוך ומשיח ושרח בת אשר וכו', וגם במשה אמרו ז"ל (סוטה י"ג:) לא מת משה אלא עומד ומשמש במרום, וכן יעקב אבינו לא מת (תענית ה':). וזה שאמר הכתוב כאן וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים כלומר שתי יצירות. גופו מגושם עפר מן האדמה המוכן לשוב אל עפרו אם ישאר בגושמו. ונשמת הרוחנית מן החיים אשר המה חיים עדנה לעד ולעולמי עולמים. והיה עיקר הכוונה בהבריאה אשר ויהי האדם לנפש חיה, כלומר גם גוף האדם שהוא עפר מן האדמה תהפך לנפש חיה לעשות כל גופו אור רוחניות כנשמתו באופן שישאר חי לעד ולא ימות. כן היתה כוונת הבריאה כי אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם (תהלים פ"ב, ו'). וסיים הכתוב אכן כאדם תמותון, פירוש אם תשארו כאדם בגשמיות עפר האדמה אז ודאי תמותון כי כל הנעשה מהארבע יסודות בהכרח יפרד לבסוף כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה ג') וזה לשונו: וכל שנתחבר מהן אי אפשר שלא יפרד להן אפילו הזהב והאודם אי אפשר שלא יפסד ויחזור לו ליסודותיו עד כאן. ולא כן בצורת הנפש שתשאר חי וקיים לעד (כמו שכתוב שם הלכה ט') וכמו כן מחשבת בריאת האדם בגופו היה שיהפך לרוחניות ויחיה כאשר נשמתו חיה וכן יהיה אם ירצה ה' לעתיד לבוא אחר ביאת משיח צדקינו שיהיה גוף כל אחד ואחד מישראל כמו גוף אליהו התשבי וכדומה וידור למעלה כמו למטה ויהנו וישבעו וישתוקקו ויחמדו ויחפצו ויתענגו ויזונו עיניהם מזיו שכינתו ברוך הוא וברוך שמו אשר אין כל בריה יכולה להשיג ולדעת לחקור אפס קצהו מנועם זיו תענוג הלז ולא שזפתו עין רואה ולא אשתמע וחמי נביאן חזותא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ועל זה הסוד אמרו חז"ל (תענית ל"א.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר (ישעיה כ"ה, ט') הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה. ואל זה כיוון המשורר בשירתו מטיילין ביה חינגא לבהדי דשכינתא עליה רמזי דין הוא ברם באמתנותא. לוֹ חיש יהיה אמן ואמן.

עוד נראה לפרש וייצר ה' אלהים את האדם וגו'. בדרך הזה ונאמר אשר לא דיברה התורה כלל במתים לחתום היצירה בשני יודי"ן וליחד שם מלא ה' אלהים על חלק הרע הניתן באדם או עבור דברים הדומה בהן לבהמה. ואולם בצדיקים דברה תורה בשני בחינות הנמצאים בהולכים לפני ה', האחד יש צדיק עובד בצדקו כל היום וכל הלילה ולא ישכח ולא יסיח דעתו מבורא עולם אף על רגע כמימרא בכל עתיו ורגעיו ותמיד לבו בוער בו ומתאוה ומשתוקק לאהבת ה' אל אמת ולירא ממנו ולעובדו בפחד ולידבק נפשו בחי העולמים ברוך הוא, ולא יוכל כלל בשום פעם ושעה ורגע קלה מכל ימיו להתרחק מאור פני מלך חיים כי תמיד נגד ה' אלהים עיניו ויודע ומאמין שתמיד עומד לפני הקב"ה ואיך יוכל לשכוח מאתו אהבת ואימת מלך וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ט"ז, ח') שויתי ה' לנגדי תמיד, וכמו שאיתא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן א') זהו כלל גדול בתורה וכו' עד כל שכן כשישים האדם אל לבו שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה והפחד והכנעה מאת ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד וכו' עד כאן. ובחינה השניה היא מי שאינו עומד תמיד בדרגה זו ומזג טבעו גורם לו שכחה לשכוח לפעמים לפני מי הוא עומד. אך הנה יראת ה' מאוד על פניו לבלתי תחטאו כלומר אף שאין בידו חטא ועוון לעבור על רצונו יתברך חלילה רק כשנתרחק מעט ונשכח מלבו באיזה זמן ושעה דביקות הבורא יתעלה ויראתו ואהבתו אליו להיות לבו בוער תמיד לחמדת תשוקת קרבת אלהים לדבקה בו יתברך. זה גם כן נחשב לו לחטא ויירא מאוד מזה ותכף חוזר על זה בתשובה שלימה לפני בוראו ומגדר גדרים לעצמו בכל מיני זירוז לבל ישכח עוד מבוראו אף על רגע ומוסיף אהבה על אהבה ותשוקה על תשוקה וחומד ומתאוה בכלות נפשו לאלהים ממש בכדי שלא ימיש זכרו מפיו ובדרך שאמר הבעל שם טוב זי"ע ועכ"י על פסוק (תהלים ל"ב, ב') אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון, פירוש, אשרי אדם כזה שעומד על בחינה זו שכאשר לא יחשוב בה' על רגע כמימרא. לו עוון יחשב לו לחזור תיכף בתשובה על זה ולבקש ולחנן מבורא על שעה העברה, ועליו אומר הכתוב (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני שמיד כשהוא בבחינת אחור וריחוק מקום מבוראו על שעה קלה, תיכף חוזר לבחינת קדם קדמונו של עולם לקשור דעתו וחפצו ותאות לבו לצור ישראל ברוך הוא.

וגם זה הוא מעלה גדולה והוא דמיון בן החביב אשר יצא לפעמים מאתו והפליג ונתרחק מאביו בזמן מה ובודאי גדלה צער אביו בעת פרידתו. ואחר כך כששב הבן מדרכו לבית אביו, הנה יצא לקראתו בתופים ובמחולות ושמח נגדו שמחה גדולה עד מאוד והיה אביו מתענג ומלא שמחה בראות בבנו שבא אליו ממרחקים. כן הדבר הזה מי שנתרחק מבוראו חלילה מפני מזג טבעו הגורמת לו שכחה. אחר כך כששב אל הקב"ה גורם תענוג ונחת רוח נפלא למלך חי העולמים ברוך הוא. ועל אלו שתי הבחינות אמר הכתוב וייצר שתי יצירות לצדיקים, כלומר שני בחינות והמה באין מה' אלהים כי השכחה באה מבחינות הנמשכות מק"ך צרופי אלהים (כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל בכוונת ההבדלה עיין שם) והזכרון משם הוי"ה ברוך הוא כידוע, ועל כן יצרו בבחינת עפר מן האדמה כי ז' שמות יש לארץ, ארץ אדמה ארקא וכו' ושם האדמה יורה על בחינת הטוב הגמור שבה בבחינת אדמה לעליון ושם העפר שבה היא הגורמת השכחה לאדם כי כל בחינות השכחה נמשך מגזירת הקב"ה שאמר (בראשית ג' י"ט) ואל עפר תשוב, וגזר על המת שישתכח מן הלב ועל כן אמר לו כי עפר אתה כלומר גם אתה הנך בבחינת העפר שתשכח מה שאל עפר תשוב כי אם לא כן לא יהיה אדם שוכח מתו לעולם כמאמר חז"ל (פסחים נ"ד:) ואלה שני בחינות הצדיקים שניהם יצר הקב"ה ומשניהם מקבל תענוג כל אחד לפי בחינתו ועל כן חתם הקב"ה שמו על שניהם והנה אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ח') בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, העולם הזה בנפיחה לפיכך מת אבל לעתיד בנתינה שנאמר (יחזקאל ל"ז, י"ד) ונתתי רוחי בכם וחייתם עד כאן. ולזה אחר שהזכיר שני היצירות ואחד מהם הוא שיהיה בבחינת השכחה הנמשך מן המת כאמור, סיים ויפח באפיו נשמת חיים כלומר זה הכל עתה לפי שרק ויפח באפיו בדרך הנפיחה ונמשך מזה המיתה לפיכך ימצא בבחינת העובד שיושכח מאתו מורא שמים על רגע אבל לא כן לעתיד שיהיה בנתינה בבחינת החיים והטוב ויהיה עומדין תמיד לפני ה' חיים וקיימים ולא ימצא להם בחינת השכחה, לזה גמר אומר ויהי האדם לנפש חיה כלומר עת לכל זמן וחפץ השמים ויבוא העת אשר יהיה האדם לנפש חיה שיהיה חי וקיים עומד לפני תמים דעות ברוך הוא וברוך שמו בכל עת וזמן ותמיד יראתו ואהבתו על פניו ויזונו עיניהם מבית קודש הקדשים כאמור (ישעיה כ"ו, י"ט) יחיו מתיך נבלתי יקומין ואומר (שם כ"ה, ח') בלע המות לנצח. ה' יזכה כל עמו ישראל אשר עין בעין יראו כל זאת בעגלא. אמן.

או יאמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. על דרך שאמרו חז"ל (קהלת רבה ג', כ') בפסוק הכל היה מן העפר ר' חייא בר יוסף אמר כל מה שבשמים ובארץ ברייתו מן הארץ ר' נחמן אמר אפילו גלגל חמה ברייתו מן הארץ שנאמר הכל היה מן העפר. ונמצאת למד אשר העפר הוא כמו אב לכל יצורי בראשית אשר ממנה נתהוה הכל במאמר פי אלהינו יתברך. ונודע אשר כל מעשה בראשית לא נברא כי אם להפך החומר לצורה ולעשות מדברים המגושמים בחינת רוחניות כאשר יהיה אם ירצה ה' לעתיד שיתהפך כל הגשמיות לרוחניות ורוח הטומאה יעבור מן הארץ וידע כל פעול כי ה' פְעָלוֹ ויבין כל יצור כי הוא יוצרו כלומר אף הדברים המוגשמים מבחינת הדומם גוש עפר הארץ ואבני נזר כולם ידעו את ה' למקטנם ועד גודלם כל אחד לפי בחינתו כי יתהפך המגושם שבו לרוחניות ועל זה אמר הכתוב (ישעיה י"א, ט') ומלאה הארץ דעה את ה'. ולכאורה היה לו לומר ומלאו יושבי הארץ דעה וגו'. אך אמנם גשמיות הארץ ימולא דעה כי תהיה בבחינת השלימות הנפלא וגשמיות שבה יהיה כרוחניות אשר בה כי לא יהיה דבר אחר בעולם אז כי אם מציאות ה'. ולכן עתה הכל שב אל העפר ולא כן אז כי ברוחניות לא שייך כליון והפסד כאשר כתבנו למעלה.

והנה כל בחינת ההתהוות הזה להפך החומר לצורה מכל הדברים שבעולם לא נעשה כי אם על ידי האדם אשר הוא הסולם המוצב ארצה בכח גשמיות גופו. וראשו מגיע השמימה בכח נשמת ה' אשר בקרבו ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו כלומר שלוחי אלהים המה, כל ברואי תבל ומלואה אשר שְלָחָן אלהים לעולם הזה בכדי להתקרב אליו ממקום רחוק כזה ולחשוק להתדבק בו. כולם אינם עולים להתקרב לצור עולמים כי אם על ידי האדם ושם מקבלים משאות ומנות המלך המה כל בחינת שפע וברכה הנצרך לחיותם ויורדים על ידם עם השפע וברכה כאשר הארכנו בזה במקום אחר. וכל בחינת ההתהוות מחומר לצורה ומגשמיות לרוחניות מכל הנמצאים הכל נעשה על ידי האדם וכמאמר הכתוב (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר וגו' פירוש שלא נעשה קרבן לה' כי אם כאשר אדם יקריבנו לפני ה' ובלעדיו לא תוכל להתקרב מול פני אלהים חיים ומלך עולם. ובבחינה זו גם הוא כמו אב לכל יצורי בראשית להיות הכל נתהוה על ידו. וזה אמר כאן הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. פירוש שיצרו בבחינת עפר מן האדמה להיות הכל יתהוה ממנו כמו מן העפר אשר על פני האדמה. ואפשר זה רמז מר בריה דרב הונא (ברכות י"ז.) במה שסיים אחר תפלתו ונפשי כעפר לכל תהיה כי ידוע ענין התפילה שהוא מלשון צמיד פתיל שהוא ענין חיבור ודביקות מה שמקרב האדם לפי כוחו כשהוא באהבה ויראה ובמחשבה טהורה ונכונה את עצמו וכל בחינת דברים התחתונים מדומם צומח חי מדבר הכלולים בשורש גופו ונשמתו לצור ישראל ברוך הוא ולהמשיך להם על ידי זה בחינת שפעם וחיותם המצטרך להם ועל כן אחר גמר תפלתו אמר ונפשי כעפר לכל תהיה שתעשה נפשי בבחינת עפר שהכל נתהוה ממנה. לכל הכלולים בו שכולם יתהוו בחיות חדש שתהפך גשמיותם לרוחניות מעט מעט עד אשר יתהוו מיש לאין. וזה הוא בחינת הענוה השלימה אשר גדלה מעלתה גבוה מעל גבוה באין שיעור עד שנשתבח בה אדון הנביאים משה רבינו ע"ה, ויראת ה' עקב לגבה.

כי תדע אשר כל עוד שלא זכה אדם להפך החומר לצורה שתעשה מגשמיות גופו רוחניות ממש עדיין לא בא לשלימות מעלה הזו בתכלית שלימותה כי ענוה השלימה הוא בחינת האין ממש שלא יתפוס שום מקום ולא ירצה שום דבר ולא ירגיש שום ענין מצורך עצמו וביתו בשום פנים בעולם, וזה הוא דבר שאי אפשר להיות אם ימצא עוד בגופו שום בחינת יש שהוא מבחינת הגשמיות כי אם הוא מרגיש אשר הוא יש ונמצא בעולם נמצא צריך לזה ולזה ועד אשר לא יעשה מגופו מיש לאין ממש עדיין לא בא לשלימותה. ולכן יראת ה' עקב לגבה כי בחינת היראה יפול על דבר הנמצא ומרגיש מעצמו ויראת ה' על פניו לבל יחטא או יראה פנימית מזה, מפחד ה' והדר גאונו ועם כל זה הוא מרגיש מעצמו לומר שהוא ירא את פני ה' ולא כן בחינת הענוה שאין מרגיש מעצמו בשום פנים אם הוא יש ונמצא בעולם והוא בחינת ביטול המציאות ובזה נשתבח אדון הנביאים ע"ה כי הוא הפך כל בחינת גשמיות גופו לרוחניות עד שעלה למרום והיה דר בין מלאכי מעלה ולא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה על כן העידה עליו התורה הקדושה שהיה עניו מאד כי לו נאה ולו יאה לבוא לשלימות מעלה הנפלאה הזו.

ואולם תדע אשר כל לבבות דורש ה' וכשאדם עושה מה שבכוחו לחפש ולבקש ולבדוק עד מקום שידו מגעת להשליך מאתו כל בחינת רוממות לב וגסותא דרוחא הנבזה ומתועב בעיני ה' יותר מכל הדברים שבעולם ומרגיל עצמו במדת הענוה במחשבה ודיבור ומעשה והעיקר בלב, לידע אשר לא התחיל בעבודת ה' לא מיניה ולא מקצתיה כי איזה עבודה די לעבוד את פני מלך מלכי המלכים הקב"ה מלך גדול ונורא כזה. ואף אם ישבר למענו כל כח רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ויעבדו בכל מאמצי כוחו גופו ונשמתו ובפחד ורעדה ורתת וזיע. מה זה לצאת ידי עבודת אלהי עולם אשר נמצאו לו אלף אלפי אלפים רבוא רבבות כתות כתות מלאכי מעלה שרפים ואופנים וחיות הקודש אראלים כרובים חשמלים אישים המתאוין וחומדין ומשתוקקין לעבוד עבודתו בזיע ורעדה ברתת וחלחלה. ועיקרו של נהר דינור נעשה מזיעת החיות הנושאים את הכסא (כמו שאיתא בחגיגה י"ג:) והכל מרוב פחדן ויראתן ומכל שכן כאשר ימצא בעצמו מאיזה בחינה אשר אינו עובד כל כך במסירת כל מאמצי כוחו ורוחו ונשמתו ואפשר גם לפעמים יעבור במעט על רצון מלכו ואם כן מה הוא ומה חייו אוי לו אוי לגופו אוי לנשמתו אשר לא יעבוד פני מלך גדול ונורא כזה בקצה האחרון של מיצוי דם כוחו. ואם כן במה יתגאה ואיך יבוא לקבל פני מלכו בעבודתו אשר עבד ועל ידי זה קונה לעצמו מעט מעט מבחינת הענוה אם הוא באמת ובתמים. ודאי הקב"ה יעשה לו כגמולו להגביהו מעלה מעלה וליתן את רוחו עליו וכמאמר הכתוב (ישעיה ס"א, א') רוח ה' אלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים ואמרו חז"ל (עבודה זרה כ':) צדיקים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולם. ואמר (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון ואת דכא ושפל רוח. ופליגי רב ושמואל (סוטה ה'.^*שם איתא רב הונא, ורב חסדא.) חד אמר אתי דכא כלומר הקב"ה מנשאהו ומעלהו עד אליו כביכול. וחד אמר אני את דכא כלומר הקב"ה מרכין ומשכין שכינתו אצלו ועל כן אמרו חז"ל (שם מ"ט.) משמת רבי בטלה ענוה וכו'. כי העיד על עצמו קודם מותו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע שלא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה וכו' (כמו שאיתא כתובות ק"ד.). הכל סובב הולך על הדבר האמור כי ראה בכל יכולתו לעשות מיש אין להפך גשמיותו לרוחניות ועל כן היה מעולה במעלות הענוה ולא זו שגוף האדם הזה מתהפך לרוחניות, גם כל הכלולים בגופו ונשמתו מכל בחינות דומם צומח חי מדבר כולם נהפכין ונעשים מיש לאין ונתהוו על ידו בחיות חדש להתהפך החומר לצורה. ועל זה הבחינה אמר אברהם ואנכי עפר וגו' כלומר שנבראתי להיות בבחינת עפר לבוא לידי ענוה השלימה בכדי שעל ידי זה יתהוו כל הכלולים בי בהויות חדש כמו העפר שהכל נתהוה ממנה. וזה אמר כאן מקרא קודש הלזה. וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה פירוש שיצרו להיות בבחינת העפר שלא ירגיש מצורך עצמו כלום, להפך הגשמיות לרוחניות בכדי שהכל יתהוו ממנו בהויות חדש שתיעשה מחומרם צורה כבחינת העפר שהכל נתהוה ממנו אפילו גלגל חמה וכאמור למעלה.

עוד רמז אלהים באומרו וייצר וגו', שני יצירות. כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה א', ו') מתחילת ברייתו של אדם צפה הקב"ה במעשה צדיקים ורשעים וכו'. והנה הצדיק צריך תמיד להיות עיניו לנוכח יביטו להיות מופרש ומובדל מדרכי הרשעים בכל תנועה ותנועה ממחשבה דיבור ומעשה מהליכה ושיחה ודברת בני אדם, ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב והמה מהופכים מהיפך אל היפך. ואם אמרתי אספרה אל חוק אף אפס קצהו איך מהופך דרך הצדיק מדרך הרשע תקצר היריעה מהכיל, וְאִלוּ כל הימים דיו וכו' כי בכל מדה ומדה רחוקים זה מזה כמטחוי קשת ולא מבעיא בדברים שהרשע עושה אותן והצדיק בורח מהן כמפני חרב חדה שלא לנגוע בקצהו ולפרוש מצ"ט שערי היתר שלא לבוא לאחד ממאה שערי איסור שהמה דברים בלתי שיעור. וגם לא ניכר בהן היפך היצירה בזה כי הרואה שזה עושה וזה אינו עושה יאמר מלאכה הוא דלית ליה ואין יכולת בידו לעשות כמו זה. אלא אף בדברים המוכרחים שצריכים שניהם לעשותם, משם ניכר הפרשתן והבדלתן זה מזה עד שנעשה כמו דבר והפוכו ממש.

הלא תראה למשל בענין האכילה שצריך כל אדם לעשותו להיות שזה הוא החיות של האדם שעל ידי זה קשורה הנשמה בהגוף כידוע. כמה מרוחק ומהופך בינם בדבר הזה, יותר ממרחק השמים לארץ. ראשית דבר בדבר ההכנה מה לאכול הצדיק התמים פוסל כמה מיני מאכלים עד אין מספר עד שיברור אחד ממאה כמו בענין בדיקת השוחט ובודק אשר צריך להיות מוחזק אצלו לאיש כשר ירא את ה' מרבים ובקי באומנותו, וכאשר הולך לשחוט, חיל ורעדה יאחזנו ואימת מות יפול עליו פן לא בדק סכינו בכל כוחו ובישוב דעתו כראוי ונמצא ח"ו יאכיל לבר ישראל דבר שאינו ראוי לאכול חלילה, ואחר כך בעת השחיטה ובדיקה עושה הכל ביראת ה' אשר עליו במתינות ובישוב דעת לפני ה'. ועד אשר לא מוחזק אצלו השוחט ובודק לכל אלה לא יאכל משחיטתו כי אם עד אשר יבדוק הסכין בעצמו. ואחר כך אם יפול איזה שאלה בבהמה או בבשרה בעת מליחה ובישול אף אם רוב דעות הפוסקים מתירין אותם, ואסורה היא לדעת היחיד, פיגול הוא בפיו לא ירצה לאוכלו. וכן דבר שיש בו ספק בכל מיני ספיקות אולי אינו בחזקת כשר כל כך בספיקא דאורייתא או דרבנן. ומחמיר על עצמו באיסור חדש וכמה יסורים קשים יש לו מזה במקומות שאין בנמצא ישן. ובמאכלים הנמצאים בהם ממיני רמשים הנקראים מילבין כמה פרישות על פרישות וחומרות על חומרות יחמיר לעצמו וכל עוד אשר נשמתו בו לא יתיר לעצמו לאכול הספיקות עם שגופו חלש מרוב התעניתים שהתענה בימי חורפו. אינו אוכל מהם מרוב מוראו ופחדו מאלהים וגם אין סומך עצמו על בדיקות הנשים בדברים הנמצאים בהם מרמושי אדמה אם יש טורח בבדיקתו כדינא דשולחן ערוך ביורה דעה (סימן פ"ד ס"ק ל"ה בש"ך) אשר מעיקר הדין צריך להחמיר בזה.

והמון העם מבני ישראל ומכל שכן הרשעים הם בהיפוך מכל זה כי המה בכל דהו ניחא להו לא יקפיד ולא ישאל כלל על השוחט ובודק אם ירא את ה' או לא ומקיל בלבו לומר הלא בר ישראל הוא אם אינו יכול לא היה מתיר עצמו לכך. אף שבאמת אינו מאמין כל כך לאחד מפשוטי בני ישראל לומר מן הסתם נאמן וכשר הוא. ואם אחד היה רוצה ללוות מאתו ממון או איזה דבר לא היה נותנו לו בשום אופן עד אשר ישאל היטב ויחקור ויבדוק אם הוא איש נאמן וישר ולא ירצה להאמין משל אחרים, ובעסקי שמים תיכף מאמינו ולא יחמיר בספיקות לחוש אולי ימלא פיו במה שאסרה התורה וסומך עצמו על דעת יחידי לומר הלא זה מתיר והוא יתן חשבון למעלה בעדי. ובדברים הצריכים בדיקה מתולעים מדיני דשולחן ערוך, אם תאמר איזה אשה, כשר הוא, שבדקה זאת, תיכף פתי יאמין לה אף שבאמת בלבו אין מאמין לה כלל אם יהיה לו עמה דברים בינו לבינה יחשדה בכל מיני חשדות, ובדברים שבינו למקום תיכף מאמין לה ומחבר ככל הספיקות לאחד להיות עדיף ליה כוחא דהתירא והכל כי תאוה נפשו לאכול בשר.

ובזמן האכילה הנה עת סעודת תלמיד חכם בשש שעות ביום כי לא יאכל עד אשר ילמוד כל השעורין הקבועין לו בכל יום וכל עוד שלא למד כל השעורין הוא אצלו באיסור לא תאכל על הדם והמוני העם כבר מלאו כרסם בזה אחת ואחת או אחת ושתים ובהגיע עת האכילה הנה הכנת הצדיק בנקיון ובסידור הלחם ומלח ובהכנת כלי שלימה ונקיה לנטילה ומים כשרים ומתעכב בכל זה ואינו אץ למלאות רעבון נפשו, ולפעמים ימנע מהאכילה עבור זה אשר לא ימצא כלי כשירה כל כך או מים הכשרים לנטילה ובפרט בדבר שטבולו במשקה המוני עם חוטפים בלי נטילה כלל, והוא עומד, ואם לא יטול לא יאכל כלל. וגם הכנת גופו בנקיות להוציא ישן מפני חדש ומדקדק בנטילה כראוי ובניגוב הידים היטב והברכה בכוונה אחת לאחת למצוא חשבון. ילך על זה שעה ושתים ויכבוש תאותו שלא לדחוק את השעה.

אכן דרך העם אינם מדקדקין בכל זה ומיד כשרואה הלחם על השולחן והוא תפל בלא מלח וסכין וכבר הוא עומד מבחוץ במקום המים וממהר למלאות תאות האכילה ורוחץ מקצת יד זו וזו וממהר לנגב הידים ומתחיל לצעוק סכין ונוטל הסכין וחותך בלחם ואומר הברכה וצועק מלח. ובכל עת ברכת המוציא ואכילת המוציא הוא בכעס על אשתו ובניו שלא הכינו לו סכין ומלח ולא הביאום לפניו תיכף במאמר פיו, ותיכף אחר המוציא, מוציא כעסו לכעוס על בני ביתו למה צעק ולא נענה. ועליהם אמר הכתוב (יחזקאל ד', י"ג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, ודבר זה נוהג כל השנה חוץ מלילי פסח שנמצא הכל מוכן על השולחן מערב.

ובדרך הלצה אמרתי זה לאחר שראיתי בכל אלה. מה שאומרים שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה כי מצה הוא מלשון ריב ומצה. ובכל הלילות נמצא מריבה חוץ מלילה הזה שהוא כלה מצה כלומר שכלה הריב ומצה לצד שהכל מוכן לפניו. ואולם הצדיק בירך ברכתו ברכת המוציא בכוונה הראויה כאשר נפשו יודעת. אם בפשטות הברכה, לברך ולהודות לשם ה' כי טוב כי לעולם חסדו ומוציא תמיד לחם מן הארץ ולהעיד על הלחם הזה כי ה' הוא המוציאו מן הארץ. ועל ידי זה משרה קדושת ה' בלחם ההוא ומקרב חיות הלחם ההוא למקום שורשו הנחצב משם וכשאכלו מתרבה בקרבו חיות חדש מניצוצי הקדושה אשר בלחם הזה. או מי שזיכהו ה' לידע ולכוון ברזי התורה וביחודי השמות אשר בברכה, ואכילת המוציא ליחד הפרצופים הנוראים והצורות הקדושות בשמי השמים ממעל על ידי הברכה והאכילה. ובכח כוונתו, ממשיך ומשפיע שפע וברכה רבה לכל העולמות. ובהאכילה גופא אין די באר ואין די עולה להעלות על הכתב הרחקת והפרשת אכילתן זה מזה וכל הספרי מוסר מלאים מזה ואנחנו הארכנו בביאור הדברים הללו בספרנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף א' ב' ג') בכל אופן אכילת איש הירא מה', לחול ולשבת וליום טוב עיין שם. וכללות הדברים זה אוכל לשובע נפשו להנהות נשמתו אשר נהנית מרוחניות המאכל, בחילוקי האופנים לחול, ולשבת, וליום טוב, ואכילת המצות כמו מצה בלילי פסחים ואכילת ערב יום הכפורים שהם מצוות דאורייתא כאשר ביארנו שם, וזה אוכל למלאות כריסו ובטנו למלאות רעבון גופו ותאותו לאכילה. ובזה משחית נפשו מכל וכל.

ונודע מאמר תורתינו הקדושה (דברים ח', י"ב-י"ד) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים חלילה וגו' ובזוה"ק (תרומה קנ"ד:) אמר אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה ועל ידי רוב האכילה באין לידי טומאת קרי בלילה כמאמר חז"ל (קדושין ב':) דרכא דמיכלא יתירה לאתויי לידי זיבה ואמרו חז"ל (ברכות כ"ט:) לא תרוי ולא תחטא ופירש שם הרב רבינו יונה לא תשבע כדי שלא תבוא לידי חטא כי כשהאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח עניני הבורא יתעלה עיין שם. וגם בלא זה צא ולמד מה שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) מאי דכתיב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם. ופירש רש"י ואחד אכלו לשם אכילה גסה מחמת תאוה שאכלו ברעבון הרי דאפילו באכילת הפסח שהוא מצות עשה דאורייתא אם אוכלו למלאות רעבון נפשו נאמר בו ח"ו ופושעים יכשלו בם ועל זה ידוו כל הדווים וימס לב כל אדם לראות בעין שכלו, ליצא מכלל הזה לבל יכנוס ח"ו לגדר ופושעים יכשלו בם והכל עיין שם בחיבורנו כי הארכנו שם בכל אלה.

וישיבת הצדיק על השולחן אדרבה בשמחה ובטוב לבב כי ענין האכילה מלבד כל הסודות הנפלאים והנוראים התלויין בהם עד שמתקן כל דבר בבחינת הקרבן ממש כי קרב לה' ושולחנו מכפר עליו כמו המזבח בזמן הבית כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.). הוא ענין נפלא למאוד ועל זה אמר יצחק (בראשית כ"ז, ד') ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ואוכלה בעבור תברכך נפשי וגו'. כידוע ליודעים. ואמרו חז"ל (שבת ל':) אין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. ובקדושת אכילתן ושביעת רצונם בהאכילה כמאמר הזוה"ק שם האי רעותא דשוויה על האי מיכלא, רצון איקרי, כאמור (תהלים קמ"ה, ט"ז) ומשביע לכל חי רצון אכילה לא כתיב אלא רצון. משרים שכינת אל על שלחנם ויכולין להמשיך על ידי זה כל הברכות לעולם. ולא כן כשהוא במריבה וקטטה אז ח"ו מסתלקת השכינה הקדושה ושורה על השולחן סטרא דמסאבא חלילה.

ובמהות האכילה אי אפשר להאריך לפרט כל פרטי התאוה שדרך העם לעשות בתוך האכילה. שכמעט בעודו בכפו יבלענה ונעשה זריז ונשכר כי רבו המתאוין אצלו כסוס כפרד אין הבין איך לאכול אכילתו לפני ה'. והצדיק בהיפך כשהמאכל לפניו עוד מאריך בסדר תיקון הלימוד הצריך קודם האכילה וירא ומפחד שלא למשוך לבו ח"ו אחר תאות האכילה אדרבה נותן דעתו ומחשבתו לראות איך שמאכלו יתמשך אחר מחשבתו לקרבו אל התורה ועבודה ולהיות שניהם רוצים בהקפה שיעבוד בכח הזה עבודת שמו יתברך בכל לב ולב במסירת נפשו ממש להיות המאכל עולה בזה לה'. וגם אם איש נבון ומבין הוא נותן דעתו להבין בשרש כל מאכל ומאכל מאין נמשך ואיך מקום מוצאו בשורשו בשמי השמים והכל יוודע לו על ידי קריאת שמו שהוא חיותו בשורשו אשר בשמים ממעל כנודע ממה שקרא אדם הראשון שמות לכל בהמה חיה ועוף כי הביט בשורשו אשר בשמי השמים ומזה ידע שמו השייך לו. וזה היה חכמת שלמה שנאמר בו (מלכים-א ה', י"ג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, כי הביט בחכמתו שורש כל דבר ודבר וידע בזה כל עניניו והבין בלשוניהם כמאמר חז"ל (פסיקתא, בילקוט רמז קע"ה) וכאשר כתבנו בזה בחיבורנו זה ועל ידי זה מעלה את הדבר הלז למעלה וממשיך לו בזה חיות נפלא ממקור שורשו. וכל החיות הלז הכל נתקבץ ונאסף ונעשין מוחין אל האדם הלז להוסיף בו קדושה על קדושה ושלימות על שלימות הכל כנודע ובכל זה המאכל לפניו וקרוב להתקלקל ועובר עליו רוח צינה ונתקרר ונצטנן. ואך לצד שהוא שומר נפשו ירחק מהם מלאכול עד אשר יעשה את שלו בתיקון אמת לכל הסעודה ובכל חתיכה וחתיכה ובכל כף וכף עשרה זהב משקלו ששוקל בדעתו לתכלית מה יכניסו לתוך פיהו ואם אין בו חלק ממים התחתונים המה תאות הגופניות הנקראים מים התחתונים.

ותדעו אחיי ורעיי אשר לא פירשתי אחד ממאה הפרשתן זה מזה במאכל לבד. והפרשתן כל היום הוא עד בלי שיעור. לך ראה אשר בהמון העם מבני ישראל כל חפציו ומגמותיו ומחמדיו כל היום וכל עמלו רק לפיהו, לבקש אוכל למו, ותיכף כאשר יפתח עיניו מדבר על עסקי אכילה שואל לבני ביתו במה אסעוד היום ומיד יחלש לבו בקרבו ורוצה לאכול ואומר אלך להתפלל בכדי לאכול תיכף אחריה. ולכתוב הפרש התפילה בינם זה ודאי לא יספיק פיות בני אדם לאומרו.

ובכללות. הצדיק עומד לפני ה' באהבה עזה קשורה וצמודה לחי עולמים ויראת ה' ופחדו עליו ואומר כל סדרי התפילה באימה ויראה באהבה וחמדה במחשבה טהורה ונכונה ולבבו ואזניו שומעים מה מדבר. וחלופיהן בגולם, לא עולה על לבו כלל שהוא עומד לפני ה' וממילא אינו יודע לא מאהבה ולא מיראה, ואומר בפיו סדר התפילה במהירות רב ולבו בל עמו ומחשבותיו טרודים בהבליו ועסקיו אשר יגע בהם יומם ולילה, ולפעמים אש תוקד בקרבו כל שעת התפילה כי אז נותן על לבו לזכור מה שעשה לו חבירו כל היום ומתפלל כל התפילה בכעס ומכאובים ואזניו שומעים מה שחבירו מדבר אצלו מלשון הרע וליצנות ורכילות ושיחת הבלים מדברי סחורה ותיכף אחר תפלתו הולך לשוק וכמה מיני השגת גבול נמצאים בשוק וכמה לא תעשה דאורייתא נמצאים אז כמו לא תקום ולא תיטור. לא תתאוה. לא תחמוד. לא תלך רכיל. שלא להסתכל באשה נאה ולא להרהר אחריה חלילה. וכאלה רבות, ומכל שכן איסורי דרבנן שאין להם שיעור כמו להתכבד בקלון חבירו. שלא לעשות לרעהו רעה. גסות הרוח וכדומה רבים. וכמה מצה ומריבה ימצא בעד בשר טוב שזה רוצה לקחתו וקדם חבירו וקנאה. ויותר ממה שכתבנו כאן מופרשים ומובדלים עד כי אין מספר.

והנה בתאות המשגל כמה יפרשו זה מזה עד בלי חק ואין רצוני לכתוב מאנשי הרע העוברים על הדת ח"ו לזנות אחרי רוע לבבם באלו נערות שאיסורן איסור כרת ומיתת בית דין רחמנא ליצלן כי אין לקלקל הדיו והנייר והקולמוס לדרוש אל המתים. ואך בעוונותינו הרבים גם בהמוני העם ואף בקצה המחנה תאכל האש כלומר גם בבעלי תורה שבזמנינו וחסידי הזמן מנערי בית ישראל, עדיין לא הגיעו לקברות התאוה למאס התאוה הזאת בלבם ולקברה בארץ. ובעת זיווגו התאוה דבוקה בלבו כאש בוערת. ואם אמנם כשתאמר כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש. מכל מקום אפשר לפעמים יתיר עצמו באיסור קל בדבר הזה לרוב תאותו. וידוע אשר בענין זה איסור הקל כחמור שבחמורות. הלא תראה כמה חומרות על חומרות וגדרים על גדרים הוסיפו חז"ל וכל הבאים אחריהם באיסור הזה והכל לגודל חומר איסור הלז, ופן חלילה וחלילה אם יתיר לעצמו היום בדבר קל יתיר למחר בחמור מזה ולמחרתו עוד חמור מזה כי אש בנעורת ותיקד עד שאול תחתית, ואם לא יכניע תאותו, חלילה וחלילה ימשכנו תאותו לחמור שבחמורות. וכשהוא בהיתר גמור, הנה לא מקיים כמאמר הקרא (שמות כ"א, י') ועונתה לא יגרע כי הוא אינו מקיים עונה שלה רק מקיים עונה שלו כי לו הוא ולתאותו. ופעמים שאין רצון אשתו בזה בריצוי גמור ורק שאי אפשר לה לדחותו ועובר על לאו דדברי קבלה (משלי י"ט, ב') גם בלא דעת נפש לא טוב, ואמרו חז"ל (עירובין ק':) זה הכופה אשתו לדבר מצוה. והכתוב צווח (ויקרא י"ח, ו') איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, נודע מאמרם ז"ל (יבמות צ':) שארו זו אשתו כלומר אף אל אשתו אסור לו לגלות ערוה. וידעו אשר ו"ה שבשם, הוא בחינת איש ואשתו, וכשעושה דבר זה בכח התאוה וחמדה למלאות תשוקת תאותו והתאוה הוא כח הרע ונמצא פוגע בם כח הר"ע ונתחבר בם ונעשה בחינת ערו"ה ועל ידי זה נעשה כן גם בשמי השמים חלילה וחלילה לחבר הר"ע לו"ה שבשם וכמה וכמה יגדל עונשו בזה ח"ו כנודע. וגם כמה מצוות מבטל ממנו בכדי להיות שפוי בביתו לשחק עם אשתו ולהיות מצוי אצל אשתו כתרנגול הבר ועל ידי זה הנה אשתו מושלת עליו לצד שתשוקתו אליה וחפץ להלבישה תמיד בבגדים נאים ביותר ולקשטה בתכשיטין ומכלה ומבלה כל ימיו בזה לעסוק בסחורה בביתו וביציאה וביאה והכל כדי להשתכר להמציא לה די תכשיטיה כדי להיות חומד יפיה בלבו וכמה עבירות עובר בדרכים ובפרט בממון שבין אדם לחבירו והכל בכדי לקשט את הכלה זו שמכלה את גופו ונשמתו ונתהפך לו הת"כ שיטים לעוון שיטים כי התי"ו וכ' הקודם לשיטים רומזים לאותיות תכלית כלומר להביט מה יהיה תכליתו בזה ומה יהיה בסופו. וזה נעלם ממנו ונשאר לישב בשיטים לזנות אל בנות מואב כלומר מן אב ממה שאבה וחמיד ורגיג למלאות תשוקת תאותו ולהביט ביופיה בכל עת אשר יושב בביתו ובפרט בעת האוכל למו השגל יושבת אצלו ומסתכל בה כבהמה כסוס כפרד אין הבין אשר מלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד עליו ומשגיח ורואה במעשיו, והקב"ה מגעילו ומתעיבו ומרחקו על ידי זה, להיות מותר האדם מן הבהמה אין, ואן חכמתו ואן שכלו שנתן לו הקב"ה דעה כמלאכי השרת לדעת אשר לא יובל לקבר עם אשתו ושם עתיד ליתן דין וחשבון על כל אלה, ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד', י"ג) ואמרו חז"ל (חגיגה ה':) אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין והתורה רמזה בזה וכפלה דבריה (ויקרא כ', י') איש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו וגו' ואחד מופנה לדרשה לומר אשר תחילה דיבר הכתוב באיש ואשתו אשר גם שם ימצא בחינת ניאוף אם כוונתו למלאות תאותו ותשוקתו נואף הוא מום בו לא ירצה להשרות רוח קדושה בזיווג ההוא אדרבה כל מיני הסטרא אחרא עומדים לנגדו להגביר תאותו בו להיות לא יסף לדעתה אוי לנשותיהם של אלו אוי להם אוי לגופם המאבדים את כוחם בזה אשר יתן לנשים חילו כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט) אשר אחד מאלף מתים משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש וכמה חולאים רעים באים להם על ידי זה ואוי לנשמתם שנתונים תחת רשות הסטרא אחרא, והקדושה בורחת ממנו וכמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב. וידעו אשר דבר שאין בו כוונת מצוה באמת לשם ה' תיכף נקראת עבירה ושורה עליה הסטרא אחרא כי סטרא אחרא כשמה היא פירוש צד אחרת שאינה לשם ה' וכל מחשבה ודיבור ומעשה בכל דבר שבעולם אם אינם למצות ה' תיכף נעשה עבירה מעבירות הסטרא אחרא כאשר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש א' ענף ג').

אבל הצדיקים האוהבים את ה' אלהיהם ויראים ממנו לא כן עושים, אדרבה ממאסים את תאותם בתכלית המיאוס ומבזהו בעיניו בביזוי רב עד שנעשה הדבר הזה נבזה בעיניו נמאס ככל הדברים השפלים המאוסים, ולא מבעיא שפורש מצ"ט שערי היתר שלא יבוא לידי איסור חלילה אלא גם כשנכנס לעשות צרכיו בעת המותר והצורך לו יראה לפניו שהאדם הוא דמות דיוקנו של אביו שבשמים כי בצלם אלהים ברא אותו ופירש רש"י שם (בראשית א', כ"ז) לומר שצלם דיוקן יוצרו הוא. ולא נאה לו כלל לטנף עצמו בטינוף טינופת הזה, חֵמֶת מלא צואה ופיה מלא דם כמו שהאריכו חז"ל בשבחה הזה (שבת קנ"ב.). אם לא לכוונת התדבקות רוחא ברוחא לפרעון חובו באמת לקיים עונתה, עונה האמורה בתורה ומשמר עונתו עונת תלמידי חכמים שהוא משבת לשבת שעליהם אמר הכתוב (ישעיה נ"ו, ד') כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ופירוש הזוה"ק (יתרו פ"ט) אינון דמסרסי גרמייהו וממתינין עד בא השבת קודש שאז הוא עת וזמן לכל חפץ ורצון השמים להמשיך נשמות קדושות לעולם לזרעו. או להמשיך נשמות גרים לעולם, אם אין כוונתו לבנים וכמו שכתבתי בחיבורי זה בפסוק (בראשית א', כ"ח) ומלאו את הארץ וכבשוה. והכל כשהוא ברעותא דלבא משניהן אז הרצונות מתיחדין זה בזה ביחוד גמור.

ואמנם כשאין רצונה כל כך בעת הזאת בורח ממנה כמטחוי קשת ומקיים בנפשו (ויקרא י"ח, כ') ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה, כי כשהיא בקצת כעס עליו ידוע שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה (זוה"ק חלק א', כ"ז:) ועל זה מטמא במשא כנדה על כן נחשבת אצלו כטומאת הנדה, צא צא יאמר לה לבל תטמא אותו ברוח הטומאה שעליה. ומרעיבין את עצמן בכל יכולתן, ועל כן מורא לא יעלה על ראשם שיהא מורא בשר ודם עליהם מהרהורי תאות בשר ודם של אשה, כי נדמה להם שלא טעמו טעם בשר לעולם רק התדבקות רוחא ברוחא וגם זה בגודל בושה וענוה והכל לפני ה' המלך הגדול שעומד עליו ורואה במעשיו כביכול, ברוך הוא וברוך שמו. ובבחירת זמן בתוך הלילה באין מקיץ וכולם נרדמים בשינה ומגלה טפח ומכסה טפחיים, ועיניו בראשו להיות ראשו מגיע השמימה בכוונות הידועין ליודעי חן להוריד רוח ונשמה טובה לולד היולד מזיווג זה או נשמות גרים כאמור. ועל זה נאמר (קהלת ג', כ"א) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה.

ונהפוך הוא בבני אדם הטפשים האוילים, השטופין בזימה אשר עליהם נאמר (שם) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי מעשיהם מעשה בהמה ממש למלאות תאותם וחשקם כסוס כפרד כי לא ישיגו אורחות חיים לדבק עצמן אז במחיה החיים, ועל כן גם רוח הנולד מהם הוא ממקום התאוה והרע כרוח הבהמה היורדת היא למטה. וכמה מחשבות והרהורים רעים מבלבלין אותו תמיד בעת עומדו בתפילה או בעת לימודו ועל כן כל ימיו בצער כי קיים בעצמו מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מָנוֹן כיון שהטעימו והשביעו בתאותו, ידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ז.) אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע וזה שהשביעו הנה רעב תמיד למלאות תאותו ואחריתו להיות מנון (פירוש שר ומושל בו) כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הם ברשות לבם ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ויצטרך גבורה גדולה אז לכבשו תחת ידו וכולי האי ואולי כי הנטבע בתאוה, מאוד ומאוד יקשה לו לשבור תאותו, והצדיקים המרעיבים אותו מנעוריהן אז תמיד הם שבעים וממאסין את התאוה כל כך בלבבם עד אשר לא ייראו משום הרהור בעולם. ועל כן פירש רש"י במה שאמרו (ברכות ס"א.) מאי וייצר אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי פירוש אוי לי מיצרי שמיגעני בהרהורים, כי כל עוד אשר לא נבזה ונמאס זאת התאוה בעיניו בתכלית הבזיון והמיאוס, כל ימיו יהיה בצער מיגיעות הרהורים רעים שיעלה על לבו ומחשבתו. וחז"ל אמרו (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה כי זה בכל עת ובכל שעה טומאתם גדולה עד מאוד לצד שהוא בתאות הלב, וכשהלב הוא משכן להסטרא אחרא, הקדושה בורחת ממנו ומה לו ימי חייו וכל הבליו שיש לו ממחמדי עולם אם הוא נתון תחת רשות הסטרא אחרא ומה יענה ליום פקודה ברדת שחת. ומשני הדברים האלו שביארנו עד כה אפס קצהו ממש מהפרשת הצדיק ומהרשע תקים ותדין לכל דרכיהם ולכל מעשיהם כל היום בכל ימי אדם אשר חי על האדמה אשר אין מוח ושכל האנושי יכול להשיג, ומכל שכן לבארם בספר במה נשתנה דרכים הללו מדרכים הללו והמה מהופכים ממש בכל רגע ורגע.

ואחר כל אלה לבל יחמץ לב אדם שירצה להלוך בדרך הטוב דרכי הצדיקים בראותו כל הדרכים הללו ואיך שצריך לשבור תמיד בכל רגע ורגע תאות היצר הרע וכוחותיו ולשקול במאזני פלס כל דרכיו וכל מעשיו והעיקר בכולם שלא לעשות כמעשה חמדת לבבו אדרבה לשברו ולהכניעו. אולי חלילה יחזור לאחוריו ויאמר כי מה אני ומה כוחי ללחום תמיד במלחמה הקשה הזו ופן תכבד עלי העבודה ונלאתי נשוא ואם כח אבנים כוחי, ובשרי נחושה לא אעצור כח להתגבר בכל רגע על השתערות מלך הצפון הוא היצר הרע לעקור תמיד חמדת מורשי לבבי ולעשות הכל בהיפך ממש ונמצא כל ימי תמיד כעס ומכאובים כי אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי ומה איגע ח"ו בחנם פן לא אוכל להתגבר עליו ונמצא יציאתי מעולם הזה נקי מנכסי. תמיד צערתי בצערי העולם הזה מיצרי הקשה ובסוף ארד לבאר שחת וזה וזה לא יתקיים בידי. כאן לא נהניתי ולא נחתי ולא שָלַוְתִּי, ויבוא רוגז לעולם הבא כי לא עמדתי במלחמה ולא נצחתי לתאותי. ונמצאתי מופנה מכל צד לירש ח"ו תרתי גיהנם. ואם אומר שאם אתחיל ללכת בדרך הטוב הקב"ה ברחמיו יסייע אותי כמאמרם ז"ל (יומא ל"ח:) הבא לטהר מסייעין אותו אם כן כיון שה' פעל כל זאת ולא אני מה נחת רוח יגיע לבוראי ממעשי כיון שמה' היתה זאת והיא נפלאת בעינינו שמצדנו לא הייתי יכול להגביר עצמי על תאותי ובסיעת האומר ועושה נצחתי המלחמה ונמצא הוא העושה בשלו ואיה הנחת רוח שמקבל ממעשי. וגם ידוע שעיקר ביאת הנשמה לעולם הזה בכדי שתקבל שכרה לעולם הבא והקב"ה חפץ להיטיב לבריותיו ובראם כדי לשלם להם שכרם מאור פניו יתברך ואם לא אעשה הדבר בעצמי כי אם על ידי עזר אלהים שיעזרני על דבר כבוד שמו איזה שכר מגיע לי על עבודתי אם אין אני העובד ונמצא הדרא קושיא לדוכתה על מה נבראתי כיון שהקב"ה לא יוכל ליתן לי שכר חלף עבודתי כי אם במתנה מתנת חנם אם יחפץ וזה היה נותן לי גם קודם הבריאה כידוע שנשמות בני ישראל חצובות מתחת כסא כבודו יתברך ונהנין מזיו שכינתו ומה פעל הקב"ה בבריאתי לעובדו ולשלם לי שכר עבודתי. ונמצא בכל אלה יוכל היצר הרע להטעות חלילה לאדם מישראל להטותו מדרך הטוב.

לזה הקדימה התורה ואמרה וייצר ה' אלהים וגו' שני יצירות כח הטוב וכח הרע בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי כמאמר חז"ל הנזכר. והראת לדעת שהקב"ה ידע בכל אלה ובראו בתחילת ברייתו על אופן זה ונתן בידו הבחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע ונתן לו הכח והממשלה לגבור על תאות לבו ולעשות כאשר יבין בשכלו איזה טוב או לא, והטביע כח הממשלה בשכל על תאות הלב אשר אם יבין בשכלו שתאוה זו לא טובה היא לא יעשנה בשום אופן אם ירצה להתגבר בה. והתורה הקדושה העידה בפה מלא (דברים ל', י"ד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, לא כמו שאתה סובר שתוכרח להחזיק במחלוקת יומם ולילה בכח וגבורה, כי אם תתחיל ללכת בדרך ה' באמת ובתמים, בימים לא כביר תתחזק כח הטוב שבך ותחלש כח הרע ולא תצטרך ללחום את מושל יומם ולילה כי אם בין תבין את אשר לפניך שלא תשכח אף רגע מכל היום שה' אלהים הוא העומד לפניך תמיד ומשגיח עליך ורואה במעשיך ואז מרוב מורא ופחד לא תתאוה ולא תחמוד כלל להבלי הבלים נופת טנופת צוף מחמדי העולם הזה ותענוגיו. ואם אמנם שזה אמת ויציב אשר כל זה אי אפשר בלא עזר אלהים וכמאמרם ז"ל (קדושין ל':) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהלים ל"ז, ל"ב) צופה רשע לצדיק וגו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו וכו' עד כאן. ואמרו הבא לטהר מסייעין אותו ואך אף על פי כן לא נגרע דבר מערכו ושכרו ישולם לו משלם כיון שעושה כל מה שבכחו ועל מה שאינו יכול לו על זה הקב"ה עוזרו.

הנה ידוע אשר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ובודאי לא יקופח שכרו כיון שהוא עושה מה שבידו לעשות והקב"ה בחסדו מקבל נחת רוח מזה כי לזה בראו שני יצירות כח הטוב וכח הרע כדי לתת הבחירה בידו והוא יבחר בטוב וימאס ברע ונתן הממשלה בידו כמאמר חז"ל (שם) על פסוק (לקמן ד', ז') ואליך תשקתו ואתה תמשל בו שתשוקת ותאות אדם אל היצר הרע אבל אם תרצה, ואתה תמשל בו. וברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו והיא תבלין להיצר הרע שלא ישלוט על האדם כמאמרם שם. ועיקר הדבר, יראת ופחד ה' הן על ידי התורה הקדושה אשר אור אין סוף ברוך הוא נעלם ושופע בתוכה והן בבחינת (תהלים ט"ז, ח') שויתי ה' לנגדי תמיד לזכור תמיד שהשגחת הקב"ה עליו בכל רגע ורגע ובזה ודאי העיד הקב"ה אשר קרוב אליך הדבר מאוד.

ואם תקשה איך יהיה שני הפכים האלו כח הטוב וכח הרע בנושא אחד ובגוף אחד. אמנם ידוע אשר בריאת העולם עיקרו היה בבחינת הדין כי לא נזכר בכל מעשה בראשית כי אם שם אלהים, עד לבסוף אמר (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ששיתף מדת הרחמים כי ראה שאין העולם מתקיים בדין. ונראה פירושן של דברים למה ברא את עולמו בדין והוא בעל החסד האמיתי, אך הן הן הדברים האמורים כי עיקר בריאת העולם היה שלא יהנו הנשמות מאתו בדרך נהמא דכסופא כי לא יהיה הטובה שלימה מכל וכל כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג') כידוע מדברי האר"י ז"ל. וברא את עולמו שיעבדו עבודתו בכדי שישולם להם שכרם חלף עבודתן בדין ובמשפט שלא יהיה בדרך נהמא דכסופא. ונמצא היה מוכרח לברוא העולם בדין כי אם יברא מצד החסד לגמול חסדו להם מטובו שלא בדין הראוי להם, חזר הדין להיות הנאתם בנהמא דכסופא מה שאין כן אם ינתן להם בדין. זה כל נחת רוחו ונחת רוח הנשמות שמקבלין טובתו בבחינת שכר שכיר שהוא הטובה השלימה והמאושרת בדעתו של אל דעות. ועל כן מה מאוד הקפידה התורה בשכר שכיר בעשה ולא תעשה להנתן לו דוקא ביומו. כי הקב"ה בחסדו מה מאוד מצפה ומתאוה ומשתוקק לשלם שכר שכיר לבאי עולם להנהותם מטובו להאיר להם מזיו פניו יתברך ויתעלה אם ירצה ה' ליום שכולו שבת, שאז הוא עיקר קיבול שכר ובהגיע יום ההוא ודאי לא יאוחר מיומו אף רגע כמימרא ברוב אהבה עד בלתי שיעור. וגם עתה בעולם הנשמות איש הזוכה לבוא אליו ותלמודו בידו ומראהו עבודתו אשר עבד ודאי תיכף הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו להנהותו מטוב הראוי לו בלי איחור רגע אחת כי חפץ חסד הוא, וכן הזהיר לעבדיו לְהִדָמוֹת בדרכיו לשלם שכר שכירם ביומו דוקא, כי יפה שעה אחת קודם לעשות עמו חסד בשכר המגיע, ואיש הכובש שכר שכיר אף בלינת לילה אחד ח"ו גורם כן למעלה וכביכול צער לפניו וצער לנשמה שלא תקבל שכרה תיכף. ועל כן רמז בראשי תיבות (דברים כ"ד, ט"ו) ב'יומו ת'תן ש'כרו אותיות שב"ת כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל לרמז שטעמו שלא לאחר השכר האמת אשר יגיע להנשמה ליום שכולו שבת כי שכירות אינת משתלמת אלא לבסוף וכשתכלה ששת ימי המעשה וימי עבודה שהוא שיתא אלפי שנין יְהַנֶה בריותיו אשר ברא מאור פניו בשכר נפלא הפלא ופלא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

ונחזור לענין אשר לזה נברא העולם בדין, כדי לשלם שכרם בדין שהוא הטובה השלימה מכל השלימות. ובזה אומר באימה וביראה מה שידוע מכתבי המקובלים אשר מכוחות דיני אלהינו נתגלגל ונשתלשל בהשתלשלות רבות עד שנתהוה מזה כוחות הרע להקליפות, המשוטטים בעולם כמו שאיתא בדברי האר"י בכמה מקומות אשר מבחינת אלהים נתמשך ונתגלגל עד הגיע לבחינת אלהים אחרים חלילה. ולכאורה אין להבין אשר ממקור הקדושה דין קדוש כמוס בעצמיותו יתברך יתמשך ויתהוה ממנו כח הרע, אכן לפי הנזכר יבואר כי בחינת הדין עיקרו הוא לשלם שכר לבני אדם בדין, שיהא לו הטבה שלימה וזאת הוא על ידי הבחירה שיהא אדם בוחר בטוב ומואס ברע ולכן מהדין נתהוה כח הרע בכדי לנסות בו בני אדם כמשל הזונה הנזכר בזוה"ק להיות כח הרע מסית תמיד לאדם למרוד בה' אלהיו ולהיות אדם עומד בנסיון להתגבר עליו שלא יצייתו בכדי להיטיב לו בכל האפשרי. ולזאת כאשר ברא הקב"ה עולמו שיתן להם שכרם בדין ובמשפט, הוכרח לְהִתְהָוֹת מכח הזה כח הרע בעולם לעשות מלחמה באדם עם כח הטוב ושיתגבר הטוב על הרע לשלם שכרו במשפט הדין כי שכר שכיר עבדו. וכשראה הקב"ה שלא יתקיים העולם בדין לבד לרוב תוקף דיני אלהינו יתברך, זיווג לו יתברך מדת החסד והתנוצץ משניהם אור ממוזג מחסד ודין, נקרא אור הרחמים ועל ידו מתנהגים כל העולמות כמו שכתבנו בתחילת חיבורנו זה. ובכח אור הרחמים הזה, הנה נמצאים שניהם יחד כח החסד וכח הדין כי הוא עושה שלום במרומיו, ופירשו המפרשים שיש מלאכים שרפי אש ויש מלאכים ממים והקב"ה עושה שלום ביניהם שאין אחד מכבה חבירו (כמו שאיתא בטור אורח חיים סימן נ"ו) והוא רמז על הדברים האמורים כי חסד ודין נקראים אש ומים והקב"ה ברא אור ממוזג משניהם יחד ועושה שלום ביניהם שלא להתגבר אחד על חבירו עד שיכריע לכף זכות כו' או לכף חובה חלילה. ועל ידי מעשה בני אדם, הם המכריעים לכף זכות שיתגבר הכף זכות להנטותו לצד הטוב שהשמאל יוכלל בימין אבל לא לבטל השמאל לגמרי כי בזה עושה הקב"ה שלום ביניהם להיות שתיהם נמצאים בו כי שניהם צורך עולם הוא כמו שאיתא בכוונות האר"י ז"ל (בכוונת ברכת אשר יצר) ובמדה הזה הקב"ה שוקל זכויות ועוונות בני ישראל להיות כח שניהם בו וכשהזכויות מרובין אז קו החסד מכריע ומתרבה ומתגבר על כח הדין, והדין נכלל ונמתק בימין ואז כל טוב על בית ישראל. וח"ו כשהעוונות מרובין כף החוב מכריע והעולם שרוי בדין, ובזה הקב"ה ברוב חסדיו כשעולה לפניו רחמי בני ישראל כובש כף הדין ונושא כף החסד ועומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומרחם על עולמו.

ועבור זה החמירה התורה בעונש עשיית עוול במשפט במדה ובמשקל ובמשורה כי כל אלו רומזים לקו מדה הזו מדה האמצעית הממוזג מחסד ודין, וכשעושה עוולה בזה, אז נתקלקל המזיגה וח"ו כף החוב מכריע למטה וממשיך כל מיני דינים עליו ועל כל בית ישראל ואין עבירה חמורה בעולם כזו ועל כן אמרו חז"ל (יבמות כ"א.) קשה עונשן של מדות יותר משל עריות ואיש העובר עליהן קרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם חמשה דברים מטמא את הארץ ומחלל את ה' ומסלק את השכינה ומפיל ישראל בחרב ומגלה אותן מארצו (כמו שאיתא בתורת כהנים מובא ברש"י קדושים י"ט, ל"ה) הכל סובב הולך על הדבר הזה כיון שמגביר ח"ו כח הדין ודאי שיגרום כל אלה כי לפני זעמו מי יעמוד. ונחזור לענינינו אשר לא יקשה היאך ימצא באדם אחד שני הפכיים מכוחות הטוב והרע. כי כבר נמצא כן בשמי השמים מדה אחת כלולה מחסד ודין ונתמשך בהשתלשלות רבות עד שנתהוה מהן כוחות הטוב והרע כאשר ביארנו למעלה והכל להיות האדם בוחר בטוב לקבל שכר על זה מאת האל הטוב.

ולזה אמר הכתוב וייצר ה' אלהים וגו' כלומר שני יצירות יצרו בוראו בכח הטוב וכח הרע והכל נמשך מה' אלהים כח החסד והדין והקב"ה עושה שלום ביניהם ליחדם בגוף אחד ועל כן ברא גופו עפר מן האדמה מגושם בעפר ארץ העמים כי מכל הארץ נברא כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ח.) נוטה לחומריות ולתאוות הבלי מחמדי הארץ ותענוגיו שכולם כוחות הרע הן. ויפח באפיו נשמת חיים נשמה קדושה וטהורה כח הטוב האמיתי חצובה מתחת כסא כבודו מתאוה ומשתוקקת לרוחניות. חומדת לעבוד עבודת בוראה. מקוות לחזור למקור שורשה אשר נלקחה משם וקשרם זה בזה ליחדם לאחד. היכול יוכלו כל באי עולם לקשר רוחניות בגשמיות וכל זה הוא כי הוא מפליא לעשות ועושה שלום במרומיו וברא את האדם בצלמו בבחינת מיזוג אור הרחמים הכלול מחסד ודין. והבחירה ניתן ביד כל איש ואיש כרצונו, והבוחר יבחר, וזה נחת רוח לפניו כשהאדם בוחר בטוב. והנה ידוע אשר החיים והמות מְכוּנִים על שם הטוב והרע וכמו שמפורש במקרא (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים וגו'. ולזה סיים הכתוב ויהי האדם לנפש חיה כלומר לא תאמר איך יתוש קטן כמוני יוכל להגביר עצמו על חלק הרע אשר כנמר עז כוחו, ומאוד מר וקשה לכבוש את תאות הזמן להיותו נתגדל בהן מנעוריו עד היותו בן י"ג שנים שאז יצר הרע לבד שופטו ואין בו דעת אז להגביר על תאותו וכשאדם נטבע בכח התאוה, מאוד יקשה עליו לכבשו ובפרט מהעריות וביאות אסורות אשר אם אדם יטבע בהן מרה לו כמות אחר כך לפרוש מהן ואין לך דבר קשה בכל העבירות לפרוש מהן כמו העריות וביאות אסורות כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח) או מדת הגזל אם אדם נטבע בו קשה לו לפרוש מזה כמו שאמרו חז"ל (חגיגה י"א:) גזל ועריות שנפשו של אדם מתאותן ומחמדתן, ובפרט גזל הנאכל שקשה לו מאוד מאוד להוציא בלעו מפיו. ולזה הבטיחו הכתוב ויהי האדם לנפש חיה כלומר אם תרצה תוכל להיות לנפש חיה לבחור בחיים שהוא כח הטוב ולהכניע כח המות והרע כי קרוב אליך הדבר מאוד ואף שאליך תשוקתו להחטיאך כי לזה בראתיו לנסותך אבל ואתה תמשול בו כשתרצה בקל מאוד על ידי התורה הקדושה שבראתיה תבלין אליו. וכשתדבק נפשך באור הקב"ה הנעלם בתורה באהבה ויראה אז לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. ועל ידי קיום בכל הדברים שויתי ה' לנגדי תמיד ומפחד ואימת ה' העומד אצלך ורואה במעשיך ובכל משלח ידיך תבוטל ממך כל תאות וחמדת התענוגים. וכמו למשל אם תעמוד לפני המלך בשר ודם המולך על הארץ ודאי בעת עומדך לפניו לא תרגיש כלל להתאוות לשום תענוג וחמדת העולם אף חמדה ותאוה הקשה שבכל החמדות מפני אימת ויראת המלכות ומכל שכן דכל שכן כשאתה עומד לפני המלך ה' מלך גדול ונורא יתברך שמו. ודאי יבוטל ממך כל חמדת ותענוגי הזמן אף שאתה עושה אותם בדברים המוכרחים מאכילה ושתיה וכדומה מתענוגי בני אדם כי הוא צוך בכל אלה לעשותם לקיים מצוותיו בזה. אך לא תרגיש בהם שום הנאה ותאוה וחמדה ממחמדי הלב לרוב האימה ופחד. ותוכל להרגיש אהבה כאש בוערת אליו במה שאתה מקיים מצוותיו בזה. ורמז הכתוב עצה הזו באומרו ויהי האדם לנפש חיה כי חשבון מספרו עם האותיות והכולל עולה כמספר ה' לנגדי תמיד עם הכולל מג' תיבות. גם לנפש במילוי כזה למ"ד נו"ן פ"א שי"ן עולה למספר תורה בצירוף אותיותיה במילואן כזה תי"ו ו"ו רי"ש ה"א לרמז על שתי אלה שבזה יהיה האדם לנפש חיה לדבק עצמו בתורה הקדושה, וכשיהיה האדם לנפש הרומז לתורה אז חיה יחיה וגם להיות ה' לנגדו תמיד העולה למספר ויהי האדם לנפש חיה אז ויהי האדם לנפש חיה ויתגבר עצמו על חלק הרע ויכניעו וישברו ויורידו לנוקבא דתהומא רבא והוא חיה יחיה להתעדן בעולם הנצחי אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו אשר מחזק עמו בית ישראל לעמוד לשרת לפניו כל הימים ומאשר חלק הבוחר טובה ומבטיחם אשר יוכלו עמוד כי הבא לטהר מסייעין אותו והקב"ה עוזר על ידו, ובזה לא יחזיקו טובה לעצמן כי לכך יצרו בשני יצרים והכל מאת ה' הוא כי הוא אשר נתן הכח והממשלה להטוב להתגבר על הרע. והשכר אינו כי אם על הצער שמצערים גופם ומכבשין תאותן כמאמרם (אבות ה', כ"ז) לפום צערא אגרא וזה נחת רוח גדול לפניו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אמן ואמן.

או ירמוז הכתוב באומרו וייצר שני יצירות כאמור. על בחינת בעלי התשובה שלא יאמר החוטא בדעתו הנה חטאתי עויתי פשעתי ועברתי ושניתי ושלשתי עד אין ספורות, מורד וממיר הייתי עם ה' מיום דעתי אותו ואיזה תקנה עוד אשר ימצא לי ואיך אבוא עוד לפני קוני כבושת גנב כי ימצא, כן בושתי ממעשי לשוב לפניו עוד ולדבקה בו איך ארמוס חצריו ואיך אספר חוקיו וכמה וכמה פעמים חזרתי לפניו בתשובה והבטחתי לבוראי שלא לשוב עוד לכסלה ושאלך בדרכיו לשמור מצוותיו וחוקיו ובכל פעם חזרתי לסורי ככלב שב על קיאו ואיך אבוא עוד לפניו לבקש מן המלך ולהתחנן לפניו ועוונותי מבדילין ביני לבינו. ועל כן רמזה התורה שני יצירות באדם אחד כי תדע כשאדם זוכה לעשות תשובה שלימה לפני בוראו הנה הוא נהפך לאיש אחר ובריה אחרת גמור מכאשר היה כי כאשר היה מוטבע ברעות היה יצר הרע שופטו והוא אשר מלך על כל האברים והגידים שיעשו רצונו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים ברשות לבן ותאוות לבו ממשיכין אותו לכל אשר יחפצו ואין כח בו לשבור תאות הלב אז. וכשעושה תשובה שלימה בזוכרו בכל אשר עשה ומתחרט מאוד ולבו נשבר בקרבו לשברי שברים ומר לו מר מרה כמות ואומר בלבו איך מרדתי במלך גדול ונורא כזה מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וכל דיירי ארעא כלא חשובים נגדו וכמצבייה עביד בחיל שמיא ולגדולתו אין חקר ואין מספר ושיעור וערך. הוא טהור ומשרתיו טהורים עושים רצונו, יושב על כסא רם ונשא וכל מלאכי מעלה שרפים ואופנים וחיות הקודש אראלים תרשישים חשמלים ואישים ירעדון ויפחדון וירתתון ויזועון ממוראו ופחדו. ואני נבזה כלב סרוח חוטא מנוול טיפה סרוחה עפר ואפר בשר ודם הבל ותהו יעמוד למרוד במלך גדול קדוש נורא הזה, ואיך לא יגורתי מפני האף והחמה הכי לא יש עונש ונקם ושילם כנאמר (איוב י"ט, כ"ט) גורו לכם מפני חרב כי חימה עוונות חרב, ואיך פגמתי ח"ו בהקומה שלימה של יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו אשר אילו יעברו עלי כל ארבע מיתות בית דין וכל מיני סגופים קשים ומרים ודאי אינם כדאים לכפר על אחד מני אלף מחטאי וכל העולמות נפגמו על ידי, ונחסר לַחְמָם והשפעתם על ידי זה כאשר ביארנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ד' ה') כי ה' הוא ההולך בדרכי וכשאני מיטיב מעשי, מברך ומשפיע מזון לכל בריותיו. וכשהרעותי את מעשי קפחתי פרנסת כל העולמות לפי ערכי. וביותר לבבו יחרד ויירא ויפחד וכל גופו ימולא חלחלה ורתת בזוכרו פגם הנעשה בשם הגדול הוי"ה ברוך הוא על ידו אשר כלב נבזה כמוהו יפגם בשם גדול ונורא הזה ומה יענה ליום פקודה ברדתו שחת. ויותר על זה יתן אל לבו ממה שעשה ומרד וחטא עד היום. ועל ידי זה יבער אש בלבבו ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים ויתחיל לבעור כאש להבה ממש לעשות תשובה שלימה לפניו ולדבקה בו בכל עוז ותעצומות ומקבל עליו כל מיני סגופים ויסורים אשר ישער שנפשו תוכל לסבלם ואז שורף כל מיני התאוות והחמדות והרהורים שעלו בלבו עד היום ויכלה מכסוף עוד אליהם וזה נקרא אש אכלה אש ואמרו חז"ל (יומא כ"א:) זה אשו של הקב"ה, כי זה האש חזקה הבוער עתה לחשוק ולחמוד ולחפוץ ולאהוב לדבוק בשמו הגדול הקדוש זה נקרא אשו של הקב"ה והוא המצנן ומכלה אש כח הרע והעבירה שהיה בו מקודם. ובכח רשפי להבת חיות אש שבקרבו לה' כל התאוות רעות וכל הקליפות אשר יסובבנהו עד עתה יכנעו באש וימסו כדונג מפני האש ובלהב יקוד האש הבוער בלבו נעשה (עובדיה א', י"ח) בית יעקב אש ובית עשו לקש, בחינת ד' מאות קליפות הרמוזים בד' מאות איש שהיו עם עשו הרשע ומכולם נעשה ק"ש ותבן וכקש תשאם וכולם נשרפים ונכנעים בטילין ומבוטלין בכח רשפי אש שלהבת יה שבתוכו, ואז תיכף הקב"ה ברוב חסדיו מקבלו באהבה וברצון כמו שכתב קדוש עליון הרמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו') אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכו'. ועוד שם (הלכה ז') אמש היה זה מובדל מאלהי ישראל שנאמר (ישעיה נ"ט, ב') עוונותיכם היו מבדילים וגו'. צועק ואינו נענה שנאמר (שם א', ט"ו) גם כי תרבו תפילה וגו'. ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו שנאמר (שם שם, י"ב) מי ביקש זאת מידכם והיום הוא מודבק בשכינה זועק ונענה מיד ועושה מצוות ומקבלין אותם בנחת ושמחה ולא עוד אלא שמתאוין להם שנאמר (מלאכי ג', ד') וערבה לה' מנחת יהודה וגו'. וכפליים לתושיה מבואר בזוה"ק (חיי שרה קכ"ט.) זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבן להקב"ה מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קודשא ברוך הוא כמה שנין אברהם לא הוי עאל באינון יומין עד דהוה סיב כמה דאתמר. וכן דוד המלך ע"ה זקן בא בימים אבל מארי דתשובה מיד עאל ואתדבק ביה בקודשא בריך הוא וכן אמרו חז"ל (סנהדרין צ"ט.) מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד.

ונמצאת אומר מכל זה אשר תיכף בטילין ומבוטלין ממנו כל כוחות הרע ויצר הרע כי נשרפו באש ההבערה כאמור ולא ישפוט אותו היצר הרע עוד. ומעתה הנה היצר טוב שופטו ונעשה הוא השליט ומולך ומושל בכל אשר לו ולבו ברשותו אז, ומשנה כל מעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו מכאשר היה ומיחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו לשם ה' אחד, שיהיו הכל ביחוד אליו באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה, ונמצא נשתנה לבריה אחרת ולאדם אחר וכמו שכתב שם הרמב"ם ז"ל (הלכה ד') מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ותחנונים ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני איש אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה וכו' עד כאן. ממש כדברינו כי נעשה בריה אחרת כי הלך מאתו כוחות הרע כשלחו כלה גרש יגרש אותם ואדרבה מאויב נעשו לו אוהב, כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'), כי בגודל לבת אש שעבר בו עבירה עתה יעשה בו מצות ה' כאשר הארכתי בבחינה זו בספרי סידורו של שבת (שורש ו' ענף ג') על מאמרם (עיין תנחומא בשלח כ"ד) הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים וזו בחינת (ישעיה ס"א, ה') ועמדו זרים ורעו צאנכם, ומזה זדונות נעשה לו כזכויות ונעשה ממלאך הרע מלאך טוב. וגופו ונשמתו מתחדשים בעשיות אחרות ובמדות אחרים ונעשה כאילו נוצר עתה מחדש ועל כן רמז בו ב' יצירות, כי על התשובה, מראש הבטיחנו וקודם שנברא העולם נברא התשובה ועל כן בעת יצירתו יצר אותו בשני יצירות לומר אף אם יתלכלך בעפר ארץ העמים מכוחות הרעות, יתחדש כנשר נעוריו, ומגרש לץ ויצא מדון (משלי כ"ב, י') והוא עם כל כח חושיו בצל שדי יתלוננו ותחת כנפיו יחסו ושלום על ישראל.

או ירצה באומרו וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ל"ב.) אמר ר' חמא בר חנינא אלמלא ג' מקראות הללו נתמוטטו רגלי שונאיהן של ישראל חד דכתיב (מיכה ד', ו') ואשר הרעותי, וחד דכתיב (ירמיה י"ח, ו') כי הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל וכו' עד כאן. ופירש רש"י אלמלא ג' מקראות הללו המעידין שיש ביד הקב"ה לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו נתמוטט רגלינו במשפט אבל עכשיו יש פתחון פה שהוא גרם שברא יצר הרע וכו' עד כאן. ולזה אמר הקרא וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה כלומר במה שיצרו בשני יצירות יצר טוב ויצר הרע וגם במה שיצרו עפר מן האדמה והנם עדיין בידו כחומר ביד היוצר להסיר היצר הרע מעמו בית ישראל, בזה נעשה ה' אלהים שנמתק הדין בחסד לְהֵעָשוֹת משניהם אור הרחמים לרחם על עמו להעמיד רגלם יתד במקום נאמן בל תמוט עולם ועד להיות בזה פתחון פה שהוא גרם שבראם ביצר הרע, ובידו להסיר לב טיפש מאתנו להפך את האדם מיצירה, ליצירה אחרת, מרע לטוב, וגם זה רמז במלת וייצר בשני יודין שיצרו על אופן שיהפכו מיצירה ליצירה כאמור.

ויהי האדם לנפש חיה. הנה התרגום פירש והות באדם לרוח ממללא. ולהבין איך מרומז בנפש חיה רוח ממללא. אכן הנה נודעת לכל, אשר הד' מינים שבעולם הזה שהוא, דומם צומח חי מדבר, הם נגד ד' עולמות, אצילות בריאה יצירה עשיה הידועים, שהם נגד נפש רוח נשמה חיה שבחלקי הנשמות, ונמצאת למד אשר האדם המדבר הוא נגד חלק החיה ומהשפעת חלק הלז בו, נתוסף בו הדיבור כי הג' מינים שתחתיו שאינם משיגים כח האור הלז נחסם פיהם מלדבר. והוא אומרו ויהי האדם לנפש חיה. כלומר אלהים ברא את האדם שיהיה מול נפש החיה לקבל אורו מאור הלז ועל כן תרגם והות באדם לרוח ממללא, כי זה מותר האדם מן הבהמה במה שמשיג אור הלז שנתוסף בו הדיבור וכאמור.

או יאמר ויהי האדם לנפש חיה. על פי המבואר בעץ חיים (היכל א"ק שער ג' פרק א') וזה לשונו ודע כי נפש רוח נשמה מתלבשים תוך פנימיות כלים שהוא הגוף, אך נשמה לנשמה אין יכולת בגוף אדם לסובלו ונשארת מבחוץ בסוד אור מקיף ומקפת את המוח מדור הנשמה ואת הלב מדור הרוח ואת הכבד מדור הנפש, אמנם נשמה עליונה הנקראת יחידה מקפת בבחינת נשמה לבד ולא בבחינת נפש רוח נשמה וזהו סוד הנקראת יחידה כי אין דוגמתה למטה וכו' עד כאן דבריו בקיצור לשונו קצת. וידוע אשר נשמה לנשמה היא הנקראת נפש החיה ולזה אמר ויהי האדם לנפש חיה כלומר שהאדם כולו בנפשו ורוחו ונשמתו מתלבשים בנפש החיה והיא מקפת עליו בבחינת נשמה לנשמה אבל לא כן ביחידה שאין כולו מתלבש בה כי אם בבחינת נשמה לבד וכאמור.

או ירצה לומר ויהי האדם לנפש חיה כי ד' שמות יקרא לאדם אשר על הארץ גבר אנוש איש אדם והם נגד ד' בחינות חלקי נשמתו הנקראים נפש רוח נשמה חיה. ואדם הוא העליון שבכולם כי הוא בבחינת אדמה לעליון (ישעיה י"ד, י"ד) והוא נגד נפש החיה העליונה בארבעה חלקי הנשמה האמורים ולזה אמר ויהי האדם לנפש חיה כלומר בחינת אדם הוא נגד נפש החיה כדבר האמור.

ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר וגו'. צריך להבין למה מזכיר שם מלא על נטיעת הגן וכבר נתעוררו חז"ל בזה (בראשית רבה ט"ו, א'). גם זה סותר לכאורה למה שאמרו (עיין בבראשית רבה י"ב, ט"ו) בתחילה עלה במחשבה לבראות במדת הדין וראה שאין מתקיים ושיתף מדת הרחמים וזה הגן ועדן הנה נבראו קודם בריאת העולם כמאמרם ז"ל (פסחים נ"ד.) ודרשוהו מהאי דקמן דכתיב בעדן מקדם. ואם קודם הבריאה כבר שיתף הרחמים בדין כאמרו ה' אלהים למה עלה במחשבה לברוא בדין. ועוד צריך להבין מה זה גן ומה זה עדן ומה נשתנה גן עדן הנברא לצדיקים להיות בשני בחינות מגיהנם שאינו אלא אחד. והנראה בזה כי הנה כבר כתבנו בזה (אופן י"ג מפירושי פרשת בראשית) אשר הן עליית המחשבה שעלה לברוא בדין והן סוף המעשה ששיתף רחמים בדין שניהם היו צריכין לבריאת העולם ובשניהם נברא. ונשמתם של צדיקים גמורים שעלו במחשבה קודם הבריאה שבהן נמלך הקב"ה בבריאת עולמו הם נידונין עד עתה בדין הגמור כאשר היתה עליית מחשבת בורא עולם ועל כן הנה סביביו נשערה מאד (תהלים נ', ג') ואמרו חז"ל (מכילתא מובא בילקוט תהלים רמז תש"ס) מדת בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מקרובים אבל הקב"ה אינו כן מוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים שנאמר (ויקרא י', ג') בקרובי אקדש וכתיב סביביו נשערה מאוד ואמרו (בבא קמא נ'.) מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וכו' עד כאן. כי הם נדונין בדין ועל כן אמר הקב"ה למשה (דברים ג', כ"ו) רב לך אל תוסף דבר, כלומר כיון שאתה גדול וקדוש בעיני ברב גדולה וקדושה לכן אל תוסף כי עמך אני מדקדק כחוט השערה. וזה שהשיב על מיתת ר' עקיבא כך עלה במחשבה (מנחות כ"ט:) כלומר כי הוא נידון בדין כאשר עלה במחשבה לפני בבריאת העולם ועיין שם כי ביארנוהו שם היטב. אבל שאר העם מבני ישראל שלא יוכלו להתקיים כלל בדין שיתף להם מדת הרחמים להתנהג עמם בהכרעות קו המשקל ונידונין על פי רוב המעשה אם רוב זכויות מכריע משקלו לטוב להכתב בספר החיים וצדיק יקרא לו להורישו חיי עולם ולהפרע ממנו בעד מיעוט עוונותיו בעולם הזה. וכן חלילה ברוב עוונות להיפך, אשר נותנין לו שכר מיעוט מצוותיו בעולם הזה וסופו יורש גהינם. ואם כן נמצאים עתה בעולם שני מיני צדיקים. האחד, צדיק גמור שעוולה לא נמצא בו ולא חטא כלל, או חטא בחטא כל דהוא שלגבי אחרים לא נחשב לחטא כלל רק אצלו נקרא חטא על דרך מאמר ר' יוחנן (יומא פ"ו.) היכי דמי חלול השם כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילה וכאשר כתבנו שם. והשני, צדיק שאינו גמור כי עוד נמצא עוונות תחת ידו ורק שמשקלו מכריע לטוב והוא נידון על פי רוב המעשה להקרא לצדיק. ועל שני אלה רמזו חז"ל (ברכות ז'.) צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. כי זה הצדיק גמור שאין בידו שום חטא ועוון לזה טוב לו שאין צריך ליסורי עולם הזה למירוק מיעוט עוונתיו וצדיק שאינו גמור הנה הוא צריך ליסורים וחלאים רעים למרק עוונותיו ועל כן רע לו. והן הן היסורין של אהבה לזכותו לחיי עולם הבא.

והנה אמרו חז"ל (בבא בתרא ע"ה.) עתיד הקב"ה לעשות חופה לכל צדיק וצדיק לפי כבודו ובודאי שני בחינות הצדיקים האלו אין מדורם שוה לצד שזה צדיק גמור והקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה ואינו נידון לפי רוב המעשה כי אם בדין הגמור כאשר עלה במחשבה לפניו. וזה הוא צדיק שאינו גמור ונידון לפי רוב המעשה אף שנתמרקו מיעוט עוונותיו על ידי יסורין עם כל זה הוא בבחינת שיתוף רחמים בדין ולבבו לא שלם עם ה' אלהיו כמו זה וה' יראה ללבב. וחז"ל אמרו (סנהדרין ק"ו:) רחמנא ליבא בעי. ועל כן ברא אלהים שני מקומות לקיבול שכרם והוא גן, ועדן, וכדעת ר' יוסי (בבראשית רבה ט"ו, ב') שטעמו ונימוקו עמו וה' האיר עיניו ומצא לו מקרא מכריע על גביו, שסובר שעדן גדולה מגן וגדולה הזו לא בְכַּמוּת שמחזיק מקום יותר מגן, כי אין בזה שום חשיבות אחד על חבירו אם הוא גדול בכמותו. והעיקר הוא גְדוֹל המעלה, שמעלתו גדולה בבחינת אור ה' השופע בו ביותר פנימיות וזיכוך מאשר בגן. והעדן הוא שנברא להיות מדור לצדיקים גמורים אשר נידונין בדין הגמור. ולכן הוא נברא קודם בריאת העולם, וקודם בריאת העולם היה הכל בסוד הדין כי אפילו מחשבת בריאת העולם היתה בדין ואחר כך ביום עשות ה' אלהים וגו' שראה שאין העולם מתקיים בדין ושיתף רחמים בדין בשביל צדיקים שאינם גמורים להיות נידון במשקל לפי רוב המעשה, ברא להם מדור בפני עצמן הראוים לגן שהוא קְטַן המעלה להתעדן בו לפי ערך צדקתם.

ובזה יבוא הכתוב כמין חומר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. כי הנה העדן היה מקדם קודם שנברא העולם שנברא בבחינת הדין הגמור לצדיקים גמורים, ואחר ששיתף רחמים בדין הוצרך ה' אלהים שהוא השיתוף רחמים בדין לטעת גן בעדן אשר היה מקדם להיות מדור לצדיקים הנידונים על פי רוב המעשה בבחינת השיתוף. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים. ואולם לא תטעה ח"ו לומר שמובדל ומופרש הגן מהעדן לא כן הוא כי הם מיוחדים בתכלית היחוד והכל לפי המעלה נקרא, זה עדן במה שמתעדנים הנשמות באורו יתברך במעלה גדולה, וזה גן במה שמתענגין הנשמות מאור פניו במעלה פחותה מזה וכולם מיוחדים לאחד. ועל כן סיים הכתוב וישם שם את האדם אשר יצר פירוש שם בגן לצד שנאמר בו וייצר ה' אלהים את האדם והבן. גם עדיין לא היה בידו שום תורה ומעשים טובים כי אחר כך נאמר (בראשית ב', ט"ז) ויצו ה' אלהים על האדם וגו'. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו פירוש שקיים מה שלמד. ולא זכה אדם לשבת בגן כי אם אשר יצר מיציר כפו של הקב"ה על כן היה נאה לו כל הגדולה והכבוד הזה, וזה וישם שם את האדם, מה ששם שם האדם, להיות אשר יצר מיציר כפו של מלך יתברך וכמבואר במדרשי חז"ל.

ואולם אם יש לך לב משכיל בנסתרי אלהינו תבין מעצמך בכל הדברים האמורים כי נודע אשר עדן הוא מדת הבינה הרומזת לקודם בריאת העולם ונקראת על שם המחשבה וגן הוא שכינתא תתאה דינא דמלכותא וישם שם את האדם הוא בחינת עמודא דאמצעיתא עולם המעשה ובו נידון העולם על פי רוב המעשה והכריע משקלו לכף החסד ועיין בכוונות האר"י ז"ל במדה השניה מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שהוא מגזירה שוה כתב וזה לשונו: כשהמלכות מקבלת מן תפארת שבתפארת הוא גזירה שוה ואז העולם מתנהג על ידי מיזוג דין ברחמים ונוטה לרחמים. ולזה שם את האד"ם בג"ן אבל ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כי מיוחדים הם וכל אדם זוכה לפי ערכו וכאמור והבן.

ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וגו'. הנה הרב האלשיך האריך בזה לבאר באופן אשר שייך לְכַנוֹת גם בעולמות עליונים דוגמות אילנות. ולפי דעתי נראה שעיקר שם אילן הוא למעלה, ודוגמתו על הארץ נקרא גם כן אילן על שם המושאל, כמו ידות הכלים שנקראים יד בבחינת המושאל מיד האדם וכן אוזן הכלים, הנה לא ישמע באזנו ולא יקרא אוזן כי אם בבחינת המושאל מאוזן האדם שהוא כעין דוגמתו. וכן האילן, עיקר שם האילן הוא בשמי השמים, ואילן אשר על פני הארץ לפי שהוא כעין דוגמתו נקרא על שמו. והנה עיקר האילן נקרא על שם ענפים רבים המתפרדים ומתפרשים מגוף אחד ומכל ענף וענף עוד יתפרשו ענפים קטנים ומקטנים קטני קטנים עד אין מספר. והוא שורש אילנא דחיי הנזכר בזוה"ק והוא שורש כל נשמת ישראל וממנו מתפרשים ענפים גדולים וקטנים עד אין מספר (ועיין תולעת יעקב נ"ח) על אומרם (ראש השנה ט"ז.) בעצרת על פירות האילן וזה לשונו: וכבר ביארנו כי הפירות ההם הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקב"ה וכו' עיין שם. וזה הסוד המוזכר בספר יצירה (פרק ו') אחד על גבי שלשה ושלשה על גבי שבעה ושבעה על גבי י"ב כי מאחד מתפרשין לג' קוין, ימין ושמאל ואמצע ומשם לז' מדות הידועים ומשם לי"ב גבולי אלכסון שהם י"ב שבטי יה וכל הנשמות תולין כענפים בבד וענפים קטנים מן ענפים גדולים. וכמו כן התורה אשר נקראת (משלי ג', י"ח) עץ חיים היא למחזיקים בה כי שורשה הוא גם כן באילנא דחיי הנזכר. הנה מתחלקת לכללים ופרטים וידוע אשר כל התרי"ג מצוות שבתורה נכללו בעשרת הדברים שאמר מי שאמר והיה העולם, וכל תורה שבעל פה נכלל בתורה שבכתב וכאומרם (תענית ט'.) מי איכא מידי דלא רמיזי באורייתא וכולם נכללו בתיבת בראשית אשר התחיל הקב"ה בה את תורתו כנודע וכאשר כתבנו בתחילת ספר הזה ואין בפרט כי אם מה שבכלל ולא נפרטו כי אם כמו ענפים יוצאין מגוף האילן והכל מושרש בהשורש. ועל כן בזה תבין כי עיקרי דברי התורה הקדושה הכל בשמים ממעל בענפי הקדושה הידועים, ושם עיקר שם של כל דבר וממילא גם בארץ נעשה כדוגמתו. כמאמר חז"ל (עיין שמות רבה ל"ג, ד') כל מה שבשמים ברא דוגמתו בארץ וקראום בשמות של מעלה בבחינת שם המושאל מעיקר שמו למעלה וכאשר בכתוב הזה אשר ידוע אשר יש גן עדן עליון וגן עדן תחתון ועיקר שם עדן וגן הכל בבחינת הרוחניות למעלה שחיותו שם באותיות האלו על כן נקרא עדן או גן. ושם עיקר עץ החיים ועץ הדעת וד' הנהרות, והכל בבחינת הרוחניות כי ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ', כ"ה). רק כיון שברא בארץ כעין דוגמא שלמעלה אשר שיער דעתו של תמים דעות אשר זהו כעין דוגמתו לכן הוא קראו גם כן באותו השם, אבל רחוק ביניהם כרחוק מזרח ממערב ויותר עד אין שיעור וערך, כמו שכותבין ראובן על איש אשר שמו ראובן, והנה זה התיבה ראובן אשר בכתב מורה על זה האיש אבל אין להם דמיון כלל יחד לומר שזה כמו זה ואף על פי כן יורו זה על זה, כן הגשמיות שהוא כעין דוגמא של הרוחניות אבל אין להם דמיון כלל בשום אופן שבעולם כידוע ממכתבי המקובלים.

ועל כן אמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד וגו' פירוש אפילו מבחינה התחתונה שבגן הנקרא אדמה בערך אדמה שבתחתית הארץ, היה גם כן העץ שבה נחמד למראה וטוב למאכל ומכל שכן שאר העצים הנמצאים שם אשר אין ערך ליופים במראה וטובם במאכל וזהו שבח לגן במאוד. ואמר עוד מה לי להרבות לספר בשבח הגן הלא עץ החיים בתוכו. ידוע מעלת עץ החיים שאין כמוהו בכל העולם במעלה וגם עץ הדעת טוב ורע הוא בגן ועץ הדעת הוא נפלא במעלה ידוע סודו סוד הלולב שמתחיל מן היסוד ומגיע עד הדעת אשר בנענועיו מושפע שפע וברכה מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו וזה הוא הטובה הגדולה השלימה העיקרי לבריאת העולם שהוא להיטיב לבריותיו וזה תרגום אונקלוס דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש, כי בא כמתרץ אשר לכאורה אין זה שבח לגן כל כך כשבח עץ החיים שהוא טוב לבד, וזה טוב ורע.

אך הנה ידוע מאמר חז"ל (שפתי כהן על התורה) אילו היה אדם הראשון ממתין עד בוא יום השבת היה מקדש על היין כי לא נאסר עליו העץ אלא בו ביום דוקא. והענין הוא כי הנה עיקר הבריאה היה בשביל הבחירה למאוס ברע ולבחור בטוב והקב"ה יקבל נחת רוח מזה מה שיעשה למענו. והנה על כן צריך קודם הידיעה, לידע טוב ורע כי אם לא ידע כלל מה טוב ומה רע במה ימאס ובמה יבחר. ואך אמנם הידיעה היא סכנה גדולה פן כאשר יוודע לו מטוב ועד רע, וידוע אשר כוחות הרע הם חזקים למאוד מאוד בתאוות גוף האדם שנברא מן האדמה ונוטה לחומריות וגשמיות. אולי חלילה יהפוך קערה על פיה למשוך אחר הרע וישליך הטוב אחר גיוו. ודבר זה הוא גם בזמן הזה, כי התורה היא נצחית לעולם ולעולמי עולמים. ולמשל כשאדם בבית הכנסת בשחרית בעת התפילה ואינו רואה שם דבר מחפצי העולם הזה לא עסקי ממון או חמדת הרהורי אשה רחמנא ליצלן נקרא בדרך שאינו יודע עתה מטוב ורע כיון שאין זה לפניו ממה שנפשו של אדם מתאותן ומחמדתן ואינו רואה כי אם חפצי שמים מספרי תורה תפילין וספרים ובני אדם לומדים ומתפללים.

ואך כשרוצה ללכת לשוק ושם יראה לפניו מכל תשוקת חמדת העולם מגזל, והרהורים וכדומה וירא לנפשו פן ח"ו יפול ברשת הטמונה לרגליו מפח היצר הרע וסיעתו. הנה זאת העצה היעוצה אליו, אשר קודם הליכתו לשווקים ורחובות יקדש עצמו ככל אשר יוכל שאת, בתפילה בכוונה ולימוד קצת תורה לשמה באהבה ויקשור עצמו בכל עוז ותעצומות עם כל פרטי רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו למלך עולמים ברוך הוא ויטע בלבו אהבתו ויראתו להשריש בלבבו אשר אין אהבה בעולם מכל מחמדי צוף עולם הזה ותענוגיו כאהבת חמדת חשוקת דביקת הבורא ברוך הוא. וימשוך יראת ה' על פניו אשר חלילה לו לעבור על רצונו יתברך בשום אופן בעולם מרוב מורא ופחד. וידוע אשר בלעם שהיה תוקף הקליפה והרע, אמר (במדבר כ"ב, י"ח) לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה. ומכל שכן אדם ישראל אשר נשמתו חלק אלוה ממעל. ובזה יצא לשוק ולא יירא ולא יפחד מגבורת יצרו וכאשר יראה לפניו מדברי טוב ורע ודאי ידע להפריש האוכל מהפסולת לבחור בטוב ולמאוס ברע ונכון יהיה לבו בטוח בה' שיעזרנו על דבר כבוד שמו כי הקדיש מקודם כל תאוותיו לה' וכן עשה אברהם אבינו ע"ה שטרם הלוכו למצרים מדור הקליפה נטע אהלו בארץ הקדושה ובנה שם מזבח בכדי שידביק וישריש עצמו קודם בקדושה דמאריה ולא יזיק לו טומאת מצרים וכן עלתה לו ויעל וגו' במקנה כבד וגו' (בראשית י"ג, א').

וכמו כן באדם הראשון, הנה עץ הזה שאסר הקב"ה עליו לאכול ממנו בו ביום לא מפני שמעורב בעצמיותו רע חלילה לא כן. ולזה פירוש התרגום דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש כלומר שקונה חכמה בנפשו באכילת פירותיו לידע בין טוב לרע והידיעה היא סכנה גדולה כאמור אולי לא יוכל לעמוד בטוב ח"ו וכאשר לא ידע כלל הנה מה הרויח הקב"ה בבריאתו שיהא בוחר בטוב וימאס ברע אם לא ידע מטוב ורע. ועל כן הזהירו הקב"ה שלא יאכל מעץ הזה עד הגיע יום השבת, ובו ביום צוהו לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל שדוקא יאכל משארי עצי הגן (וכאשר נבאר היטב להלן בפרשת ויצו וגו' ובפסוק ותפקחנה עיני שניהם ועיין שם היטב) שעל ידי זה יושלם עצמו בקדושת בוראו כי הֵנָה נֶטַע ה'. ובודאי רבתה בם הקדושה, והתורה שיבחם בנחמד למראה וטוב למאכל והוא כינוי לטוּב אור ה' וקדושתו הנשפע בהם, ובפרט שהיה שם עץ החיים נודע רוב קדושתו למעלה, ובהצטרף זה לקדושת יום שבת קודש הנה לרוב הקדושה השופע בו יוכל האדם להתקדש בקדושתו ולקשור עצמו בחי העולמים ואז יוּתַּר לו לאכול מעץ הזה ובודאי ידע אז להפריד הרע מן הטוב והפסולת מן האוכל וימאס ברע ויבחר בטוב ולא ימשכנו יצרו להדבק ברע ח"ו. ואך אדם הראשון פגה אכל תאנה בלא זמנא שלא המתין על שבת, ונתוודע לו בין טוב לרע ולא היה כח הקדושה מושרש בו בקשר אמיץ וחזק. ועל כן האמין ועשה מה שעשה ולא נזכירם על יציר כפו של הקב"ה. תדרשם ממקומם במאמרי חז"ל. וממילא לא נמשכו הברכות לנוה אפריון למכון בית אלהינו וירדו לתוך הקליפות והרע, ובזה נתערב רע בטוב וכל העולמות נפגמו על ידי זה כידוע. ונחזור לענין אשר עיקר בחינת עץ הדעת הוא במעלה נפלאה מעיקר כוונת הבריאה שהוא לבחור בטוב על ידיו ולהמשיך על ידו כל הברכות לטובה דייקא וכל זה הוא שבח הגן. והפליא עוד בשבחי הגן לומר הרי.

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נודע מעלת העדן שאמר עליה הכתוב (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו כמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ד:). וכן הוא בשירת אקדמות בלא שלטא ביה עין בגו עדן גינתא. והוא מעלה אשר לא שזפתו עין רואה ומזה ראה מעלת הגן. ועוד מעלה על מעלה אשר השקתו אינו בדבר הממילא שהנהר יוצא לעצמו לדרכו ודרך הילוכו עובר על הגן ומשקה אותו. כי אם אשר בכוון יוצא להשקות את הגן לרוב חשיבותו, והוכיח עוד הדבר הזה שרק בשבילו הולך להשקותו, כי משם יפרד והיה לארבעה ראשים ולמה אינו מתפרד קודם הגיעו לגן. אם לא שזה מעלת הגן שהנהר כולו ילך להשקותו. ועוד צא וראה מעלת המים ההולכים להשקותו. כי אף אחר הפרדם יהיו לארבעה ראשים וכל אחד מהמה יקרא ראש וראשון במעלת הנהרות האחרים ומכל שכן במקום שכל הארבעה מתכנסים למקום אחד מה גדלה מעלתם ומה יגדל מעלת הגן בזה, וכל זה עיקרי הדברים הוא במקום עליון ברוחניות אשר בשמי השמים ושם כל המעלות האלה הם מעלות נפלאות גדולות ועצומות והמשכיל יבין וידום. וממילא גם בארץ הם כעין דוגמא של מעלה כאשר כתבנו וכיוון בכל זה להראות אשר חיבה יתירה חיבב לאדם להושיבו במבחר מקום כזה אשר אין שיעור וערך למעלותיו ושבחיו ומזה יוודע טובה המאושרת לנו לעתיד לבוא אם ירצה ה'.

ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. לכאורה פסוק זה מיותר כולו כי כבר כתיב (שם ח') וישם שם את האדם אשר יצר. ונראה לומר כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ט"ו, ד') וישם שם ר' יהודה אמר עילה אותו כמה דאת אמרת (דברים י"ז, ט"ו) שום תשים עליך מלך פירוש העלה והגביה אותו כבחינת המלך עיין שם, בבחינת ומוראכם וחתכם וגו' (בראשית ט', ב'). והנה אחר כך התחיל הכתוב לספר במעלת נפלאות הגן שהושם בו האדם. באומרו ויצמח ה' אלהים וגו'. כאשר כתבנו למעלה מזה. ואולם האדם ידיד ה' יציר כפו של הקב"ה לא רצה בשררה נפלאה כזו להיות מלך בתוך הגן הנפלא הלזה. וידוע מאמרם (פסחים פ"ז:) אוי לרבנות וכו' על כן היה בורח מהשררה. וכאשר עשה עבד ה' משה עבדו שברח מהרבנות כמה וכמה פעמים ולא חפץ בגדולה. אשר על כן ויקח ה' אלהים את האדם, לקחו בדברים ואמר לו לא מלכות אני נותן לך כי אם עבדות אני נותן לך לעבדה ולשמרה.

והענין הוא, כי הנה הגן אף שהוא כולו רוחניות הנה צריכה תמיד לשפע אלהים חיים שיושפע בה בבחינת הברכה והחיות הצריכה לה ושתתן טרף לביתה וחק לנערותיה בחינת הנשמות המתעדנין בה בתפנוקי מלכות מלך עולמים. ועד יום שכולו שבת הנה צריכה תמיד עבודת בני אדם על הארץ שיגרמו על ידי מעשיהם הטובים בתורה ותפילה ודביקות ובפעולות המחשבות הנכונות הַזַכּוּת ויחודי שמותיו יתברך כל בחינת שפע וברכה לכל העולמות שלמעלה ושלמטה, הכל כנודע. וכשהאדם עושה כן הנה ודאי הוא על הארץ כבחינת המלך ממש, מלך הטוב והמיטיב לעבדיו ומחלק להם מזון ושפע הראוי להם ומושל בהם לצד שהוא המחיה אותם וכולם צריכין אליו ודאי אשר לו ניתן הממשלה. ובזה שניהם אמת כי הושם שם האדם בבחינת המלך להמשיך להם תמיד כל טוב חיותם ושפעם מבורא עולם, וממילא בודאי יהיה לו הממשלה בהם לצד התחלקות מזונם להם וזה חיותם. אבל אמנם עבדות גדול ונורא הוא, וצריך למאס ברע ולשבור כל מחמדי הלב ולעבוד במסירת כל כוחי גופו נפשו ורוחו ונשמתו במיצוי טיפת דם האחרון שבו כידוע למי שזכה לטעום טעם תשוקה זאת בנפשו אף פעם אחד בשנה. ולזה אמר לו הקב"ה הן אמת שאתה תמלוך עליהם אבל זה איני נותן לך כי זה ממילא הוא ועיקר מה שאני נותן לך הוא לעבדה בכל כוחך ועבדות אני נותן לך. ובזה נחה דעת האדם ונשאר לשבת בגן. והוא אומרו ויניחהו בגן עדן פירוש שהניח אלהים דעת אדם בזה להיות מקום חנייתו בה לעבדה ולשמרה כאמור.

מה שאמרו חז"ל (תיקוני זוהר ס"ב.) לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה ולכאורה יקשה הלא זה נאמר קודם הצווי כי אחר כך נאמר ויצו ה' אלהים וגו' ומה עשה ולא תעשה שייך קודם הצווי עיין בחיבורנו זה בפרשת ואתחנן בפסוק אשר אנכי מצוך היום שאמרנו דבר נאה בזה בעזרת ה'. משם תבקשנו.

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. הנה לכאורה היה די באזהרת אכילת עץ הדעת לבד וממילא ישמע שהותר לו אכילת שאר עצי הגן ולמה הוצרך להתיר לו בפירוש מכל עץ הגן אכל תאכל. גם על מה הוצרך להזהירו באזהרה ועונש. וידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין נ"ז.) בני נח אזהרתן זו הוא מיתתן והנראה בזה על פי מה שפרשתי שני מקראי קודש במשלי שלמה המלך ע"ה שאמר (משלי א', י"א) בני אם יפתוך חטאים אל תֹּבֵא. אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגו' עד בני אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם. ולהבין כפל האמירות וכפל התשובות נראה. כי הנה בשני דרכים יבוא היצר הרע להסית את בני האדם מאחרי ה'. האחד אם מבין בדעת האדם אשר לא חזק לבו בה' ולא נשקע בלבבו אהבת הבורא יתברך שמו. גם לא הורגל בנפשו להית חופף עליו מורא ופחד ה' אשר לו השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה ומלאכי מעלה יפחדון ויפחזון וירעדון מפניו. אז יבוא אל האדם בלי שום ערמה ומרמה רק יסיתנו בכח התאוה שבלבבו לחמדת העולם הזה ויגביר בלבבו כח התאוה הלז ויסיתו להדיח מאחרי ה' חלילה לעשות עבירה מהעבירות בגלוי או בסתר כאשר יוכל. וכאשר יעבור עבירה וישנה בה יֵעָשֶה לו כהיתר וימשכנו לעבירה חמורה מזו רחמנא ליצלן, והוא ילך אחריו כשור לטבח עד אשר יובל לקבר להורידו עד שאול תחתיה. ואך כאשר יבין בדעת האדם שגדול בלבו אהבת ה' ומורא שמים עליו מגדולת יוצר בראשית שלא למרות עיני כבודו ח"ו, ואם יסיתנו לעבור עבירה האסורה עליו מצווי שמו יתברך לא יעבור עליה בשום אופן כי ירא את פני ה', אז לא יסיתנו תיכף לעבור העבירה כי אם יבוא אליו בכל מיני ערמות וחכמות שבעולם וירמה אותו בדברי שקר כאשר יוכל. ומעט מעט יקיפו במרמה אולי יוכל לפתותו לבוא לידי האיסור. ואם האדם לא יתן דעתו ולבו להבין בערמותיו ושלא לילך אחריהם בשום אופן אף אם היתר גמור הוא, חלילה יוכל להמשיך אותו מעט מעט עד אשר יפול ברשתו. והנה הרמב"ן ז"ל כתב בפירושו על התורה (פרשת משפטים פסוק וכי יפתה) שלשון פיתוי הוא על דבר שקר במה שאחד מפתה את חבירו בדברי שקר ומרמה. ועל כן אמר שלמה בחכמתו בסוגי שני בני אדם הללו. אחד, אם יפתוך חטאים שיבואו אליך בדרך הסתת פיתוי בערמתם בשקר להדיחך מה' ואינם אומרים לך לילך לעבור עבירה כי יודעים שהוא עתה אינו בר הכי לציית להם על הדבר. ועל כן לא אמר בזה אל תלך בדרך אתם כי אינם מבקשים עדיין מאתו ללכת במעשה לעשות העבירה רק הזהירו אל תֹּבֵא. כלומר אל תֹּבֵא בלבך להאמין לו עתה בדבר הזה ולעשות אפילו דבר ההיתר אם הוא מכוחו וערמתו. ואך אם יאמרו לך לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם, שיסיתו אותך בפועל על דבר העבירה הנני מזהירך על כל פנים לא תלך בדרכיהם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם וגו'.

ובזה פירשתי פסוקי מלכים-א (א', א'.) והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה וגו' וחם לאדוני המלך ויבקשו נערה יפה וגו' והנערה יפה עד מאד ותהי למלך סוכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה. ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך. וצריך להבין קישור הדברים מסיפור הנערה סוכנת למלך למה שרצה אדוניה למלוך. וגם לדקדק באומרו ויכסוהו בבגדים לכאורה מיותר. ועיקר הסיפור הוא מה שלא הוחם לו ומאי נפקא מינה אם כסוהו אם לא, כיון שעם כל זה לא הוחם לו. גם על מה בתחלה אמרו לו יבקשו למלך נערה בתולה ולא הזכירו יפה ואחר כך בקשו נערה יפה עד שהיתה היפיפיה בכל גבול ישראל. גם כיון שהכוונה היה לחימום לבד למה בקשו נערה יפה וכי היפה מחממת ולא הכעורה.

אכן נראה בהקדים לתת לב על אדוניה וחכמי ישראל שהיו אתו כמו יואב שר הצבא וכדומה איך עלה על דעתם לשום להם מלך בירושלים בעוד דוד מלך ישראל חי וקיים הכי לא ידעו אשר עיני כל ישראל אליו להגיד להם מי ישב על כסאו אחריו. ועוד שבודאי ידעו אשר דעת דוד להמליך את שלמה ואיך ימרדו בו אנשים מעט מאנשיו. ונראה לפי שאמרו חז"ל (בשוחר טוב) שהיו ישראל אומרים מה דוד סבור שהמלכות נשתלה מן בנה של בת שבע וכו' כי לפי דעתם שסברו שדוד חטא באשת איש איך יתהוה מקור הקדושה כזו השתלשלות מלכות בית דוד ממקום הפגום. ובזה סמך לבם של אדוניה וסיעתו להמליכו כי ודאי כל ישראל יטו אחריהם אפילו שלא ברצון דוד לצד שהוא בנה של בת שבע, ולדעתם לא יתכן להושיב על כסא מלך ישראל דבר הנמצא בו שמץ מנהו. ואפילו דייני ישראל אין מושיבים אלא ממשפחות מיוחסות שבישראל מכל שכן המלוכה ובפרט לקדושת מלכות הלז מלכות בית דוד.

אמנם האמת הוא אשר דוד לא חטא כמאמר חז"ל (שבת נ"ו.) הן לפי דעת הסוברים שבקש לעשות ולא עשה והן למי שאומר (עבודה זרה ד':) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה. ואם כן הנה מאת ה' נסבה זאת בעל כרחו שלא בטובתו ועל כן ודאי ראוי וראוי למלוך בנה של בת שבע. והנה עבדי המלך דוד כולם נטו אחרי אדוניה כמו שכתוב (שם שם, ט') ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה עבדי המלך. ובודאי גם הם סברו שדוד חטא ורצו להכשילו עוד הפעם שישא עוד נערה בתולה ויבוא אליה והיא אסורה לו כיון שהיה לו י"ח נשים מכבר. וזה יהיה ח"ו סופו מוכיח על תחלתו אשר גם שם נכשל בעבירה חלילה ולתאות לבו. ובזה ודאי יטו כל ישראל למלכות אדוניה. וזה היה כל עיקר מגמתם שעל ידי זה ימלוך אדוניה כי רצו במלכותו. ואכן הנה יראו לנפשם להסית את דוד בגלוי לישא עוד אשה על נשיו כי בודאי לא ירצה מחמת שידעו שצדיק גמור הוא ואף שלדעתם נכשל פעם אחת בעבירה מכל מקום כל ימיו עומד בצדקו ועודנו תמים עם ה' אלהיו ובאו אליו בערמה ואמרו לו לבקש למענו רק נערה בתולה לחמם ועל כן לא זכרו נערה יפה כי גם הכעורה תחממנו והם הלכו ובקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וסברו בדעתם אשר לא יעמיד על עצמו כשתשכב בחיקו מלבוא אליה להיותה מן היפה שביפות. ולדעתם כבר אירע לו כן בבת שבע. ובזה ח"ו יתגלה קלונו לעיני כל ישראל בבירור אשר ודאי גם שם חטא ויטו כולם שכם אחד אחרי אדוניה. אבל באמת הנה מעולם לא חטא וכאז כן עתה העיד עליו הכתוב והמלך לא ידעה.

ולזה אמר הכתוב תחלה והמלך דוד זקן בא בימים ונמשך מזה שני דברים. אחד, אשר על כן רצה אדוניה למלוך. כי פן ימליך את שלמה בחייו קודם מותו ומי יעמוד במחלוקת עם דוד אף שבלב ישראל לא יטו אחריו כל כך, מי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשהו, וכשהוא ימלוך תחלה ולב ישראל הנה נוטים אחריו ואז מה שעשוי עשוי. וגם דוד בעצמו לא יעמוד במחלוקת עמהם. צא וראה מה שקרה לו עם אבשלום. והשני, נמשך אשר הותש כוחו ועבר עליו רוח צנה ונצטנן דמו מרוב ימים. ועל ידי שניהם אלו רצו עבדיו להכשילו באכילת איסור לצורך מלוכת אדוניה. ואך לא יכלו להסיתו לעבירה בגלוי, על כן אמר הכתוב ויכסהו בבגדים כלומר שכיסו העבירה בלבושים שהלבישו העבירה בערמה ומרמה כאמור למעלה ואך הכתוב העיד ולא יחם לו כלומר אף על פי כן לא הוחם לו ח"ו בחמימות העבירה לאכול את האסור לו עם שעוד היה כח בו למעשה זה כנאמר בדברי חז"ל (סנהדרין כ"ב.). והתחיל הכתוב לספר גוף המעשה כי אמרו לו עבדיו לבקש נערה בתולה לחממו הכל כאמור למעלה, ואחר כל זה שראו צדיק עומד בצדקו אף על פי כן ואדוניה בן חגית מתנשא וגו'. כי בטח על מעשה הראשונה ואך כיון שהכתר מלכות לא הלמתו (שם כ"א:), אז ידעו כל ישראל כי שלמה הוא המוכן למלך מה' אלהי ישראל ודוד לא חטא והכל כמדובר.

ונחזור לענינינו אשר זה דרך היצר הרע כשמבין באדם שלא יצייתו לעבור עבירה בגלוי תיכף. אז יבוא אליו בערמה להסיתו, והאדם צריך ליתן דעתו ומחשבתו על כל דרכיו אולי הם מדרכי היצר הרע מערמותיו כי כל דרך איש ישר בעיניו וצריך לעמוק מחשבתו על כל זה. והנה קצות דרכיו מערמותיו אפרש לך בג' דרכים.

דרך אחד. יבוא אל האדם ויתחיל להחמיר עליו בחומרות אשר לא נצטוו עליו לאמר הלא אתה צריך לעשות לך גדרים וסייגים יתירים כי הלא מעשה אלהים המה, ויראתו גדלה עולם מהכיל, על כן הרגל עצמך בפרישות יתירה שלא להזדווג באשתך כי אם לעתים רחוקות מאוד וְהֶיֵה ניעור בכל לילה ולילה ללמוד תורת ה' ושלא תדבר כלל וכלל ולא תביט על שום דבר כי אם בספר תורה, והתענה כל ימיך וכדומה, ובזה מכביד עליו המשא עד אשר לא יוכל שאתו ואז משליך המשא כולה מעליו ולא די שאינו פרוש אף נעשה פרוץ בעבירה. כי נעשה לו הגדר כמו עבירה ממש וכשיותר לו הגדר כי לא יוכל עמוד בו אז אומר בלבו מה בין זה לזה וכיון שפרצתי הגדר אכנוס לבית, ועל כן אמר שלמה (קהלת ז', ט"ז-י"ז) אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה כלומר אם לא תצדק הרבה ותספיק עצמך במה שאסרה התורה אז לא תרשע הרבה וכדבר האמור. וזה שהזהירה התורה בלא תעשה לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם (דברים ד', ב') כי כל יתר כנטול דמי והמוסיף גורע והלא תראה מה שאמרו חז"ל (חולין ק"ט:) כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, מנדה, דם טוהר. מחזיר, שבוטא וכו'. וכתבו המפרשים הטעם כדי שלא יאמר אדם בעינא לטעום טעמא דאיסורא ועל כן בכל דבר איסור שרא לן כנגדו דבר מה לטועמו כי היכי דלא ליתגרי ביה יצרו. וכמה פעמים דיברה התורה כנגד היצר הרע כמו בלקיחת יפת תואר וכדומה והכל כי אם תכבד עליו המשא לא יוכל לסובלו וישליכו כולו מכתיפו. ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ו, ב') נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו וגו' כלומר הפשע הוא היצר הרע שורש המסית לפשעי ישראל. תחלה אומר להרשע שיאמר בלבבו הלא אין פחד אלהים לנגד עיני כלל וצריך אני להוסיף שמירה על שמירה ופרישות יתירה מכל טוב. אבל כל זה החליק אליו בעיניו למצוא עוונו לשנוא כי כל דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להיטיב כלומר אין כוונתו זה לטובה כי אם לומר לו אחר כך ראה בעצמך מה אתה עושה. כל דברים הטובים אסורים עליך ואתה מעונה מכל טוב העולם אשר חבירך בני אדם כמותך מתענגים בהם ואתה נפשך יבישה אין כל. הכי כח אבנים כוחך, ובשרך נחושה לעמוד בכל אלה. ועבור זה הנה פורץ גדרו ומהרס הבנין כולו.

ודרך השני הוא. שאומר לו היצר הרע בדבר אחד התחזק הרבה בזה לעשותו בצדקת רב ומחזיקו בצדקתו, ואחר כך יכשילנו בדבר אחר לומר לו אם צדיק אתה בכל הדברים ומה יהיה אם לא תעמוד בדבר אחד והמשקל יכריעך לכף זכות ברוב הזכויות מכל שכן בעבירה אחת. וכאשר מצינו (יומא כ"ב:) בשאול המלך ע"ה בחמלתו על אגג יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה ואחר כך כשהרג נוב עיר הכהנים יצאה בת קול אל תרשע הרבה. כי כל צדקת האדם בחומרות יתירות שעושה אינם כדאים לעבור עבירה אחת עבורן, כי העבירה תחבול בנפש למאוד ולא יועילנו צדקותיו היתירים בזה. ולא זאת כי אם יעבור עבירה אחת יקשור בנפשו כוחות הרע עד אשר יעבור על כולן רחמנא ליצלן. וחוץ לזה איך זה צדקת האדם אם נמשך מזה עבירה, ודאי גם צדקתו לא באמת וביושר היה והכל שקר וכזב. ובשני דרכים האלה היה ערמות הנחש לחוה לפתותה לאכול מן העץ ובא ואמר לה (בראשית ג', א') אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כלומר הנה באמת ידעתי שלא אסר לך אלא עץ הדעת. אך ודאי אמר אלהים בלבו (כי אמירה היא בלב כידוע) שמעצמכם תעשו זאת שלא תאכלו מכל עץ הגן מרוב מורא ופחד ה' שלא תבואו לאכול מאילן האסור תפרשו מכל אילני הגן. וכוונתו היה לשני דברים האלו. אחד, שתכבד עליהם המשא שלא יטעמו מנטעי נאמנים אשר נטע ה' בגנו ויפרקו עול ויאמרו לאל סור ממנו, ויאכלו ההיתר והאיסור ביחד. והשני, כיון שיצדקו הרבה לדון אף על מחשבת הקב"ה שלא יטעמו משאר אילני מאכל ויחזיקו צדקתם בזה, וירשיעו הרבה במקום אחר לאכול האסור להם כי יאמרו בלבבם אם מכל האילנות אנו נשמרים ומה בכך אם נאכל אילן אחד וכדבר שכתבנו למעלה. ולזה נתחכם הקב"ה בצוותו לאדם על עץ הדעת ואמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל כלומר אני מצוה אותך דוקא שתאכל מהם, וכפל דבריו אכול תאכל. כי מוכרח אתה לאכול עבור ב' דברים שלא תכבד המשא, ושלא לצדק הרבה בזה, ולהרשיע במקום אחר. והכל, כי ידעתי כי לא יבוא אליך השטן לאמר לך שתרשיע במזיד לעבור מצותי כי יציר כפי אתה ורק ערום יערים לבוא אליך בערמותיו ועל כן אני מצוך כאמור. ובזה, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כלומר כשדוקא תאכל מכל עץ הגן, תוכל לאסור עליך אכילת עץ הדעת הכל כנאמר. ומה שאמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות אף שבני נח אזהרתן זו היא מיתתן (סנהדרין נ"ח:), הוצרך לאזהרה ועונש על בו ביום להזהירו אשר יקבל עונשו ביום חטאו דוקא.

ובזה נבין מאמר חז"ל (מדרש רבה ט"ז, ו') ר' לוי אמר צוהו על שש מצוות. ויצו על עבודה זרה. ה' על ברכת השם. אלהים אלו הדינין. על האדם זו שפיכת דמים. לאמר זו גילוי עריות. מכל עץ הגן וגו' צוהו על הגזל עד כאן. וכן הוא בגמרא דידן (סנהדרין נ"ו:). ולכאורה למה לא פרט לו אחד מהם בפירוש ואמר לו הכל ברמז, והזהיר לו אכילת עץ הדעת באזהרה ובעונש מפורש, והלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים הן מעבירות החמורות שבתורה ולמה לא אמרם לו רק ברמז. ואולם כל הפסוק הזה לא נאמר כי אם עצות מרחוק להזהר על ידם באכילת העץ, כי זה היה עיקר הצווי. ובכל הפסוק הזה רמז לו הכל איך יעשה דבר שלא להתפתות ברשת נחש הקדמוני. כי באכילת העץ היה בו כל הו' עבירות הללו המוזכרים: עבודה זרה, ידוע שהנחש נעץ צפורן עבודה זרה באומרו והייתם כאלהים. ברכת השם, ממה שאמר מן העץ אכל הקב"ה, וברא את העולם (בראשית רבה י"ט, ד'). ואין לך חירוף וגידוף כלפי מעלה כביכול כזה, לומר שלא היה ביכלתו ח"ו לברוא העולם כי אם על ידי העץ. דינין כי היה לו לדון דברי הרב ודברי התלמיד למי שומעין כמאמר חז"ל (סנהדרין כ"ט.). שפיכות דמים, אין לך שפיכות דמים יותר מהגרמת מיתה לכל באי עולם אשר נהיתה מאכילת העץ. גילוי עריות, ידוע מאמרם ז"ל (שבת קמ"ו.) שבא הנחש אל חוה והטיל בה זוהמא. וגם אדם, הנה אמרו (בבראשית רבה י"ח, ו') שהנחש ראה אותם עסוקים בתשמיש ונתאוה לה. וכתבו שם המפרשים שזה נחשב להם לחטא שעסקו בתשמיש לעין כל, עיין שם. גם נודע אשר אילו המתין בזיווגו על שבת קודש לא היה בא לכל זה כידוע מכתבי קודש קדשים האר"י ז"ל. גזל, כי אמרו חז"ל (ברכות ל"ה.) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל וכו'. והענין, כי כל מה שברא הקב"ה בו' ימי בראשית צריכין תיקון כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"א, ו'). וקודם התיקון הנה הם קודש לה' לא יאכל כבחינת נטע רבעי שנאמר בו (ויקרא י"ט, כ"ד) קודש הלולים לה' ואמרו חז"ל על משנת כיצד מברכין (ברכות ל"ה.) מנא הני מילי דתנו רבנן קודש הלולים לה' מלמד שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. ופירש רש"י קודש הלולים בנטע רבעי כתיב ומשמע ב' הלולים טעון באכילתו וכו'. הרי אשר קודם הברכה עדיין בקדושתיה קאי להיות קודש לה'. וכן אמרו שם מפורש כל הנהנה בלא ברכה מעל ואמר ר' יהודא וכו' כאילו נהנה מקדשי שמים.

וכל הענין הוא, כי כל דבר האכילה הניתן לאדם, הכל להוריד שפע וברכת אלהים אל המאכל אשר אוכל על ידי הברכה. וכששורה עליו אור האלהים אז יוכל בעת האכילה להעלות הניצוץ הקדוש שבתוכו למקור שרשו מקום אשר נחצב משם וזה כל תיקונו, כי לזה נברא להתקרב לבוראו אחר התרחקו מאתו כידוע להעומדים בסוד ה'. אבל כשאינו מברך הברכה אז לא יוכל להעלות הניצוץ ההוא בשום אופן ולא די שלא תיקן המאכל ההוא אף מורידו מטה מטה כיון שלא השרה עליו אור ה' ממילא כל בחינת הסטרא אחרא עומדין למולו לקבלו לרשותם. ועל כן אמרו שם ר' לוי רמי כתיב (תהלים כ"ד, א') לה' הארץ ומלואה וכתיב (שם קט"ו, ט"ז) והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. ולכאורה במה קנאה בברכתו, אכן לדברינו יומתקו דבריהם מאוד כי אחר הברכה שהשרה עליו אור ה' ויוכל לעלות ענף הקדושה שבו לבוראו אז נתנו אלהים לבני אדם לאכלו בכדי לתקנו על נכון. וזה היה עיקר הכוונה בבריאתו. אבל קודם הברכה שלא יוכל לעלות הניצוץ ההוא בשום אופן. לא נתנו אלהים להרע עמדו להורידו עד שאול תחתיה. והנה הוא לה' הארץ ומלואה וכיון שמשל ה' הוא, הנה הוא קודש קדשים מאשי ה' לא יאכל, והנהנה בו מעל. ועל כן נכון מאמרם כאילו גוזל להקב"ה כי הוא גזילה ממש שחוטף וגוזל מה' דבר אשר לא נתנו לו. והנה זה הכל, בדרך שאפשר לתקנו על ידי הברכה והאכילה. אבל דבר שאין ביכולת האדם לתקנו הנה עודנו בקדושתו עומד וכל אוכליו יאשמו. ועל כן באכילת עץ הדעת כיון שלא נתנו אלהים לאכילתו כי לא היה יכול לתקנו אז, או עבור שאר טעמים ידועים לאלהינו יתברך עבר על הגזל שגזל מאת הקב"ה דבר שלא חפץ לתת לו. ולזה, כאשר חפץ ה' להזהירו על דבר אכילת העץ, רמז לו בצוויו כל ו' לאוין האמורים כי כאשר ישמור עצמו מהם לא יבוא לאכילה. והפליא עצה מרחוק ליעצו איך לא יפול בערמות השטן שנתלבש בהנחש לשמור עצמו מבחינת עבודה זרה וברכת השם וגזל ודינין, ולאכול דוקא משאר העצים ובזה לא יוכל לפתותו. ואך הנחש עשה בערמה ולא הלך אל האדם כי ה' הקדים לו כל אלה, והלך אל האשה שדעתה קלה ובערמות יתירות כאשר פירשנו כאן (ועוד נפרש אם ירצה ה' במקומו) והצמיח מה שהצמיח. ועל כן בברכה נאמר (ויקרא כ"ו, ו') וחרב לא תעבור בארצכם ואמרו חז"ל (תענית כ"ב.) אפילו חרב של שלום. כי עיקר החרב הוא חרבו של מלאך המות, הוא השטן הוא היצר הרע והבטיח הקב"ה בשבת ישראל על אדמתם לבטח בסוף הימים אם ירצה השם לא מבעיא שלא יבוא עליכם בחרב מלחמה לומר לכה אתנו נארבה לדם להסית לעבור עבירות במזיד. אפילו חרב של שלום לבוא בדרך פיתוי שקר ומרמה ולהראות לך שהוא חפץ בשלומך וטובתך מאוד גם זה לא יהיה בארצכם כי את רוח הטומאה יעביר מן הארץ והיה ה' לאור עולם. יהי רצון שיהי' בעגלא ובזמן קריב.

עוד יכוון ה' להזהירו מכל עץ הגן אכל תאכל. כי כבר היו דברינו (בפסוק ויצמח ה' וגו') אשר לא נאסר באכילת עץ הדעת כי אם לבו ביום ואילו היה ממתין עד שבת משחשכה היה מצוהו ה' שיאכל דוקא, בכדי לידע ברע ובטוב ויבחר בטוב ויבחר אוכל מן הפסולת. אך היה צריך מקודם להדביק ולהשריש עצמו בקדושה יפה יפה בכדי שלא ימשיכנו הסטרא אחרא והרע הלוך אחריהם וכמו אברהם שהלך קודם לארץ ישראל ונטע אהלו ובנה מזבח ואחר כך הלך למצרים בלי מורא ופחד כי השרה על עצמו קדושת בוראו ועיין שם. ולזה כיוון אלהינו יתברך לטובתו טובת אמת אשר דוקא יאכל מעצי ה' אשר נטע בגנו ונודע מעלת העצים הללו שנאמר בהם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ובודאי זה יגיד על עוצם קדושתן וגודל זיו אור הדרת קודש הנשפע בהם ממלך עולם ברוך הוא, ובפרט אשר היה בתוכן העץ החיים שעץ חיים הוא למחזיקים בו ונודע רום מעלת קדושתו למעלה למעלה המוריש חיי עד להאוכלו. וכאשר יאכלם ודאי שיתחזק בו הקדושה יפה יפה באור פני מלך חיים ויועיל לו מאוד לבל להתפתות אחרי הרע חלילה בעת אוכלו מעץ הדעת טוב ורע. וטובים השנים מן האחד שימתין על קדושת אור יום השבת ובתוך כך ימלא כריסו מארזי לבנון אשר נטע ובפרט מעץ החיים ואז ודאי ואכל וחי לעולם.

ומצאתי סמך לדברינו אלה בזוה"ק (סוף פרשת אמור) וזה לשונו: תא חזי בשעתא דברא קודשא בריך הוא לאדם ואוקיר ליה ביקירו עילאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלבא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידאי דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר הדא הוא דכתיב ועץ החיים בתוך הגן לבתר סאטי מאורחא דמהימנותא ושבקי אילנא יחידאה עילאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב וכו' יעיין שם עוד כדברים האלה. הרי שהיה כוונת הקב"ה שיתדבק באילנא דחיי יחידאה דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין ואם היה אוכלו קודם, אף שהיה אוכל מהעץ הדעת תיכף אחריו קודם בוא יום השבת, ודאי שלא היה דינו במיתה והא ראיה שאף אחר שאכל מהעץ הדעת כתיב (לקמן ג', כ"ב) פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, מכל שכן אם היה אוכלו מקודם. ואך אף על פי כן לא היה די בזה לבדו בשלימות שיאכל מעץ הדעת בו ביום אחר אכילת עץ החיים כי כן קדמה ידיעת אלהינו אשר לרוב תוקף הרע שברא בעולם יצטרך לשני הדברים אכילת עצי הגן ובפרט עץ החיים וההמתנה על יום השבת (ועיין בפירושינו בפסוק ותפקחנה עיני שניהם שביארנו למה היה נצרך לשני הדברים דוקא) לזה אמר הכתוב ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו' שתיבת לאמר אין לו פירוש לכאורה. ומה שפירש הרב הקדוש בעל אור החיים שיאמר לאשתו אינו מתורץ כל כך, כי בודאי יאמר לה האדם כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וגם לדקדק בפירוש אמרו אכל תאכל.

ואמנם הנה הכתוב מספר מעשה ה' ורוב טובו ואשר בסיבתו לא יצמח הרע לאדם כי אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז', כ"ט), כי אילו נתנו ה' במקום שלא יהיה כי אם עץ אחד נחמד וטוב למאכל. והיה הוא אוכל ממנו לא היה אשמה כל כך תלוי בראשו כי אין אדם נתפס בצערו וה' יצוה לבל יאכל ממנו, טוב ופלא כזה שיראה בעיניו ולא ישבע מארזי ה' אשר נטע אבל האמת ויצמח ה' וגו' כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים והיה לו להשביע נפשו בטובה רבה. ואילו לא צוהו כלל לא היה מחוייב להתדבק תחלה באילנא דחיי קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר ולא לחטוף תיכף על זה ולא על זה בעץ המתהפך מגוונא לגוונא מטב לביש וכו' אכן לא כך היה רק ויצו ה' אלהים על האדם לאמר כלומר מה שהיה די באמירה לבד לאסור לו עץ הדעת וממילא ישתמע שמותר בכל העצים הנה הקב"ה בחסדו בא עליו בצווי מפורשת דוקא מכל עץ הגן אכל תאכל והוא בגין דישתכח באתר דדביקותא יחידאה דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, פירוש גם אחר אכילת שאר עצי ה' לא תאכל מעץ הדעת כי לא יושלם בקדושת אור ה' שלא יזיק לו אכילת עץ הדעת עד בוא גם כן יום השבת שמאיר ומופיע בו קדושת שמו יתברך ויתעלה בהארה נפלאה עמוסה לאין קץ. והוא סר ממצוות ה' הטובים ולא חפץ לעשות כמו שצוהו ואף לא שוה לו להשוותם שיאכל מכולם או שלא לאכול משום אחד רק להיפוך ממש שלא לאכול מעצי המצוה להתדבק בעץ החיים ולאכול את האיסור וזה הגדיל חטאו בכפלים ועל כן מיהר למרות פי ה' ולא התאפק שעה ושתים עד השבת כי בעשירית חטאו כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ח:) וקרוב היה לתשלום היום ואז היה הקב"ה מְצַוֶה עליו לאכול ממנו כאמור.

ועל זה כיוונו חז"ל (בראשית רבה כ"א, ז') דרש ר' יהודה בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכלת לעמוד על צוויך שעה אחת והרי בניך ממתינין לערלה שלוש שנים. אמר ר' הונא כד שמע בר קפרא אמר יפה דרש ר' יהודה בן אחותי עד כאן. ולכאורה צריך להבין מה חידש ר' יהודה בזה הלא הוא דבר שתינוקות של בית רבן יודעין אותו. ויותר פלא מה שקילסה בר קפרא ואמר יפה דרש בן אחותי מה דרשה הוא זו. ולפי הנאמר נכון הוא, כי זאת הוא שחידש ר' יהודה אשר לא נאסר אדם לאכול מהעץ כי אם בו ביום, ולערב היה מותר וזה אמר שלא יכול לעמוד בצוויו שעה אחת כי לאחר השעה היה מותר לגמרי שיאכל ממנו וזה הוא תימה ופליאה גדולה למאוד מה שלא היה פלא כל כך אם נאמר שנאסר לאכלו עד עולם ועל הדבר הזה קילסה בר קפרא והבן. ומה שלא אמר לו הקב"ה בפירוש שאינו אוסרו אלא לבו ביום לפי שאף אם היה אומר כך היה צריך אחר כך לחזור להתיר לו כי היה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו כמו שאמרו חז"ל (ביצה ה':) מכדי כתיב (שמות י"ט, ט"ו) והיו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה. לך אמור להם (דברים ה', כ"ז) למה לי, שמע מינא הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו עד כאן. ולזה המתין הקב"ה עד הלילה שיצוהו אז לאכלו. ועוד אם היה אומר לו לזמן והיה ממילא מותר אחר הזמן לא היה מצווה ועומד אחר כך. וידוע מאמרם ז"ל (עבודה זרה ג'.) גדול המצווה וכו' ועל כן המתין לצוות לו אחר כך. וגם מפני שצוהו הקב"ה לאכול משאר העצים ואם היה מתחיל לאכול מהם ממילא היה הולך עד השעה שהיה עד הלילה ועל כן לא אמר לו בפירוש רק רמז לו במה שאמר כי ביום אכלך ממנו לומר שאינו אסור אלא בו ביום.

וגם נראה שרמז לו זה, במה שכפל לו לומר מכל עץ הגן אכל תאכל. כי אותו היום ערב שבת קודש היה ובו נאמר לקטו לחם משנה להכין ליום השבת ועל כן אמר לו אכל תאכל שני אכילות אחת בערב שבת ואחת שתכין לך על השבת כי ביום הששי והכינו וגו' (שמות ט"ז, ה). וגמר אומרו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל לא אמר רק אכילה אחת שהוא האכילה של ערב שבת אבל אכילת שבת לא נאסר לו כנאמר. וגם זה היתה ערמת הנחש ואמר (בראשית ג', א') אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. כי חפץ לדעת להוציא מפיהם אם כבר אכלו משאר עצי הגן. כי אם כבר אכלו לא יועיל ברשעו כל כך כאשר כתבנו והאשה השיבתו מפרי עץ הגן נאכל לא אמרה אכלנו כי עדיין לא אכלו רק נאכל להבא. ועל זה אמר להם קדמו ואכלו מעץ הדעת והייתם כאלהים בורא עולמות שלא יברא הוא עולמות וישלטו בכם כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ט, ד'). וכל עיקר כוונתו שיאכלו בו ביום דוקא בכדי להקדים הקליפה לפרי ולעשות זיווג עליון קודם קבלת המוחין והכנסת אור השבת והפך הקערה על פיה כנודע. ובדברינו יובן אומרו כאן, ה' אלהים, כי היה בצווי הזה עשה ולא תעשה. שיאכל משאר העצים, ושלא יאכל מעץ הדעת והם בחינת ה' אלהים כידוע. ואפשר שזה אמר הכתוב (שם ב', ט"ו) לעבדה ולשמרה ואמרו חז"ל (בתיקוני זוהר ס"ב.) לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה כי ודאי ניחא היה לגן שיאכל ידיד ה' יציר כפו ברוך הוא מפירותיו. נודע כוונת האכילה שהוא להמשיך שפע וברכה מאור ה' לכל העולמות וזה תקות כל המקוים ועל זה נאמר (משלי י"ב, י"א) עובד אדמתו ישבע לחם כלומר מי שרוצה לעבוד האדמה ישבע לחם ועל ידי אכילתו ימשוך לה שפע וברכה והוא לעבדה ממש. ולשמרה במצות לא תעשה שהוא שלא לאכול מעץ הדעת. כי זה פחיתות הכבוד גדול לגן שח"ו יתחלל שם שמים על ידו. והראיה, שלא רצה שום אילן לקבלו אחר החטא והיו אומרים (תהלים ל"ו, י"ב) אל תבואני רגל גאוה וגו'. כי אם אותו שאכל ממנו קיבלו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ט"ו, ז') והוא אזהרה גדולה לשמרה שלא יתחלל שם שמים על ידם ויפגום כבודו חלילה, והכל כמדובר.

ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. צריך לתת לב למה הביאו אל האדם שיקרא להם שמות, ולמה לא קרא הקב"ה בעצמו שמות לברואיו. ונראה לפי שאמרו חז"ל (בראשית רבה י"ז, ד') כתיב תוצא הארץ נפש חיה וגו' ומה תלמוד לומר ויצר ה' אלהים כל חית השדה. להלן לבריאה וכאן לכבוש. פירוש, שיהיו כבושין ומשועבדין תחת ידי בני אדם כמה דאת אמרת (דברים כ', י"ט) כי תצור אל עיר ימים רבים. ועוד אמרו שם, שאמרו המלאכים להקב"ה אדם זה מה טיבו אמר להם חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם אמר לו זה מה שמו אמר לו זה שור זה חמור זה סוס וכו'. והנה אמרו חז"ל (ילקוט תהלים רמז תתס"ב) בפסוק (תהלים ק"ד, י"ב) עליהם עוף השמים ישכון ר' עקיבא אמר אלו מלאכי השרת וכו' עד כאן.

ובזה תשכיל שיעור הכתוב ויצר ה' כו' כל חית השדה ואת כל עוף השמים וגו'. פירוש, המליכו והמשילו על כל חית הארץ ועל כל מלאכי מעלה הנקראים עוף השמים כנאמר. ולכן נתקנאו בו המלאכים ושאלו להקב"ה מה טיבו של אדם זה והראה להם חכמתו שיקרא שמות לכל. והעיד עליו הכתוב (בראשית ב', י"ט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כלומר לא קרא להן שמות לפי שכל אנושי כפי הצורך בהן בחפצי העולם, כי אם עיקר קריאת השמות היה לנפש חיה שבהן כי הביט למקור שורש חיות נפש בהמה זו וחיה אשר במרכבה העליונה, ושם הוא עיקר שמו כי חַיוּת בחינה זו מאותיות אלו כמו שכתבנו כמה פעמים בזה. ודבר זה על שם החכמה יכונה, כי שלמה המלך ע"ה ידיד ה' אשר נאמר בו (מלכים-א ה', י"א) ויחכם מכל האדם, הנה זה היה חכמתו לדבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר. כי השכיל שורש מוצא הדבר ברוחניות שורשו אשר בשמי השמים. וידוע מה שמבואר בספרי קודש (ועיין בחסד לאברהם השקת כ"ד) אשר כל המציאות בכלל נשרש בשורש מדת החכמה העליונה והוא אב לכל יצורי הקב"ה בסוד הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית. (וכבר דיברנו מזה בחיבורנו זה באופן א' מפירושי פרשת בראשית) ועל כן לא יושג בחינת שורש החיות של כל דבר כי אם מי שזכה להיות החכמה לנחלה לו זה יביט בשורש החכמה. ובזה היה חכמת אדם מאור פניו נגד מלאכי מעלה שחכמתו גדולה מהם. ועל כן שלמה מָלַך אף על העליונים מה שלא מצינו כן בכל מלכי יהודה וישראל להיות גדולה השגת החכמה בו יותר מכולם ואף יותר מאדם הראשון כמו שאמרו חז"ל (בפסיקתא ל"ד.). ובזה משל במלאכי מעלה כנאמר.

ונראה טעם דבר זה, כי כל בחינת המלאכים אינם נמצאים כי אם מעולם הבריאה ולמטה ולא בעולם האצילות שהוא סוד החכמה ונשמות ישראל הם גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם כידוע. ועל כן מי שזוכה לחכמה מושל במלאכי מעלה. ועיקר קריאת שמות של אדם היה הכל לנפש חיה כלומר לערך הנפש שבו ששם זה הוא חיותו. ועל כן שמעתי מפי אדומו"ר נזר ישראל וקדושו אור עולם המפורסים מוה' יחיאל מיכל זצוקללה"ה. שאמר לי בפירוש שחלילה לשנות שם אדם החולה אם לא אדם שכל מעשיו כמעט ברוח הקודש. כי שם הנקרא לאדם בעת הוולדו ודאי רובו ככולו מזדמן מאת הקב"ה באשר הוא שמו למעלה והוא חיותו של אדם כל ימיו כאשר הוא חי על פני האדמה. והנה החולה ודאי צריך לחיזוק ביותר ולפעמים אין לו חיזוק אחר כי אם זה החיזוק של השם ואם עוקרין אותו כדרך שאומרין ומעתה לא יעקב יקרא עוד שמך וכו' והשם השני אפשר כי לא מחיותו הוא ונשאר בלא מחזיק החיות שלו. ונחזור לענין על כן סיים הוא שמו כלומר הוא שמו למעלה באמת כן וכידוע מדברי האר"י ז"ל.

ויצר וגו' כל חית השדה וגו'. צריך להבין סמיכת הפסוקים יצירת חית השדה למה שלא טוב היות האדם לבדו ומהראוי היה לגמור ענין יצירת העזר שהוא ויפל ה' אלהים תרדמה ויקח אחת מצלעותיו וגו' ולא להפסיק ביניהם בדברים אחרים. ונראה על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה י"ז, ד') צפה הקב"ה שהוא עתיד לקרות תגר על האשה באומרו (בראשית ג', י"ב) האשה אשר נתתה עמדי, לפיכך לא בראה לו עד שתבעה בפיו. שאחר קריאת שמות לכל בהמה וחיה העבירן לפניו זוג זוג. אמר, לכולם נתת זוג ולי לא נתת בן זוג מיד (שם כ"א) ויפל אלהים תרדמה וכו' עד כאן. ולזה נכון סמיכת הכתובים כי אמר ה' לא טוב היות האדם לבדו והיה יודע אשר צריך לעזר ואך לא היה חפץ לבוראה עד שיתבע האדם בפה על כן ויצר כל חית השדה ויבוא אל האדם לראות מה יקרא לו שמו בכדי שעל ידי זה ישאל עזרו מקודש בפה וכאמור.

ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. לכאורה הנה כבר קרא שמות לכל. כאומרו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו וכן מפורש בתרגום אונקלוס וכל די הוה קרי ליה אדם נפשא חיתא הוא שמיה ומה כפל עוד לקרוא להם שמות. ונראה כי כאן קרא אדם שם בחילוק כל מין ומין בפני עצמו לומר אשר זה יקרא בהמה וזה חיה. וזה חוץ מקריאת שמות לכל פרטי המין לזה סוס ולזה שור כי אם לחלק בשם כל מין ומין בפני עצמו. הלא תראה כי נחלקו חז"ל (כלאים פרק ח' משנה ו') בכלב אם הוא מין בהמה או חיה ובשור הבר ושאר השנוים שם. ויש כוי אשר נחלט בספק אם הוא חיה או בהמה, וכל זה חלק אדם הראשון בחכמתו לכולם בשם יקרא למינהו. וגם בעוף השמים יִמָצֵא כן, כי נמצאים מיני מעופפים אשר נקראו שרץ העוף ולא עוף כמו שכתב רש"י (פסחים כ"ד:) שצרעה דוקא שרץ עוף מקרי ולא סתם עוף וזה הבדיל אדם בחכמתו כל דבר למינו. וזה אמר ויקרא שמות לכל הבהמה ולכל חית השדה ולעוף השמים וגו' כלומר הבדיל כל מין ומין בפני עצמו וקרא לזה בהמה ולזה חיה ועוף.

ואפשר לרמז בתורה להסמיך אומרו ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו להיות תיבת ולאדם נדרש גם למה שלפניו שנמצא אדם אשר הוא בכלל חיה והוא הנקרא בכתוב (איוב ה', כ"ג) אבני השדה, שהוא צורת אדם בפרצוף ידים ורגלים ומחובר בטיבורו לארץ כמו שאמרו בדברי חז"ל הנזכר (משנה ה') והוא מטמא באוהל כאדם לדעת ר' יוסי מפני שיכונה לאדם הגדל בשדה ואף על פי כן הוא בכלל חיה כמו שכתוב שם וזה ולכל חית השדה ולאדם שנמצא אדם אשר שם חיה יִקָרֵא לו.

ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו וכו' צריך לדעת למה הוצרך הקב"ה להפיל תרדמה ללקיחת הצלע. הכי ח"ו היה לקיחתו כדרך חתיכת רופאי אדם בשר החי עד שמרוב הכאב מוכרחים להשקות את האדם סם של שינה. חלילה כזאת בחוקו יתברך שמו. ורש"י ז"ל פירש שלא יראה האדם חתיכת הבשר שממנו נבראת ותתבזה עליו. וזה לבד אינו מספיק כל כך הלא אמרו חז"ל (סוטה מ"ז.) ג' חינות הן, ואחד מהן חן אשה על בעלה, והנותן חן לכל אשה בעיני בעלה גם לה היה יכול לתת חן שלא תתבזה עליו. וגם רש"י ז"ל לא פירש זאת על ויפל תרדמה. כי אם על ויישן ויקח וגו'.

ונראה כי פסוק זה נמשך למה שלפניו במה שקרא שמות לכל הבהמה והראה בזה חכמתו על כל מלאכי מעלה כנאמר לעיל. ומזה נמשך למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ח', י') שטעו המלאכים ובקשו לומר לפניו קדוש שסברו אלהים הוא, מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם וכו'. ונמצאת למד אשר שתים נצמח מקריאת השמות. אחד, שהאדם יתבע בת זוגו כנזכר. והשני, טעות המלאכים. על כן ויפל תרדמה שלא יטעו בו המלאכים וכאשר נרדם ויישן לקח אחד מצלעותיו אז, לטעם כל דהוא שלא תתבזה מאחר שבלא זה היה ישן לקח אז הצלע ועל כן פירשהו רש"י אצל ויישן והבן. ועבור זה נרשם טעם אתנחתא בתיבת ויישן כי קאי למה שלמעלה שעיקר השינה היה בשביל טעות המלאכים ולא בשביל ויישן ויקח כדי שעל ידי השינה יוכל ליקח צלע ממנו, רק כיון שהיה ישן בלא זה לקח את הצלע לטעם שלא תתבזה וכאמור. ובזה נכון הכל מה שלכאורה סותר מאמר המדרש הלז את דברי הכתוב שמשמע ממנו שהפלת תרדמה היה בשביל לקיחת הצלע ובדברינו הכל נכון. ועל כן כתב בו שם מלא ויפל ה' אלהים כי היה בזה רחמים ודין כי השינה אחד מששים במיתה והוא בחינת הדין ואך עשאו שלא יטעו בו והוא מבחינת הרחמים כי כשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד והבן.

ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. האריך הכתוב לספר בזה כמה טרח הקב"ה בשביל העזר לאדם. שלא תאמר הלא משל האדם לקח ומה עשה הוא בזה על כן ויבן וגו' כי לקח אחת מצלעותיו וכיון שהיה עצם מעצמיו ודאי היה דומה לו. והקב"ה בנאה באופן שתהיה ראויה לאשה וכמו שאמרו חז"ל (עירובין י"ח:) בנאה כבנין רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה בכדי לקבל הולד וכו' ועוד שהסגיר בשר שתחת הצלע וכל אלה עשה הקב"ה לאדם ומה יענה עוד ילוד אשה כמה יטרח לעשות חסד עם חבירו. ומה שאמר כאן לאשה אף שעדיין לא הוסב שמה אשה כי אם אחר כך שקרא לה האדם אשה כמו שכתוב ויאמר האדם זאת הפעם וגו' לזאת יקרא אשה וגו' קראה הכתוב כן על שם סופה. או אפשר שהקב"ה קראה עתה אשה בשמה. והאדם אחר כך כיון דעתו לדעת השי"ת כביכול.

ויביאה אל האדם. הבאה זו אינו ידוע מה הוא. ואפשר כך פירושה שהובאה שתהיה בחיבור אחד ולבשר אחד עם האדם. או יובן על פי מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ג.) כל יהודי שאין לו אשה אינו אדם שנאמר (לקמן ה', ב') ויקרא את שמם אדם. ולזה אמר שהובאת אל האדם שיהיו שניהם יחד דוקא יִקָרְאוּ אדם ולא הוא בלא היא. גם יאמר שהובאת אצלו כדי שיהיה אדם שלם ולא חצי אדם.

ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. צריך להבין אומרו זאת הפעם וכבר דרשו חז"ל בזה. והנראה דהנה יש אהבה ואחוה ודביקות בין איש לאחיו או לאחותו וכמו כן יש אהבה ודביקות בין איש לאשתו והחילוק ביניהם אח ואחיו אינם מתפרשין זה מזה לעולם ותמיד דביקין זה בזה כי נולדו כך בטבע מאב אחד או מאם אחת ועל כן נקרא אח ואחות כי הוא לשון חיבור ודביקות כמו מְאָחִין הנאמר בתפירה (מועד קטן כ"ו.) ולא כן באיש ואשה שדביקתן הוא רק לפעמים. וזה אמר הכתוב ויאמר האדם זאת הפעם וגו'. כי לכאורה לפי חיבור איש לאשתו עד שאמר הכתוב והיו לבשר אחד מהראוי היה שתקרא בשם אחות להורות על יותר דביקות, ואך אמר האדם הנה זאת הפעם כלומר הנה הוא רק לפעמים ואין זה חיבור ודיבוק תדירי, אשר על כן לא שייך לקרותה בלשון אח ואחות והיה ראוי לקרותה בשם אחר לגמרי ואך על כל פנים הנה הוא עצם מעצמי ובשר מבשרי ועבור זה לא שייך לקרותה בשם אחר גם כן. ולזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת הוסב שמה על שמו ואך לא ממש כמוהו כי הנה זה בא לפרקים ולכן שנהו ולכן לקח יו"ד לעצמו בשמו על שם הטיפה הקדושה וה"א בשמה כי שורש הבנים בה"א בסוד הכתוב (בראשית מ"ז, כ"ג) ה"א לכם זרע. ועיקר השם שהוא אש, ואש בשניהם, ורק מה שמתפרשין לפעמים שינה שמה משמו קצת. ונודע סוד הה"א שהוא דל"ת יו"ד וקודם שמקבלת היו"ד נקראת דלה ועניה דלית לה מגרמה כלום וכשמקבלת היו"ד סוד הטיפה הקדושה נקראת ה"א. ולכן הוא ביו"ד והיא בה"א.

ואם עיני שכל לך תבין שכל זה הוא תורת אמת בסוד שיעור קומה העליונה כי אבא ואמא נקראין ריעין דלא מתפרשין כאמרינו שמח תשמח ריעים האהובים כי זיווגם תדיר ומהראוי היה לכנות גם זכר ונקבה בסוד ריעים האהובים. ואך לפי שאין זיווגם עתה תדירי נקראים בשם איש ואשה כי התפארת מקבל מאבא סוד היו"ד ומלכות מקבלת מאמא סוד הה"א והכל בבחינת האשים סוד אשה ריח ניחוח לה' עבור הדינין הנאחזין בהן שהם בחינת האש אבל כשהדינין נמתקין בהן אז נקראים בשם חתן וכלה לא בבחינת איש ואשה כידוע מכוונות האר"י ז"ל ועל כן אנו מבקשין מהרה ישמע ה' אלהינו בערי יהודה קול חתן וקול כלה כי הוא הזיווג השלם. ועבור זה כל בחינת שיר השירים נאמר בלשון חתן וכלה כי הוא רומז הכל על השלימות הנפלא ויחוד האמת שיהיה אם ירצה ה' לעתיד לבוא ואז כתיב (זכריה י"ד, ט') והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכתוב בכוונות שיהיה אז זיווג תדירי לזכר ונקבה כמו אבא ואימא. ועל כן הזכיר בכל שיר הלז בבחינת אח ואחות כמו (שיר השירים ד', ט') לבבתני אחותי כלה או (שם ה', ב') פתחי לי אחותי כי אז גם הם יֵעָשוּ בבחינת ריעים דלא מתפרשין וכאמור.

על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. צריך להבין אומרו על כן מה טעם לזה ממה שלמעלה. וכי במה שהיא עצם מעצמו מוכרח לעזוב את אביו ואמו. ונראה כי אמרו חז"ל (סנהדרין נ"ח.) על כן יעזוב איש את אביו אחות אביו ואת אמו אחות אמו מכאן שאסר להם את העריות וכו' עד כאן. והנה נודע טעם איסור עריות בקרובים של שאר בשר כי המשפיע צריך להיות תמיד למעלה מן המקבל וזה הבא אל הקרובה אליו כמו אמו ואחות אמו ואחות אביו נמצא המשפיע למטה מן המקבל ומוריד בחינת העליונות למטה שתיעשה בבחינת מקבלת ממנו ומהפך הקערה על פיה עליונים למטה ותחתונים למעלה ועל כן עונשו גדול ונורא. וכן באחותו אף שהם שניהן שוין בבחינה, מכל מקום כיון שאינה למטה ממנו והוא יורידה מטה ובזה מקלקל הצינורות והשפע יורד דרך עקלתון לההוא נחש תקיפא כידוע מסודות האר"י ז"ל.

ולזה אחר שאמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת והראה הכתוב אשר הטיל לה ה"א בסופה להראות אשר קבלתה ממנו והיא צריכה אליו ונקראת על שמו כי היא למטה ממנו, אמר על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו לאסור עריות קרובי שאר בשר לטעם זה דייקא, שלא להפך הקערה להוריד בחינה העליונה למטה ממנו. ונתן סימן לשאר קרובי שאר בשר חוץ מאחות אב ואם כי ששה עריות נאסר להם (כמו שאיתא ברמב"ם פרק ט' מהלכות מלכים הלכה ה') ואמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד כלומר שאינו מותר כי אם במה שנעשה על ידו לבשר אחד ולא באחותו וכדומה שהם בשר אחד בלא זה לצד קורבתם, אלו אסורין עליו. ועל כן הרמב"ם פיהו פתח בחכמה וכתב (פרק י"ד מהלכות אסורי ביאה הלכה י"ג) כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר (וכן הוא בשולחן ערוך יורה דעה סימן רס"ט סעיף ב') כי אסר להם הכתוב כל קרובים שהם שאר בשר בלתי האישות ודוקא כשנעשו בשר אחד על ידי האישות לצד קטנותה במעלה ממנו ומקבלת מאתו ונעשה הוא איש והיא אשה זה מותר להם ולא כן בקרובים שבלא זה הם שאר בשר והם למעלה ממנו במדרגה או שוים הרי כולם אסורים עליו חוץ מאחותו מאביו מפני שעכו"ם אין להם יחוס מאביהן מטעם שכולם רועי זונות היו (כמו שכתב ברש"י ביבמות צ"ז. עיין שם).

ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יִתְבֹּשָשוּ. נראה פירושו מלשון (שמות ל"ב, א') כי בֹשֵש משה, פירוש המתנה. כלומר שלא המתינו בזיווגם עד בוא יום השבת קודש. ועל ידי זה נשכם הנחש, כי אם המתינו עד שבת לא היה ביכולת שום בריה להרע להם כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל. ועל כן נרמז בתיבת יתבששו אותיות שבת לומר שלא המתינו על השבת. ועוד יאמר שלא המתינו עד יעשה להם חגורות או כותנות עור לכסות בשר ערוה להאפיל על כל פנים בכסותו. ואם תאמר שלא היה שום בריה ולא היה להם ממי ליבוש. לא כן, כי והנחש היה שם ואסור לשמש בפני כל חי. ולא תאמר לא יהא אלא כמו תינוק קטן דמותר לשמש בפניו, הרי הנחש היה ערום מכל חית השדה והיה להם להזהר ממנו. ומזה הבין הנחש שאסור להם לאכול מעץ הדעת טוב ורע ועל כן אינם מבחינים בין טוב לרע והכל שוה להם לטובה כמו שאמר הרב האלשיך והלך בערמותו וברשעו אל האשה שדעתה קלה והעבירה על רצון קונה וקלקל שמחת כל העליונים ותחתונים.