בראשית 18

וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. הנה כל המפרשים דקדקו שינוי הלשון מכל המקומות שכתוב וירא ה' אל אברהם כמו למעלה שכתוב וירא ה' אל אברם וכדומה בשארי נביאים שהקדים שמו של הקב"ה להנביא.

ומה שנראה לי בזה הוא כי נודע אשר סוד מצות מילה עמוק עמוק מי ימצאנו וגדולה מכל מצוות עשה שבתורה שאין בכל רמ"ח מצוות, מצוה שחייבין עליה כרת כי אם פסח ומילה כידוע. ועל המילה נכרת י"ג בריתות ועליה עיקר הבריאה כמאמר חז"ל (נדרים ל"א:) רבי אומר וכו' גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר (ירמיה ל"ג, כ"ו) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. כי כל ענין בריאת כל העולמות היה בכדי להשפיע מטובו לבריות להעניק העולם מזיו ברכותיו, וכל זמן שהברית אטום בערלה אין החסדים יורדים לתוך היסוד בכדי שלא ינקו מהם החיצונים ואינו יוצא ממנו שום הארה, וכל העולמות נשפעים בדינים קשים (כמו שאיתא בדברי האר"י בכוונת המילה) ולכן לא יוכל העולם לעמוד בביטול ברית המילה, ועל כן אמר הכתוב (מלאכי ב', ה') בריתי היתה אתו החיים והשלום. כי בכל בחינת החיים שהוא עיקר העמדת הבריאה הכל על ידי בחינת הברית. ולכן ברית גימטריא ט' פעמים חיים לפי שהוא בבחינת היסוד שהוא במדה התשיעית מלמעלה למטה ומכל מדה ומדה יורד בחינת החיים אל בחינת היסוד והוא המשפיע החיים לבאי עולם. ונודע מדברי האר"י אשר היסוד שמו שלום כי הוא העושה שלום בין המדות וכל בחינת החסדים והגבורות יורדין לתוכו ונכללים שם הגבורות בחסדים ומתמתקין שם. ולזה אמר בריתי היתה אתו החיים והשלום כלומר בחינת הברית יש אתו בחינת החיים והשלום שכל בחינת החיים והשלום נשפע מאתו כאמור. ולזה נכרת עליה י"ג בריתות לרמז על בחינת האחד אשר בו מתיחדין כל המדות והוא מיחדם לאחד כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי ההשפעה שיורד אליו יורד ממקום גבוה נורא למאוד, מוחא סתימאה מקור הרחמים והחסדים בחינת י"ג מכילין דרחמי ולכן נכרת עליו י"ג בריתות.

And what appears [correct] to me about this is that it is well known that the secret of the commandment of circumcision is very, very deep - 'who can find it?' And it is greater than all of the positive commandments in the Torah, since there is no commandment from all of the 248 positive commandments for which one is liable excision besides [eating the] Pesach sacrifice and circumcision; and thirteen covenants were sealed upon it; and the essence of creation rests upon it - as per the statement of the Sages, may their memory be blessed (Nedarim 31b), "Rabbi said, etc. Great is circumcision, for were it not for circumcision, the Holy One, blessed be He, would not have created His world - as it is stated (Jeremiah 33:26), 'If it were not for my covenant day and night, I would not have made the laws of heaven and earth.'" For the whole matter of the creation of the worlds was to impact on the creatures with His goodness, to give over from the radiance of His blessing to the world. Yet the whole time the circumcision is covered with the foreskin, the kindnesses cannot descend into the Foundation (Yesod), in order that the external forces not draw sustenance from them, such that no enlightenment comes out from it. So all of the worlds are impacted by harsh judgements (as it is found in the words of the Ari about the intention of circumcision). Hence the world cannot endure with the negation of circumcision. And that is why Scripture stated (Malachi 2:5), "My covenant was with him for life and peace." As every aspect of life - which is the essence of the endurance of creation - is all through the aspect of circumcision. And therefore the numerical count (gemartria) of brit is nine times life (chaim) - since it is in the aspect of the Foundation (associated with circumcision) which is the ninth trait going downwards and the aspect of life descends from every trait to the aspect of the Foundation, and it is the [trait] that gives the bounty of life to those that come to the world. And it is well known from the words of the Ari that the name of the Foundation is peace, because it creates peace among all the traits and every aspect of the kindnesses and the restrictions descend into it. So the restrictions are grouped into the kindnesses there and are sweetened there. And that is why it stated, "My covenant was with him for life and peace" - it is to say that the aspects of life and peace are with the aspect of the covenant, since the whole aspects of life and peace receives their bounty from it, as stated. And that is why thirteen covenants were sealed upon it, to hint to the one aspect within which all the traits unite and which unifies them into one. For it is 'a ladder planted towards the ground and its head reaches to the heavens.' As the bounty that descends upon it descends from a high and very awesome place, the hidden Mind, the Source of mercy and kindnesses, the aspect of the thirteen attributes of mercy. And that is why thirteen covenants were sealed upon it.

והנה נודע למבינים מדברי הזוה"ק ומדברי האר"י שכשישראל הם במעלה עליונה אז עולים למעלה לראש ועומדין לפני ה' ממש ומעשיהם הטובים נעשים פאר ועטרה לחי העולמים כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. וכמאמר הכתוב (שיר השירים ג', י"א) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, זו כנסת ישראל. (שם במדרש) והקב"ה נעשה בזה ברוב ענותנותו כביכול כביכול כדמיון האב אשר לוקח את בנו החביב עליו ומגביהו למעלה למעלה עד שראש הבן גבוה מראשו. וְהָבֵן, כי לא ניתן רשות להאריך במקום זה (ועיין בכוונות לפני ה' תטהרו). ועל כן מבואר כמה פעמים בתיקוני זוהר (ב':) אשר מ'י' י'עלה' ל'נו' ה'שמימה' ראשי תיבות מיל"ה וסופי תיבות הוי"ה כי כך גדול כח מצוה זו עד אשר נקרא לפני ה' ועל כן זה בראשי תיבות וזה בסופי תיבות, והבן. ועל כן אמר מי יעלה לנו השמימה כלומר שהוא בחינת עליה גדולה למאוד לשמי השמים העליונים והכל כי שורש מצוה זו הוא למעלה למעלה גבוה מעל גבוה. ולזה אמר הקב"ה לאברהם בעת צוותו על המילה התהלך לפני והיה תמים לפני דוקא לפני ה' ותהיה תמים בכל המדות כי בריתי היתה אתו החיים והשלום וכאמור.

וזהו שאמר הכתוב וירא אליו ה' הקדים אברהם לשם ה' כביכול ברוך הוא וברוך שמו כי ברוב ענותנותו קיים מה שהבטיח לו התהלך לפני והגביהו למעלה לראש ונתעטר בו על ידי מצוה זו ושם אותו עטרה לראשו כאמור, ובזה נכון מאמר חז"ל בכאן (בראשית רבה מ"ח, א') וזה לשונם: כתיב (תהלים י"א, ל"ו) ותתן לי מגן ישעך וגו' וענותך תרבני ותתן לי מגן ישעך זה אברהם וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת הדא הוא דכתיב וירא אליו ה' עד כאן. ולכאורה היה לו להביא סוף הפסוק והוא יושב פתח האוהל שמזה נראה מדת הענוה ולא הזכיר זה כלל רק וירא אליו ה' ואמנם לאשר כתבנו נכון כי מזה אשר נכתב וירא אליו ה' נראה מדת הענוה הגדולה למאוד כנאמר. ואולם מזה לבד אפשר אין הכרע כל כך שדוקא מפני זה כתוב בזה הלשון, ונוכל לומר עוד טעם לזה כי הנה חז"ל אמרו (בראשית רבה מלכים ב ח׳:ז׳-ח׳ ותנחומא פרשה זו) באלוני ממרא לפי שממרא נתן לו עצה על המילה על כן נגלה עליו בחלקו ולכאורה מניין לנו לומר שזכות ממרא גרם לזה דלמא לפי שהיה אברהם אבינו שם וכך גדלה זכות אברהם להיות לו גילוי שכינתו יתברך גם בשדה אחר ואכן כי גם זה נדרש ממה דכתיב וירא אליו ה' ולא כבשאר מקומות בכדי להסמיך ה' לאלוני ממרא כי מקרא נדרש גם לאחריו לומר ה' באלוני ממרא כי גם בשדה ממרא נמצא קדושת ה' ואין לממרא זכות אחר כי אם מה שנתן לאברהם עצה על המילה ואך ממה שאנו רואין שאברהם ישב וה' כביכול עמד לפניו והכל מרוב ענותנותו ורוב חיבתו ונחת רוחו בעשות אברהם מצוה זו אנו למדין שזה שהקדים אליו לה' הוא גם כן עבור זה לצד ענותנותו וגדולת חשיבות מצוה זו בעיניו לעשות אותו עטרה לראשו. ואך זה גם כן נלמוד לזכות ממרא כי מקרא נדרש לפניו ולאחריו וזהו שכתוב וירא אליו ה' וכו' עד מה ענוה הרבה וכו' כי מזה לבד אין הכרע כאמור ולזה אמר שהיה יושב והשכינה עומדת ומזה נראה שזה הכתוב למעלה משום ענוה הוא וחשיבות המצוה הדא הוא דכתיב וירא אליו ה' כלומר עבור זה כתוב בלשון זה ולא כבשארי מקומות בכדי להשים אברהם עטרה לראש צדיק חי עולמים ואכן גם מזה אל תנח ידך להיות נדרש גם לאחריו לזכות ממרא וכאמור.

ב או יאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא. לפי הנזכר שה' שייך גם למטה לומר ה' באלוני ממרא שזכות ממרא גרם להיות השראת השכינה בחלקו עבור עצתו אמונה לאברהם בדבר המילה, והנה אברהם אבינו ברוב צדקתו תלה כל הכבוד אליו וסבר שכל עצמו של התגלות השכינה אינו כי אם בזכות ממרא כי הוא לא ניסה באלה הנסים שנעשה לאברהם שניצול מכבשן האש ומרעבון וד' מלכים וכיוון למצוה ליעץ אותו בדבר טוב לכן הוא הראוי להתגלות ה' בזכות זה, אבל הוא שהקב"ה עשה לו כל הנסים האלה על כן הוא מחוייב לומר לנפשו שחי ונעבורה למול לצ"ט שנה לקיים מצוותיו וכמו שאמר לו ממרא (תנחומא ובראשית רבה שם) בדבר הזה אתה מבקש עצה הלא הוא שהצילך מכבשן האש ועשה לך כל הנסים וכו'. וזה שאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא כלומר שלאברהם נראה שרק ה' באלוני ממרא בזכות ממרא הוא נגלה ואגב זה גם הוא רואהו ולא בזכותו כלל והכל לרוב ענוה שהיה בו עפר ואפר.

ג עוד יתבאר הכתוב הזה כי נודע אשר כל בחינת הפעולות הנעשים בשמי השמים מהיחודים השלימים וכל בחינת הברכות והחסדים היורדים לכל העולמות כולם נעשים על ידי אתערותא דלתתא בכח האדם אשר על הארץ כאשר הוא פועל ישועות בקרב הארץ בעבודת ה' בתורה ומצוות להתחסד עם קונו ועם בריותיו אשר ברא, כן מתגברים החסדים בעולם לגרום יחודים בעולמות עליונים על ידי בחינת המיין נוקבין מהחסד שעולה מאדם הזה שבזה יורד מיין דכורין שפע וברכה. אשר על כן בדורו של אברהם אבינו שאחד היה אברהם בדורו בעבודת קונו להרבות החסדים בעולם לעשות טוב וחסד עם הכל בכל אות נפשו ומאודו לאהבת קונו, הנה כל פעולת החסדים שהיה אז בכל העולמות הכל היה על ידי אתערותא דאברהם שהתעורר בחסד להעיר דרועא ימינא שיתגברו פעולת החסדים. והנה כבר הבאנו למעלה דברי חז"ל במה שאמרו (תנחומא ריש פרשה זו) התורה תחילתה גמילות חסדים וגו' ואמצעיתה גמילות חסדים וכו' עד אמצעיתה וירא אליו ה' וכו' שהוא ביקור חולים הנמשך מגמילות חסדים. ואכן כי הנה חסד הזה גופא שעשה הקב"ה עם אברהם לבקרו בחליו הכל מכונה על שם אברהם כי הוא גרם ברוב חסדו במה שפעל ועשה בארץ הזאת שיהיה כן בשמי השמים עד שנגלה עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה לגמול עמו חסד.

וזה אומרו וירא אליו וגו'. כלומר כי הראייה הזה הוא שייך אליו אל אברהם כי הוא גרם זאת בכוחו על ידי העלאת המיין נוקבין שלו שיעשה הקב"ה עמו חסד. או כה יאמר על הדרך הנזכר וירא אליו כי כביכול הקב"ה וברוך שמו התלבש עצמו אז ברוב חסדיו על ידי חסדי אברהם ובמדה הזו נתראה אל אברהם לעשות עמו חסד והוא אומרו וירא אליו שבחינת הראייה היה במדתו ובחינתו השייך אליו שנתעטף הקב"ה בחסדו לעשות חסד כאברהם שתפס בבחינת החסד, והבן.

ואכן כי נודע אומרם ז"ל (שיר השירים רבה ה', ב') פתחו לי כחודה של מחט וכו' וגם כאן הנה אברהם התעורר מדת החסד ואך ודאי כי חסדי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו אין ערוך אליהם לחסדי האדם שהוא בעל חסד, כי הלא חסדי האדם נלקחים מעט מן המעט משורש החסדים העליונים אבל חסדי אלהינו ברוך הוא, אין פה יוכל לספר, והלב לחשוב ולהרהר. והדמיון בזה אנו רואין כאן כי הלא מצינו במצות השבת אבידה שאמרה התורה (דברים כ"ב, ג') לא תוכל להתעלם ואמרו ז"ל (בבא מציעא ל'.) פעמים שאתה מתעלם זקן ואינו לפי כבודו וכו' הרי אף שהוא מצוה דאורייתא ודבר חסד גדול מכל מקום אם אינו לפי כבודו הרי הוא פטור ממנה וכאן מספר התורה בשבחי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו ורוב חסדו כי הן אף אם נאמר שגרמו חסדי אברהם ופעולותיו שיתגלה הקב"ה אליו, מכל מקום הלא לא כל מקום ראוי להשראת שכינתו יתברך ואינו לפי כבודו וכאן לרוב חסדיו וחיבתו לאברהם נגלה אליו באלוני ממרא מקום שרשות הגוי עליו ואין כבודו יתברך בכך, לא נמנע מלהראות אליו גם שם. והוא על דרך מאמר חז"ל ביציאת מצרים (שמות רבה ט"ו,) משל לכהן שנאבדה לו תרומה בבית הקברות ולחיבת תרומתו מטמא הכהן עצמו להעלותו משם וכן כביכול הקב"ה לחיבת עמו נגלה עליהם במקומות שאינן לפי כבודו יתברך לרוב חסדו ותהלתו.

ועל כן מיד כאשר ראה אברהם רוב חסדו יתברך עד שאינו מדקדק כלל על כבודו בכדי להרבות רחמיו וחסדיו, והנה הוא תמיד השתוקק וחמד להדבק בו יתברך ללכת בדרכיו בכל היכולת ולעשות גם הוא כמעשה החסד הזה על כן תיכף והוא יושב בפתח האהל כחום היום כלומר והוא עשה גם כן מול זה שישב בפתח האהל וכו' אף שהגדיל החמימות אז שהיה באמצע היום כמאמרם (בבראשית רבה מ"ח, ח') וגם שהקב"ה הוציא אז חמה מנרתיקה כמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ו:) והיה אש להבה בעולם והיה ראוי לאברהם לבוא במערות ומרתפות להיות כלוא בבית עבור אש החמימות ובפרט שהיה בעת הגדלת כאבו ביום שלישי למילתו כמאמר חז"ל (שם) מכל מקום לא נמנע מלישב בפתח האהל לפני אור החמה לראות אם יש עובר ושב להכניסם לביתו, ומיד כאשר ראה דמות אנשים תיכף וירא וירץ לקראתם והשתחוה לפניהם בבקשה רבה להביאם אל ביתו אף שהיה זקן ואינו לפי כוחו ולפי כבודו כלל לרוץ בשוק באמצע היום בחמה בחליו ועל כל פנים היה לו לילך לאט והוא לא כן עשה רק רץ לפניהם בשוק והשתחוה להם וזה ודאי אין כבודו כי הלא היה מלך הארץ אז, כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג, ה'). ואיך מלך ישתחוה לעבדו בכדי לגמול חסד אתו. ואכן כי כל זה היה עבור ראותו חסדי הבורא יתברך שנגלה אליו ברוב חסדיו ובמקום שאינו לפי כבודו ונזדרז להלוך במדותיו יתברך לעשות חסד יותר מכוחו וכבודו מה שלא מצינו שעשה כן עד עתה, ועל זה אמר וירא השני שבמקרא כי תחילה ראה ג' אנשים ואחר כך וירא וירץ וגו' שראה בחסדי הבורא יתברך שאין גבול להם לומר עד פה תבוא ועל כן תיכף וירץ לקראתם, וזה אומרם ז"ל (שם מ"ח, ט') וירא בשכינה וגו' שראה חסדי שכינתו יתברך להגלות אליו כביכול בבית הקברות לחיבת תרומתו ועל כן וירץ וגו', וממנו יראה כל אדם כי לא התחיל כלל כל אדם לעשות בחינת החסד בעולם כזקן בן צ"ט שנים ביום שלישי למילתו ומלך הארץ ירוץ לקראת אורחים בשוק בעת הקדרת החמה בראש כל אדם ולהשתחות לפניהם שילכו לאכול אצלו והוא סבר שערביים הם כמאמר חז"ל (קידושין ל"ב:) לא נדמו לו אלא לערביים וגם בבראשית רבה (שם) אמרו אחד נדמה לו בדמות סדקי ואחד בדמות נווטי וכו' והוא שמות מקומות או שמות בעלי מלאכות כמו שאיתא במפרשים שם.

ד או יאמר על זה הדרך כי חז"ל אמרו (בבא מציעא פו:) אותו היום יום ג' של מילה של אברהם היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו וכו' והוא לבקר את החולה כפירוש רש"י כאן (וכן הוא בתנחומא פרשה זו) ועל כן ברוב ענותנותו נראה לו שזה שנגלה אליו הקב"ה לא בשום זכות כי אם לבקר את החולה כדרכו הטוב לגמול חסד לבאי עולם ואילו קרה לאחר להיות חולה גם אליו היה נראה הקב"ה לבקרו ואך עד יעקב לא היה חולשה כאומרם (סנהדרין קז: ובבראשית רבה ס"ה, ט') על כן לא היתה כזאת ואליו נסבה כן מחמת סיבה שנחלה מחמת מכת המילה ובא הקב"ה לבקרו ולכן נעשה זאת בעוד היותו באלוני ממרא בשדה אחר לפי שעדיין לא יצא מחולשתו והקב"ה מבקר חולים ולזה אמר וירא אליו ה' באלוני ממרא כנזכר שאליו נראה שמה שנגלה לו ה' הוא לפי שעדיין הוא באלוני ממרא מקום המילה ועדיין חולה הוא והקב"ה בא לבקרו ולא בזכות קיומו המצוה ומסירת נפשו עבורו.

ה גם יאמר וירא אליו ה' כי הנה רש"י ז"ל כתב בזה הלשון. וירא אליו ה' לבקר את החולה אמר ר' חמא בר' חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו ולכאורה אחד מיותר כי אחר שהביא דברי הגמרא לא היה צריך עוד לכתוב לבקר את החולה כי שאילת שלום זה ששאל הקב"ה בשלומו ודאי לבקרו היתה ועוד כי סתם היה לו לומר וירא אליו ה' לבקרו ואמנם רש"י כיוון לתרץ גם זה הדקדוק שינוי הלשון מה שלא נאמר וירא ה' אל אברהם כי הנה אמרו חז"ל (תנחומא פרשה זו) התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים ואמצעיתה גמילות חסדים. תחילתה, ויבן ה' אלהים את הצלע (בראשית ב', כ"ב) מלמד שקשטה ככלה ונעשה שושבין לאדם הראשון, סופה ויקבור אותו בגיא (דברים ל"ד, ו'), אמצעיתה וירא אליו ה' וגו', וזה הוא בכדי ללמד לאדם דעת איך להתנהג עם חבירו ברוב חסד וחמלה ולהדביק במדותיו של הקב"ה אשר קובר מתים ומטפל בנשואי חתן וכלה ומבקר חולים בעצמו כי הגם שימצא בבני אדם ששולחין שלוחיהם למקום החולה לראות מה צריך ולדרוש בשלומו ושולחים לו די מחסורו ובודאי דבר גדול הוא למאוד כי משכיל אל דל הוא ומקיים מצות עשה של צדקה אך אין זה מצות ביקור חולים כי מצוה זו דוקא לבקר את החולה בכבודו ובעצמו ולהתפלל בעדו כמו שאיתא בשולחן ערוך יורה דעה (סימן של"ה סעיף ד' בהג"ה) שהמבקר החולה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה עיין שם. ואם בן גילו הוא נוטל אחד מס' בחליו (נדרים ל"ט:) כלומר שמסלק אחד מס' מחולי החולה ולא שנוטל לעצמו כי אין דבר רע נגלל ממצוה ומעשה בתלמיד אחד שאמר רבי החייתני כמו שאמרו (שם מ'.) כי זה מצותה לשאול בעצמו בשלום החולה, והנה רש"י ז"ל כיוון לתרץ כאן שני קושיות אחד מה שלא פירש הכתוב מה נאמר לו בנבואה זו והשנית אומרו וירא אליו ה' ולא אל אברהם כבשאר מקומות ולזה הביא מאמרם יום שלישי למילתו היה וכו' ובזה מיושב מה שלא אמר לו כלל בנבואה זו כי לא בא לומר אליו שום דבר רק לבקרו בעת הכבדת חליו. ואך לזה לבד היה יכול לכתוב אל אברהם כמו בכמה מקומות ולמה שינה לשונו לומר אליו ולזה כתב רש"י ז"ל לבקר את החולה פירוש שאברהם יבקר את החולה שממנו ילמוד וכן יעשה כי אף שהרבה שלוחים למקום מכל מקום נגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו בשביל ביקור החולה וכן יעשה גם הוא לבקר את החולה בעצמו וזה אומרו וירא אליו ה' פירוש שהראה לו דבר ששייך אליו שהוא לבקר את החולה מה שלא היה זה במשמע אם היה אומר כמו בשאר מקומות וירא ה' אל אברם כאמור.

באלני ממרא. נודע דרשת חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ח') מפני מה דוקא בשדה ממרא ועוד נראה לרמז בזה כי הנה כבר הארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ח' ענף א') אשר עיקר זכות גילוי שכינתו יתברך אל האדם הוא על ידי מדת הענוה השלימה שנשתבח בה אדון הנביאים משה רבינו ע"ה והכתוב אומר (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון את דכא ושפל רוח ופליגא רב הונא ור' חסדא (סוטה ה'.) חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ופירש רש"י אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי וחד אמר אני את דכא אני מרכין שכינתי אצלו, ועוד אמרו (עבודה זרה כ':) ענוה גדולה מכולן וכו' מכל המעלות שחשב שם פרישות וטהרה ויראת חטא ורוח הקודש וחסידות וכו' עד כאן, ועל כן אברהם אבינו ע"ה לפי שאמר (להלן, כ"ז) ואנכי עפר ואפר והיה כן בנפשו באמת שלא היה נחשב לכלום נגד גדולתו יתברך זכה למחזה שדי, וזהו שכתוב באלני ממרא פירוש מה שזכה לראות פני השכינה הוא לצד שהיה באלני ממרא כי ממרא הוא אפר במספר, והיה בנפשו בחינת אפר כירה המוכן לכל דבר שלא להרגיש שום מעלה בנפשו ובזה זכה להיות אני את דכא שירכין הקב"ה שכינתו אליו כאמור.

והוא יושב פתח האהל. צריך לדעת לאיזה צורך מודיענו הכתוב דבר זה שישב פתח האהל ונראה שהוא על דרך שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, ט"ז) אכן יש ה' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי ופירש רש"י שם אלו ידעתי לא הייתי שוכב במקום קדוש כזה וכמו כן כאן כי הנה דרך ה' כשרוצה להתגלות אל האדם אינו מתגלה עליו בפתע פתאום כי לא יוכל לסבול גילוי אורו יתברך בפעם אחת ועל כן בתחילה מרחוק ה' נראה לי ובמעט מעט מתגלה אל האדם לפי כוחו, וכאן אמר הכתוב אשר מיד כשנראה אליו ה' באלוני ממרא ולא במקומו ושם היה נקודה הראשונה מגלוי שכינתו יתברך והיה במעט מעט אף על פי כן תיכף נזדעזע אברהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ז') ישב כתיב שביקש לעמוד וכו' עד אמר לו הקב"ה שב אתה סימן לבניך וכו' כשישראל נכנסין לבית הכנסת ולבית המדרש וכו' והן יושבין ואני עומד על גבן וכו'.

ולזה אמר הכתוב והוא יושב פירוש שאימה ופחד נפל עליו אחרי ראותו את פני ה' כביכול ואמר והוא יושב ישב כתיב וגו' כלומר כי אמר איך אשב והנה יש ה' במקום הזה עד שאמר לו שב כי כן פתח האהל אהלו של תורה ותפילה וגם הבתי כנסיות ובתי מדרשות בעצמן נקראין אהל על דרך (במדבר כ"ד, ה') מה טבו אהליך יעקב וגו' שהקב"ה עומד על ישראל בעת שקורין קריאת שמע והם יושבין ובזה אתה סימן לבניך כי גם בניך יאמרו הנה הקב"ה מצוי בבית הכנסת או בד' אמות של הלכה או בעת ישיבת הדיינים למשפט בני ישראל ואם שכינתו יתברך כאן היאך אנו יושבין והוא עומד הלא אין ישיבה בעזרה ובפרט בדיינים שהבעלי דינים צריכין לעמוד בפני הדיינים ואמרו חז"ל (סנהדרין י"ט.) שאמר שמעון בן שטח לינאי המלך לא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד וכו' ואם אלהים האמת נצב שם איך הדיינים מותרין לישב, היה להיות שניהם בעמידה, ועל כן אתה תהיה סימן כמו שאתה רואה בעיניך שאתה יושב ואני עומד על גבך לפי שעסקת במצוה, מצות המילה, ועיניך תראנה להכניס עובר ושב לקיום מצוותי, וכן יהיה דרכי בעת שיעשו בניך מצוותי כמו בעת ישבו על מדין או בבית הכנסת לקרות קריאת שמע או בבית המדרש ללמוד תורה להיות הם יושבים ואני עומד על גבן שנאמר (תהלים פ"ב, א') אלהים נצב בעדת אל ונקרא בלשון נצב על דרך שכתוב אצל יעקב (בראשית כ"ח, י"ג) והנה ה' נצב עליו שפירושו לשמרו (רש"י שם) וכן בכל עוסקי מצוותיו לשמו יתברך באמת, הקב"ה נצב עליהם לשמרם מכל רע שיעשו המצוה באמת. ועל כן נקט רש"י ז"ל בלשונו רק ענין המשפט שהקב"ה נצב שם שלא כדברי חז"ל שאמרו מקריאת שמע ושארי דברים, ואכן לפי שבמשפט נראה תרתי דסתרי שבעלי דינים צריכים לעמוד בפני הדיינים לפי שנקרא אלהים מפני שאלהים נצב בעדת אל והדיינים גופייהו יושבים לפני אלהים אף על פי כן הנה הקב"ה ברוב ענותנותו כן רוצה משום דחביבא ליה עושה מצוה כאמור.

עוד יאמר הכתוב והוא ישב פתח האהל הראה בזה גדולת מעלת אברהם ורוב אהבתו וחביבתו למצוות ה', כי אף שנראה אליו ה' והיה ראוי להתענג בזה עד בלתי שיעור וערך שזכה לראות פני השכינה ולא להשים לב ברגע ההוא לשום דבר אחר כי אם לזה, גם מפני היראה ופחד ה' מכבוד הדר גאונו לא היה ראוי לשום לב על דבר אחר וישים ה' מול פניו, ולא כן עשה אברהם כי אף בעת שנראה ה' לו הוא ישב פתח האהל ונשא עיניו על הדרך לראות אולי יש עובר ושב להכניסם בביתו ולא הניח מצותו לא מפני נועם תענוג מחזה שדי ולא מפני היראה ופחד כי כל כך היה נקשר במצוה ברוב חביבה וחמדה עזה שלא לזוז מלחשוב בה אף רגע בשום אופן, וזהו יראת הבורא ונועם תענוגיו לקיים מצוותיו באהבה, וגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה כמאמר חז"ל (שבת קכ"ז.). ואפשר עבור זה כתיב ישב חסר להראות שאף שראה התגלות ה' אף על פי כן נתן אל לבו לעמוד ולעשות את שלו לראות אם יש איזה עובר ושב לרוץ לקראתו להכניסו לביתו, וגם וישא עיניו וירא וגו' כלומר שנשא עיניו למרחוק לראות באורחים, מה שמהראוי בעומדו לפני מלך רם ונשא להשפיל עיניו למטה או להביט אליו ולא להרחיק ראות עיניו לדברים אחרים אבל כמה חביב עושה מצוה בעיני ה' לשנות טעמו לפני המלך והוא בחינה ומעלה נפלאה גדולה למבינים.

כחם היום. גם בזה הראה מעלת אברהם כי אף שהיה כחם היום, והחמה יפה למכה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ח') ועל כל פנים היה לו לכוון ישיבתו נגד החמה גם בשביל זה לרפאות מכתו, אבל הוא לא כן עשה רק והוא ישב פתח האהל שלא ישב שם רק בשביל שהיה אהלו פתוח לרוחה להכניס תמיד אורחים לביתו בשביל זה ישב לראות אם יש עובר ושב ולא למענו כלל וככל.

גם יאמר כחם היום. כי חז"ל (בראשית רבה שם) אמרו שהיה בששה שעות על היום ובודאי אברהם אבינו ע"ה קיים מאמר הכתוב (איוב ל"א, י"ז) ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה וגו' ובודאי היה תמיד עניים על שולחנו ועל כן בהגיע עת האוכל זמן סעודת תלמיד חכם שהוא ששה שעות על היום ישב לו בפתחו לראות אל עובר ושב להכניס אורחים על שולחנו והמתין עד בואם.

גם לפי מאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ד, ג') בפסוק (משלי י"א, י"ז) גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם אמרו ליה תלמידיו ר' להיכן אתה הולך אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא אמרו לו כל יום אית לך אכסניא אמר לה והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא היא בגו גופא וכו' עד כאן. וכאן העיד הכתוב על אברהם שלא רצה לגמול חסד עם עני דגופו כי אם בהקדם לגמול חסדיו לעניי עולם ואז עמהם פתו יאכל ולא בלעדם, ואף שכבר היה כחום היום זמן סעודה האחרונה שאחר כך הוא כזורק אבן לחמת (פסחים י"ב:) לא נמנע מלהמתין עד אשר יתן פתו לעני. כאמור,

וישא עיניו וירא והנה וגו' וירא וירץ וגו'. אומרו שנית וירא וירץ וגו' כי אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ט') אמר ר' לוי אחד נדמה לו בדמות סדקי ואחד נדמה לו בדמות נווטי ואחד בדמות ערבי (פירוש שמות בעלי מלאכות מובדלות זה מזה) וכו' אמר אם אני רואה אותם חולקין כבוד אלו לאלו אני יודע שהם בני אדם מהוגנים וכו' עד כאן. ולזה אמר וירא והנה שלושה אנשים כלומר ג' מיני אנשים מג' מדינות ואז נתן אל לבו לראות מאי האי דקמיה שיתחברו ג' מיני אנשים יחד מה שמדרך העולם שילכו ב' וג' אנשים מעיר אחד ואולי הם בני אדם שאינם מהוגנים על כן עשה לו סימן אם יחלקו כבוד זה לזה ועל כן וירא שנית שחולקין כבוד זה לזה ואז וירץ לקראתם כאמור.

גם יאמר וירא וירץ לקראתם מפתח האהל. על פי מה שהארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (שער א' ענף ד') ושורש הדברים בקיצור הוא כי יש שני בחינות בבעלי צדקה האחד יקרא לו מדת החסד והשני מדת הרחמים והחילוק ביניהם כי זה אשר יש בו בחינת החסד הנה אמרו חז"ל (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים והוא לאשר גדלה בלבבו רוב טוב וחסד הנה הוא רוצה מאוד ורודף לעשות חסד בעולם, ובבוקר ישכים וישאל וילך לחפש אולי ימצא איזה עני להעניקו מטובו כי חשקה נפשו לזה מאוד ואינו יכול להיות בלא זה בשום אופן. וסימן לזה הטביע הקב"ה בטבע האשה שכאשר יגיע לה החלב ואין לפניה בנה על אותו שעה להניקו יש לה צער גדול והחלב דוחקה, כן יש באלו הגדילים באמת במדת החסד, ירדוף וירוץ לחפש אחר הנצרך לחסדו להשפיע לו מטובו וכאשר היה אברהם אבינו ע"ה, כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקן לון פתורא וכו' כמו שאיתא בזוה"ק (אמור ק"ד.). ובחינת הרחמים לא כן כי אם כאשר יבוא העני וישאל מאתו דבר הנצרך לו אז יתגוללו רחמיו לתת לו מאשר יש לו אבל כשלא יראהו לפניו לא יחרד לבבו לחפש זאת.

והנה הבעל חסד כשהולך בשוק ורואה עני הולך אליו הוא מקדים ורץ לקראתו ושואל לו מהו צריך כדי שלא יקדימנו העני ויבוא אליו וישאול מאתו ולא יקיים בזה בחינת החסד כי אם בחינת הרחמים והוא חפץ חסד הוא. אשר על כן כשראה אברהם ג' אנשים נצבים עליו בפתע פתאום שלא ראה אותם הולכים מרחוק כדרך הבאים מן הדרך רק כבר הנה נצבים עליו כלומר סמוך לו הבין בזה כי בכוון באו מן הצד בכדי שלא להטריחו לילך לקראתם ועל כן וירא וירץ לקראתם כלומר כשהבין זאת שאינם רוצים בטרחתו הקדים ורץ לקראתם במהירות על כל פנים מפתח האהל ושאל מאתם אל נא תעבור מעל עבדך בכדי שלא יקדימו הם ויבואו לפתח האהל וישאלו לאכול לחם ולא יהיה בזה כי אם מדת הרחמים. ונודע מה שכתב החובת הלבבות בזה (בפתח השער משער עבודת אלהים) שזה נקרא רק לדחות צער מעל עצמו, ולא חפץ אברהם בזה. והקדים לומר להם כי חפץ חסד הוא. ואל זה כיוונו חז"ל ואמרו (בראשית רבה מ"ח, ט') אם רואה אני אותן שהפליגו את דרכם להתקרב דרך כאן אני יודע שהן באין אצלי כיון שראה אותן שהפליגו מיד וירץ לקראתם וכו' כי היה לפלא בעיניו מה שפתאום ראה אנשים נצבים בלתי ראותם מקודם מאז ישיבתו בפתח האוהל, ולזה אמר אם אראה שהם רוצים להתקרב לדרך ביתי ודאי שבכוון באו מן הצד שלא להטריחני וכיון שראה שהפליגו דרכם אליו מיד וירץ לקראתם ברוב חסדו כנאמר.

וישתחו ארצה. נתן הודאה לשמו יתברך שזיכהו במצוה לעת כזאת שהוחם היום ושבת עובר אורח, ולו הקרה הקב"ה ג' אורחים על כן כרע והשתחוה אליו יתברך.

ועל כן גם להם אמר להלן כי על כן עברתם על עבדכם ולכאורה אין דרך לומר כן לאורחים שלכך עברו כדי לאכול אצלו אכן אמר להם כי על כן הזדמן ה' ביאתכם ביום הזה שאין אורחים אחרים מצויים, בכדי לפעול חסדי על ידכם וזאת מאת ה' נסבה שתעברו היום על עבדכם להתקיים חסד מצותי על ידכם.

ועוד יאמר כי על כן עברתם על עבדכם כי חז"ל אמרו (שם שם, י"א) אמר ר' יהושע מיום שברא הקב"ה את עולמו הייתם מזומנים לבוא אצלי וכו' עד כאן,

והענין כי עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט, ג'), ואין העולם מתקיים כי אם על ידי עשיית החסד מה שבני אדם עושין זה עם זה, שבזה הקב"ה משפיע טוב חסדו לבאי עולם ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ועל כן אמרו (בראשית רבה י"ב, ט') בפסוק (בראשית ב', ד') אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם, בזכותו של אברהם כי הנה חסד לאברהם הוא עיקר בריאת העולם וקיום העמדת העולם הוא על ידי חסד הזה הנעשה בעולם וזה צריך להיות בכל יום ויום להיות על ידי זה יחודש בכל יום בטובו מעשה בראשית ועל כן באותו היום שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, ואורח ברגליו לא יבוא (ישעיה מ"א, ג') ולא היה עשיית החסד בעולם. הנה מיום הבריאה נחתם לפניו להיות ביום זה יבואו אלו המלאכים בדמות אנשים אל אברהם בכדי להיות נעשה חסד בעולם ולא יושבת.

וזהו שכתוב כי על כן עברתם. כן, הוא לשון טוב ונכון, כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ"ז, ז') פי' טוב ונכון הוא מה שעברתם על עבדכם ומאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו וכן נגזר מיום הבריאה בכדי להיות החסד בעולם ואף אם אתם אינם יודעים מזה ואתם הולכים לדרכיכם אבל אני אומר לכם שרק על כן עברתם. והוא עיקר הסבה. וכאשר כן היה באמת:

ויאמרו כן תעשה כאשר דברת פירוש אתה תעשה את שלך לפעול חסדך להתקיים החסד אף שאין אנו צריכים לאכילה מכל מקום בהכנת עשייתך ואמיתיות מחשבותיך שאתה רוצה להאכיל לעוברים ושבים תתקיים החסד בעולם. או על פי המבואר בתנא דבי אליהו (מובא בתוספות בבא מציעא פ"ו: ובילקוט רמז פ"ב) בזה הלשון: האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום אלא בצדקתו של אותו צדיק וכו' פתח להם הקב"ה פיהם ואכלו. ולזה אמרו לו כדרך אדם האומר לחבירו אף שאיני צריך לסעודתך מכל מקום למענך שאתה רוצה לעשות טוב אעשה למענך ואוכל, וכן אמרו המלאכים אם שאין אנו צריכים לאכילה מכל מקום לאשר שנכון דברת שאתה רוצה להשפיע טוב לקיום העולם כן תעשה ולכבודך נאכל אצלך. וה הכל לפי פשטות הכתובים שאברהם סבור שאנשים הם:

ואכן באמת הנה ודאי נראה שאברהם ידע שמלאכים הם ונבאר הכתובים לפי דרך זה ונקדים בזה דברי המגלה עמוקות מובא בילקוט ראובני פרשה זו וזה לשונו: אברהם צפה ענין העגל ברוח הקודש כמו שכתוב באלני ממרא בתוקפא דדינא שעשה ממרא בנו של בלעם לכן ישב אברהם פתח האהל לתקן חום היום שהיה קשה לישראל יום העגל לכן נרמזים במעשה העגל אלו מלאכים לך רד כי שחת ע'מך א'שר ה'וצאת מ'ארץ מצרים וכו' עד כן, ועוד מובא שם (בשם הרקנטי) וזה לשונו: יש להתבונן אחר שאברהם אבינו ע"ה הכיר שהם מלאכים למה נתן להם לאכול ונביא מוכיח לישראל על שהקריבו למלאכם וכו' ותמה על עצמך כי השתחויה הוא מן ד' עבודות שאף אם אין עבודתו בכך חייב מיתה ומצינו אברהם ויהושע השתחוו להם וסוד הענין כי בהיותם בפרצוף האדם החומר הותר בהם כל מה שהותר באדם. זה הענין נגלה אלי בחלום הלילה ע"כ.

ולזה אמר הכתוב והוא יושב וגו' כחום היום ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ח') בששה שעות, כיוון לכפר בזה על עוון העגל שנעשה בששה שעות ביום כמו שאמרו (שבת פ"ט.) בפסוק (שמות ל"ב,א') וירא העם כי בושש משה באו שש. ועל כן ישב אברהם פתח האהל לתקן זה כנזכר בדברי המגלה עמוקות והמתין בשש שעות על היום על אורחים, שלא רצה לאכול בלעדם ועל ידי זה יכופר עוון העגל שנעשה בששה שעות, ועל כן אמרו (בראשית רבה שם) כחום היום בששה שעות או אינו אלא בד' שעות וכו' היאך אתה יכול לקיים כחום היום בד' שעות וכו' עד כאן, כי מקום הספק הוא לצד אם נאמר שזה סימן עת המעשה שהיה כחום היום, היה עבור שהקב"ה בא לבקר את החולה ונודע אומרם ז"ל (נדרים מ',) לא ליסעד אינש קצירא לא בתלת שעי קמייתא וכו', ועל כן היה זה בד' שעות והודיענו הכתוב לפי שאז הוא שעת הביקור והקב"ה בא לבקרו. או אם נאמר שכחום היום מורה על ו' שעות והוא עת זמן סעודת תלמיד חכם (פסחים י"ב:) ולא רצה אברהם לאכול פתו לבדו והמתין על אורחים וכיוון לכפר בזה עוון העגל הנעשה בשש. ועל זה אמר הכתוב כחום היום. ועל כן סיים היאך אתה יכול לקיים כחום היום בארבע שעות ומזה מוכח שהיה בששה שעות על היום לכפר על מעשה העגל ולא בשביל עת הביקור. ואמר עוד,

וישא אברהם וגו' וירא והנה וגו' נצבים וגו' וירא וירץ וגו'. פי' שראה אותם פתאום נצבים עליו ולא ראה אותם הולכים מרחוק כדרך בני אדם ואז וירא בשכינה וירא במלאכים כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ט') כלומר שהבין מזה אשר ודאי מלאכים הם ונתן אל לבו לתמוה מה זאת עשה אלהים להתגלות אליו מראות השכינה בלא לבוש, והמלאכים באו בלבוש כדמות אנשים אין זה כי אם שרצה הקב"ה לזכות אותו באורחים שיעשה עמם חסד לפי שהיה חום היום ואין אורחים יכולין לבוא, ועל כן וירץ לקראתם מפתח האהל כלומר ממה שהיה אהלו פתוח לרוחה והבין שכל עצמם לא באו כי אם בשביל זה לקיים בהם מצות הכנסת אורחים ובשביל זה נתלבשו בדמות אנשים ועל כן וישתחו ארצה. כי בלא זה היה אסור להשתחות למלאכים ואך לפי שבאו בפרצוף אדם הותר כל מה שהותר באדם, והשתחויה מותר לכבוד האדם כמו שמצינו כמה פעמים וישתחו זה לזה. ועל כן.

ויאמר אדני אם נא וגו' אל נא תעבור וגו' ונודע לכל התימה מה שאמר בלשון יחיד כנראה שאומר ומזמין רק לאחד ואמנם לפי שידע שמלכים הם ועל כן אלה השתים שהוא א' לבשר את שרה והאחד לרפאותו, ידע אשר בודאי יסורו אליו כי אליו באו ולא הוצרך לבקשם בזה והשלישי שהולך להפוך את סדום היה יכול ללכת לדרכו ולא היה לו שייכות אצל אברהם, ועל כן אליו היתה בקשתו שגם הוא לא יעבור מאתו ויבוא אליו בכלל הבאים ולזה אמר בלשון יחיד, ועל כן כאשר הבין אברהם שצריך לתקן בזה מעט עוון העגל ובפרט שראה אלו המלאכים הרמוזים במעשה ההוא כנזכר. ולזה אמר,

יוקח נא וגו'. כי על ידי מעשה המצוה של גמילות חסד שלי יוקח מעט חסדים הרמוזים במים ורחצו רגליכם, כי רגליהם ככף רגל עגל (יחזקאל א',ז') ובזה ירחץ ה' מעט צואת טינופת חטאם שלא יהיה ח"ו כלייה בישראל על ידי החסד הלז ואז והשענו תחת העץ נודע עץ רומז לכסף במספר השוה (מגילה י"ג: תוספות ד"ה הכסף) שהוא בחינת החסדים אשר בזה נשען בית ישראל אז, וגם רומז לשם מ"ה בסוד כי האדם עץ השדה והכל בחינת הרחמים. ואני,

ואקחה פת וגו'. נודע בחינת הלחם שהוא מספר שלשה פעמים הו"ה להיות כל אחד מהמלאכים נכלל בשם הוי"ה בחינת הרחמים, ואף הדין יומתק בזה, וכולכם תקבלו משם הוי"ה ואז וסעדו לבכ"ם בחינת יחוד הוי"ה ואדני עם הכולל שהדינין נמתקין ברחמים. אחר תעבורו פירוש גם אחר שתעברו מאתי זאת יהיה לכם להמתקה, וכיוון אברהם שכל כך יגדל כח ההמתקה עד אשר אפילו שליח הדין שהולך להפך את סדום יומתק ויוכלל ברחמים על ידי שמו הגדול יתברך, וגם סדום ינצל על ידי זה מתוקף הדין, וזה אומרו אחר תעבורו פירוש אף אחר שתעבורו מזה להפך את סדום יומתק גבורתכם על ידי שם הוי"ה ברוך הוא. ואמר הטעם, כי על כן עברתם על עבדכם, כלומר כיון שעברתם כולכם עלי ולכאורה זה שהולך להפך את סדום מה לזה בביתי אם לא שכוונת הקב"ה שגם זה יומתק ויוכלל ברחמי שמים שתנצל סדום מחימת הזעף שזעם עליהם ה'. או יאמר כי על כן עברתם וגו' כלומר כי על כן באתם בדמות אנשים בכדי שאוכל לתת לכם לחם לקיים מצות גמילות חסד ולכוין בג' פעמים הוי"ה הרמוז, ואם לא כן, הייתי אסור להקריב לפניכם לחם כנאמר. והכוונה הוא רק שהחסד שלי יעמוד בזה שתמתקו כולכם.

והענין הוא כי נודע אשר מדת החכמה וחסד ונצח נקראים קו הימין. והנצח מקבל מבחינת החכמה עליונה על ידי החסד האמצעי שבין חכמה לנצח כי החסד מקבל אורה ושפע רב מבחינת שם ע"ב שהוא בחכמה וע"ב הוא חסד ואז כח בחסד להוריד שפע אור על ידי זה למדת הנצח כידוע. והנה בחינת המלאכים הנקראים צבאות השמים הנה הם מכונים על שם מדת הנצח הנקרא ה' צבאות כנודע (ועל כן מלאכים עם הכולל מספרם נצח) וז"ש בזוה"ק בגין דמסטרא דאברהם אכלי לעילא וכו' כי באמצעות סטרא דאברהם בחינת החסד אכלי לעילא שמקבלין הארה ושפע מבחינת שם ע"ב שבחכמה כאמור.

ואמנם כי זה שצריכין המלאכים לקבל שפע אור מבחינת החכמה הוא עבור שנאמר בהם (יחזקאל א',ז') וכף רגליהם ככף רגל עגל. ועגל רומז אל בחינת הדינים כי עג"ל הוא חושבן מנח"ה הרומז אל הדין, ובכדי לטהר רגליהם שלא יאחזו החיצונים בכף רגליהם כי במקום הדינים קרובין הם לאחוז שם ח"ו, צריכים לקבל הארה מסטרא דימינא אור החכמה המרחיץ ומטהר דבר המאיר עליו מכל בחינת החיצונים, ועל כן אור החכמה מכונה על שם מים שבהם ט' יודין מד' מלואי שם הוי"ה ושם ע"ב הוא הכולל כולם להראות ששם בחינת מים לטהר ולהרחיץ כל דבר מכל בחינת הסטרא אחרא הנאחז בו לקדשו בקדושתו, וממנו נמשך כל בחינת טהרת המים במי המקוה כי אורו הוא המטהר מכל בחינת החיצונים הנאחז באדם על ידי טומאת נדה וזב וקרי ושאר כל דבר. ומ"ם סאה שבמקוה הוא נגד הד' יודין שבע"ב כנודע ועיין בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת ורחץ שבסדר ההגדה) שבחינת הרחיצה הוא על ידי שם יו"ד ה"י שבחכמה העולה שי"ן בהכאה ועם הכולל הוא מספר רח"ץ עם האותיות כי אז היה צריך הרחיצה לרחצם מגיעולי מצרים. והנה שם ע"ב שבחכמה עם המלוי שהוא מ"ו עולה מנין יק"ח.

וזה מאמר אברהם להמלאכים יקח נא וגו'. כלומר כי באכילה אשר תאכלון עמדי מפתי לא זה בלבד שתהנו מסטרא דימינא בחינת החסד כי אם אף שבאמצעות חסד הזה תזכו להארת שם ע"ב שבחכמה שמספרו עם מלואו גימטריא יק"ח. ולזה אמר מעט מים לרמז על הארה הזו המכונה על המים. ועל כן אמר מע"ט לרמז על הארה הזו עם כל בחינת הכולל משם, ששם ע"ב ומלואו והכולל עולה מע"ט וכל ההארה הזו יושפע להם הכל על ידי מה שיאכלו אצלו מסטרא דחסד. ובזה ורחצו רגליכם כי ההארה הזו רוחצת רגליהם שהוא ככף רגל עג"ל המורה על הדינים כאמור והוא רוחצתם ומטהרתם (וזה שרמזו רז"ל (בבא מציעא פ"ו:) באמרם שהיה סבור שהם ערביים שמשתחוין לאבק רגליהם והבן, כי ערבים הוא מלשון בין הערבים שהוא בחינת מנחה בחינת הדין הנזכר וצוה להרחיץ האבק מרגליהם. אב"ק הוא עג"ל במספר בחינת הדינים והחיצונים הנאחזים בכף רגליהם. ועל כן דמהו לבחינת עבודה זרה אל אחר כנודע) ואז בכוח ההארה הזו שמבטל כל בחינת אחיזת החיצונים המה מתיחדים תחת רשות היחוד השלם זיווג ד' אותיות שם המיוחד. המכונה על שם העץ, עץ חיים שהוא הוי"ה בהכאה כידוע, ועל כן בעץ הזה היה אברהם בודק את העוברים ושבים כמו שאיתא בזוה"ק (פרשהזו ק"ב:) כי כשהיה העץ הזה מפריש ענפיו על האורחים ומסתירם בסתר כנפיו ידע כי ראוים הם להתיחד תחת יחוד השלם ועל כן מיד כאשר תורחץ רגליהם ישענו תחת העץ והעץ יקבלם באהבה וחיבה תחת ענפיו.

ובזה ואקחה פת לח"ם וסעדו לבכם. נודע מקום שורש הלחם ג' פעמים הוי"ה שבמזלא, והוא הארה היותר הגבוה ובזה וסעדו לבכ"ם כי שם בחינת לב אחד לבד ששם היחוד בתכלית השלימות והזיווג הוא מיניה וביה שם כנודע.

או אפשר ירמז במלת לבכם כי הלב שהוא ל"ב נתיבות החכמה מקבל מכ"ם שהוא סמ"ך הרומז לאריך אנפין שהוא בינה המקוריות כידוע ליודעי רזא דשופר של איל ושם בחינת רחמים פשוטים. ועל בחינת זו נאמר והאלילים כליל יחלוף מפני פחד ה' ומהדר גאונו כי שם בחינת גאה גאה והקדושה נתעלית ומתפשטת בכל העולמות ומתגדל ומתקדש שמיה רבא כן יהיה בעגלא ובזמן קריב וגם זה הכל לכוונה הנזכרת להמתיק בחינת הגבורות והדינים גם מהמלאכים לחדש העולם ברחמים רבים.

ויאמרו כן תעשה כאשר דברת. פירוש יהי רצון שכן תעשה למעלה כאשר דברת למטה שיכבשו רחמי הקב"ה את כעסו. ובאמת כן נעשה במעט שניצולו ישראל במעשה העגל, וגם בסדום על כל פנים ניצול לוט ושתי בנותיו והכל על ידי זכות אברהם כמאמר הכתוב (להלן י"ט, כ"ט) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה כי אברהם כיוון בעשות חסד אל המלאכים לתת להם לחם להמתיק כח הדין והגבורה ככל האמור.

ובדרך הלצה יאמר וסעדו לבכם אחר תעבורו, כדרך האיש המפציר באורח שלו לאכול עוד והוא משיב כי אינו רעב עוד לאכול וכבר אכל כדי שבעו, אומר לו אף על פי כן אכול עוד בשביל הדרך כי לא תוכל לאכול תיכף באם הדרך ותחלש, על כן סעד לבך היטב ותלך בכח האכילה הזו יום או יומיים וגם אברהם לדיעה שסבור היה שאנשים הם אמר להם כן וסעדו לבכם אחר תעבורו כאמור.

וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סולת וגו'. כל הענין המבואר בכתובים האלה הכל להראות רוב גודל חביבות המצוה שהיה באברהם ואיך יצא לבו ומאודו ממש לעשות מצוה ממצות ה' לגמול חסד לעוברים ושבים וללמד לאדם דעת אשר ממנו נקח ראיה איך לעבוד את ה' וכמוהו נעשה. ואשר לא יעשה כן לא קיים מצוה על תיקונה כי הלא אברהם ידוע שהיה מופלג בזקנה וכוחו חלש ותשש שהיה יום שלישי למילתו עת התגברות הכאב ואף על פי כן כאשר ראו עיניו אורחים אצלו לא חש לכל זה והלך בעצמו ובמהירות רב ולא רצה לעשותו על ידי שליח ועוד בא האהלה שרה אשתו מה שאין דרכו להיות כי אם באהלו לבד, אהבה מקלקלת השורה ולא שלח לקרוא שרה אליו לאמר לה, כי אם הלך בעצמו אל אהל שרה ואמר לה מהרי שלש סאים קמח פירוש את בעצמך תקחי הקמח ולא על ידי שפחה ומשרתת כי אם בעצמך ובמהירות, ואת בעצמך לושי ועשי עוגות שגם הלישה והאפיה הכל יהיה על ידך לבד לא על ידי אחר, והכל לחיבוב המצוה כדי לגמור חסד בעליונים ובתחתונים על ידי זה. ועתה היתה השעה צריכה לכך יותר ויותר בכדי להמתיק כח גבורת המלאך השלישי שבא אליו. על ידי הערכת לחם לפניהם הוא ג' פעמים הוי"ה להכליל כולם ברחמים. כאמור למעלה, ויתקן גם עולם המלאכים בזה, ורצה לזכות גם את שרה ולהראות כח גדולת המצוה אשר גדלה כוחה לעשות שלום בפמליא של מעלה ושל מטה.

ואל הבקר רץ וגו'. פירוש אף שהבקר ברח מלפניו למרחוק עד מערת המכפלה כמאמר חז"ל (בתנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז פ"ב) ובזה בודאי היה ראוי לשלוח שליח אחד מנעוריו להשיגו אך לאשר בער בלבבו חביבות המצוה רץ בעצמו וכבודו ביום אשר הגדיל כאב מילתו, אל המערה אחר הבקר ויקח הוא בעצמו בן בקר רך וטוב ואמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ו:) ג' פרים היה, ובזה ויתן אל הנער כלומר בקר אחד נתן אל הנער בכדי לחנך גם אותו במצות אבל השנים הוא בעצמו לקחן לעשותם, והנה מן הסתם כיון שישמעאל היה נער וכוחו גדול וזה זקן וכוחו תשש ודאי מחויב היה ישמעאל לעשות קודם מאביו, אבל הכתוב אומר וימהר לעשות אותו פירוש אברהם מיהר לעשות על כל פנים פר אחד קודם ולא איחר מפני זריזתו וחביבת חשקו למצוה.

ויקח חמאה וגו'. כי אברהם אבינו ברוב חשקו למצוה לא היה סובל שישבו האורחים אף שעה אחת בלא מזון ומשתה, וקמא קמא שתיקן אמטי ואייתי קמייהו כמאמר חז"ל שם. לכן מיד הביא לפניהם חמאה וחלב לאכול קודם אשר יתקן הבשר ובין גבינה לבשר אין צריך לשהות כלל כי אם הדחה וקינוח הפה. ואפשר לישב בזה קושית רז"ל (שם פ"ז:) ואילו לחם לא אייתי קמייהו כי תדע אף שאין צריך לשהות בין גבינה לבשר מכל מקום ברכת המזון ודאי בעינן כדי שיהא מסעודה לסעודה ואף שכתב המגן אברהם (בסוף הלכות פסח) בזה הלשון: ועיין ביורה דעה סימן פ"ט שאין צריך להפסיק בברכת המזון בין גבינה לבשר, מכל מקום המעיין ביורה דעה שם ובתורת חטאת כלל ע"ו בעיניו יראה אשר ודאי צריך ברכת המזון גם בין גבינה לבשר וזה ברור להמעיין באמת, (ואפשר שטעות סופר נפל בדפוס במגן אברהם) ואין דרך לעשות שתי סעודות זה אחר זה מחלב ובשר בקביעות גמור שיצטרך לברך על הקודם ואחר כך תיכף לישב לאכול סעודת הבשר ולכן לא הביא כלל עתה הלחם כי אם החמאה והחלב לקינוח סעודה קודם קביעות הסעודה ואחר כך נתן לפניהם הבן הבקר אשר עשה הוא בעצמו (כי לכאורה לא מצינו בכתוב כי אם מה שנתן אל הנער לעשות ואיך אמר כאן ובן הבקר אשר עשה ולדברינו נכון והבן) כי בן בקר אחר מיהר הוא בעצמו לעשותו ותיכף אמטי קמייהו ואך עוד היו צריכין להמתין על השנים פרים הנותרים ואז היה דעתו לקבוע סעודה ואך תיכף כאשר ויאכלו זאת שאלו אליו על שרה ועשו שליחתן והלכו להם.

וגם נוכל לומר בהיפוך כי לכאורה נראה מדברי רז"ל שהמלאכים אכלו בשר ואחר כך חלב (עיין ילקוט ראובני פרשה זו). והנה אברהם שעשה הבקר שלו תיכף, והיו צריכין להמתין עוד על השני פרים הנותרים. וכדי שלא ישבו האורחים לבטלה בין כך ובין כך, הביא לפניהם חמאה וחלב לקינוח סעודה וסמך עצמו שלכבוד אורחים מקילין בכמה דברים וגם בזה כיון שלעיקר דין הלכה די בשיעור שעה אחד בין בשר לחלב כמו שאיתא (ביורה דעה סימן פ"ט סעיף א'בהגה) ולחומרא צריך לשהות ו' שעות. ולחם לא הביא שבזה ודאי צריך ברכת המזון שיהא מסעודה לסעודה וגם לא שיהיה על מנת לאכול חלב אחר כך וכאן היה דעתם לזה, ועל כן לא הביא לחם עדיין ואז די בהמשכת יד לבד הכל כדת וכתורה עשה, וח"ו ודאי לא הכשילם במה שאינו ראוי לאכול למלאכי ה' ולזה אמר הכתוב ויתן לפניהם ויאכלו כי הנה אורח כשר המתארח אצל האכסניא שאין ניכר לו, אז דרכו לשאול על כל המאכלים המובאים לפניו מה הם ואם תיקנם יפה מדמאי ומעשר ואם נשחט יפה וכדומה. ולא כן כשמתארח אצל יודעו ומכירו ויודע שזה איש כשר והגון אז אינו שואל כלל על דבר הבא לפניו וכל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה כי סמך לבו בחזקת החבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ולא יירא כלל. ועל כן אלו שישבו על שלחנו של אברהם הבדוק לירא שמים אז ויתן לפניהם ויאכלו כל מה שנתן לפניהם אכלו תיכף באין שואל ואין דורש. ואמר הכתוב ויתן לפניהם והוא עומד עליהם פירוש אף שנתן לפניהם כל צרכם כשלחנו של אברהם שהיה יותר מסעודת שלמה בשעתו כמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ו:) אף על פי כן עמד עליהם לראות אולי יצטרכו עוד ולא יחסר המזג מכל הנצרך אל השלחן.

גם יאמר והוא עומד עליהם תחת העץ. כי נודע דבר הזוה"ק (פרשה זו ק"ב:) שהעץ הזה היה לבדוק בו האורחים אם הגונים הם וכשישבו המלאכים תחתיו פרש אילן למסך שהפריס עליהם בענפיו והפיצם בענן אורו כמו אילן המיסך על הארץ מכל צד ומכל פינה כאלו רצונו שיהיו שם תמיד ולא לצאת מאתו, ועל כן אברהם כשראה זה עמד עליהם וגם הוא לא רצה לצאת מאצלם כי ראה בהם השראת השכינה, וזהו שכתוב והוא עומד עליהם תחת העץ כלומר על אשר העץ פרש ענפיו עליהם ורצה שישבו תחתיו גם הוא עמד עליהם כאמור.

ובזה נתרץ מה שרבים מקשין במה שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ז.) כתיב קמח וכתיב סולת אמר ר' יצחק מכאן שאשה עיניה צרה באורחים ופירש רש"י שם היא אמרה קמח והוא אמר סולת ולכאורה לפי לשון המקרא לא כתוב כן כי הוא אמר מהרי שלוש סאים קמח ונראה שהוא אמר קמח ואם אחר כך נאמר סולת יותר מובן שהיא שינתה לומר סולת ולא הוא חזר מדבריו ונמצא איך אמר ר' יצחק מכאן שאשה עיניה צרה באורחים. ואולם לאשר כתבנו כי כוונת אברהם למהר שימת לאכול לפניהם כל אשר יוכל לחביבות המצוה, ונודע אשר ודאי יותר טורח לעשות סולת מלעשות קמח, שזו דבר הנעשה במהירות יותר. ועל כן אמר קודם לעשות קמח שהוא דבר הנמצא יותר ואחר כך ינתן לפניהם סולת מאכלים החשובים כדרך המכניס אורח החביב אצלו מקרובו או מיודעו ומצוה להכין בשבילו הכנה רבה בטבוח טבח והכן סעודה גדולה מעדני מלכים, ואך אומר אל האורח כי זה לא יהיה תיכף וצריך לשהות מעט בשחיטה ובישול ואפיה ובין כך תחלש לבבך על כן תאכל עתה דבר מה לסעוד לבבך בדבר מועט עד זמן האכילה בצהרים. ועל כן מהרי שלוש סאים קמח פירוש זה יהיה במהירות קודם בכדי למהר אכילתן בכל דהוא ואחר כך יהיה הכנה דרבה בסולת ודברים החשובים. אבל היא אמרה סולת שכולו יהיה סולת כי לא נאה לתת לפני אורחים מהקמח ובזה אף שהוסיפה על דבריו באתה לידי גרעון כי בין כך יחלש לב האורח, וכאשר יחלש לבו אחר כך יהיה כזורק אבן לחמת אם לא יטעם מידי בצפרא. ובזה אמרו אשה עיניה צרה באורחים אף ששרה אמנו ודאי כיוונה לטובת האורחים להאכילם ביפה יפה דקה מן הדקה, מכל מקום המוסיף בזה, גורע.

ומזה תבין במכל שכן בדורותינו אשה האומרת שאינה יכולה לתת לאכול להאורח אם לא תכין עצמה קודם ותבשל הרבה למענו וממובחר המאכלים, אין זה אלא עין צרה כי אם יאמרו לה שתכין על אכילת אורח לא תרצה ותאמר תירוצים אחרים אין לה בשר עתה ומים. ועיקר חביבות מצות הכנסת אורחים מי שרוצה לקיימה לקרוא האורח על מה שהכין למענו, ובודאי האורח לא בהמה ושור הוא שיצטרך לאכול עד אין שיעור ורק כאשר יתן בעין יפה, בלב ולב ישבעו נפשם בטוב, ולא ירעבו.

ואפשר שמה שאמרו חז"ל (שבת קנ"א:) אמר לה ר' חייא לדביתהו כי אתי עניא אקדים ליה ריפתא כי היכי דליקדמו לבניך רומז אל הנזכר שיתנו קודם להאורח דבר מה שלא יחלש לבו קודם הכינו הסעודה כי זה בא מדרך, ועיף ויגע, ובודאי לא אכל איזה סעודה וצריך להטעימו דבר מה. וזה אקדים ליה ריפתא פירוש קודם עיקר הסעודה וכן יעשה לבניכם כי גלגל הוא שחוזר בעולם, אף שצדקה היא מעשרת, קשה למיעבד כדבעי, כי אריה רכיב על זה המעט מעות שיש לו וסובר שצריך הוא להוליכו לקבר אחריו ואינו נותן דעתו ולבו אשר אין מלווין לו לאדם לא כסף וזהב ולא אבנים טובות ומרגליות כי אם זה המעט צדקה וגמילות חסדים שמקיים בממונו, וזה חלקו מכל עמלו שהוא עמל בעולם הזה יומם ולילה מה שנותן מפתו לעני להאכיל רעבים ולהשקות צמאים ולכסותם כדי מחסורם אשר יחסר להם. ואם גם זה אינו עושה הרי כל עמלו שהוא עומל הוא לריק ולבהלה, ומה שישאר אחריו יוכל להיות שעוד יהיה שמור לרעתו אם בניו לא ישמרו ברית ה' ועדותיו, עוד יעשו הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיו של זה כאשר ראינו כמה פעמים, ובזה אוי לו בעולם הזה שעבד כל ימיו ולא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, ואבוי לו בעולם הבא שעם ממונו עושין עבירות להמרות פי ה' הכי לזה היה צריך להכין בכל ימי חייו. אמנם המעשים טובים שיעשה בממונו הוא ילוונו במותו וצדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו כנודע.

והוא עומד עליהם וגו'. מודיענו הכתוב בזה כמה גדלו מצוותיו יתברך בעיני אברהם שעמד על האורחים אף שכנגד השכינה ישב, כמאמר הכתוב והוא יושב פתח וגו' מכל מקום כיון שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה כמאמר חז"ל (שבת קכ"ז.), חלק כבוד למצוותיו יתברך יותר כביכול מכבוד שכינת קדשו וזה הוא כבודו יתברך לחבב מצוותיו באהבה. וכמו שמצינו שהלך מנגד השכינה בשביל לקבל האורחים שמזה למדו שם שגדולה הכנסת אורחים וכו' כן חלק כבוד למצוה לעמוד מפניה וכנגד השכינה ישב והנה גם מזה יכלו חז"ל ללמוד שגדולה וכו' ואך כי למדו מהכתוב הקודם לזה.

ועוד אפשר טעם עמידתו בזה לפי שחביבה מצוה בשעתה כמו שמצינו בבעלי אומניות שבירושלים שהיו צריכים לעמוד מפני מביאי בכורים הגם דאינם חייבים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן כדי שלא יתבטלו ממלאכתן כאשר שנו חכמים במשנתינו (פרק ג' דבכורים משנה ג') והכל מפני שחביבה מצוה בשעתה כמבואר שם ועל כן גם כאן עמד אברהם לחביבות המצוה.

ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'. חז"ל אמרו (בבא מציעא פ"ז.) כדי לשגר לה כוס של ברכה ועוד טעמים למה ששאלוהו על שרה. ובדרך הפשוט נראה לי כי הנה מדרך הכשירה שבנשים החפיצה באורחים לבוא אל האורח לשואלו מאין באתם וכדומה בדברים רכים בכדי שתנוח לב האורח בזה להראות לו כי גם היא חפיצה בו ואין בלבה עליו, ובזה ינחת האורח למאוד כידוע ותערב לו אכילתו בהיותו יודע שגם היא אינה מסרבת בו, והנה שרה לא עשתה כן ולא קיבלה פניהם כלל ולזה שאלו איה שרה אשתך, כי על אשה אחרת לא היה קשה כלל למה לא נראתה כלל אל השולחן להכין את לחמה כי מן הסתם כאשר לא באתה ודאי אינה חפיצה באורחים ועל אפה וחמתה זאת ואינה רוצה לסבור פניהם כלל, אבל שרה ידוע בצדקתה הגדולה ונביאה היתה יותר מאברהם כמאמר חז"ל (ריש שמות רבה) שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות וכו' ועוד אשתך היא ובודאי מעודה הורגלה באורחים, ועל כן תמהנו מדוע לא באתה אל השולחן המלך לקבל האורחים בסבר פנים יפות, ועוד דקדקו לומר איה שרה אשתך ולא סתם איה אשתך לומר כי דוקא על שרה אנו שואלים והיא אשתך ולא הגר כי היא רק שפחת שרה ולא אשת אברהם, ולזה השיב אברהם ויאמר הנה באהל פירוש כי אף שחביב עליה אורחים למאוד מכל מקום כל כבודה בת מלך פנימה וצנועה היא ואין דרכה לצאת מאהלה.

גם יאמר ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'. לדקדק תיבת ויאמרו כי לכאורה לא היה צריך לאמירה זו אלא אחד, שהוא לבשר את שרה. וגם למה שאמרו בכדי לשגר לה כוס של ברכה גם לזה היה די באחד. ואמנם הם כיוונו להשאיר ברכה בבית אכלם כדרך האורחים הצדיקים אשר אחר אכלם וכשתם ומברכים לה' מברכין גם לבעל הבית בכוונות ידועות לזה להתברך בברכת הבית שימולא בכל טוב וברכה וכאשר אמרו חז"ל (ברכות מ"ו.) אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית ומה מברך יהי רצון וכו' ויצלח מאוד בכל נכסיו ואל יזדקק שטן במעשה ידיו וכו'. וגם המלאכים לכוונה זו כיוונו.

והענין כי נודע אשר איש ואשתו אם הוא צדיק והיא צדקת כדבעי למהוי, אז הוא מכונה על שם הוא"ו שבשם הוי"ה, והיא מכונת על שם הה"א שבשם הוי"ה. והנה אות הוא"ו יש לה שלושה מילוים שהוא ביו"ד באל"ף בוא"ו וזה כולל כל מילוי שם הוי"ה כי בשם ע"ב הוא מילוי י"ו ובס"ג א"ו וכן במ"ה, ובב"ן בו"ו לחוד. ועל כן ויאמרו אליו ונקוד על איו שבאליו לרמ"ז על א' י' ו' שהוא ג' מילוי הוא"ו המכונה על שם איש הצדיק, וכיוונו בזה לברך אותו בהארת כל ד' מילוים של שם הוי"ה שהם מספר ברוך עם הכולל כנודע. והלמ"ד שבאליו היא ברכה בפני עצמו להיות זוכה לאור המקיף מבחינת נשמה לנשמה סוד החיה שהוא סוד הטלית המקיף לאדם מכל צדדיו שהוא בלמ"ד בסוד מגדל הפורח באויר, וזה ויאמרו כולם אלי"ו בסוד אורח מברך לבעל הבית שברכו כולם אותו באי"ו שבאליו ובלמ"ד כנזכר. וגם אמרו אי"ה שרה אשתך כי הנה הה' שבשם הגדול והקדוש ברוך הוא יש בה גם כן שלושה מילוים ביו"ד באל"ף בה"א, וזה גם כן בכל ארבע מילויי שם הוי"ה כי בע"ב וס"ג הוא מילוי יו"ד ובמ"ה מילוי אלף ובב"ן מילוי ה"א, ולפי שהאשה הצדקת נרמזת בה"א שבשם, אמרו אי"ה שרה אשתך שהוא מילוי הה"א בחינת האשה והיא תבורך גם כן מכל הד' מילויי שם הוי"ה ברוך הוא. ואחר שהאשה מתברכת בזה אז כל טוב אדוניה בידה ונקראת מטרוניתא ואדון לכל, והשם ב"ן שרומז עליה מתברך ונשפע ממה שלמעלה ואז ממילא ולשרה ב"ן והבן.

והנה גם מילוי שם אהי"ה נרמז באי"ה כי כל מילויו הוא ביודין בההין באלפין שהם קס"א קמ"ג קנ"א, וגם לזה כיוונו שאמרו איה שרה וגו' ששרה תתברך מכל מילויי שם אהי"ה שכל מילויו באי"ה, ואפשר לזה אומרים המלאכים אי"ה מקום כבודו כי מקום כבודו הוא הנוקבא הנקראת מקום כבודו (כמו שמובא בדברי מרן האר"י ז"ל בקדושת כתר) הוא באי"ה מילוי שם אהי"ה וכל אהי"ה הוא בכתר ועל כן אנו אומרין זאת בקדושת כתר והבן.

והנה אהי"ה אדנ"י גימטריא כוס וזה שאמרו כדי לשגר לה כו"ס של ברכה פירוש שכיוונו באמירת איה להמשיך הברכה בחינת ד' מילויי שם הוי"ה גימטריא ברכה עם האותיות והכולל כנודע ממקור הברכות שהוא משמות מילוי אהי"ה אל שם אדנ"י בחינת דרגה התחתונה ומשם לחלק טרף לשורש נשמת שרה והבן. ועל כל זה השיב אברהם הנה באהל כי הנה אמרו חז"ל (ילמדנו מובא בילקוט רמז תשס"ח) בפסוק (במדבר כ"ג, ט') הן עם לבדד ישכון וזה לשונם: הן בלשון יונית אחד וכו' תדע לך שהוא כן, חשוב כל האותיות ותמצא כולן יש להן זוג וה"א ונו"ן אין להם זוג א' אחד ט' תשעה הרי עשרה ב' שנים ח' שמונה הרי עשרה א"ט ב"ח ג"ז ד"ו ה' אין לה זוג וכן י"צ כ"ף ל"ע מ"ס נ' אין לה זוג וכו' עד כאן, (וכן הוא בשמות רבה ט"ו, ז'). ונמצאת למד שאותיות ה"ן רמוזים על שהם לבדם, וזה אמר להם אברהם כששמע שבירכו את שרה בברכת שמים מעל אמר להם על דרך שהשיב לה' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי פירוש בלא ולד (כתרגומו ופירוש רש"י) והנה בן ביתי יורש אותי, וכן שרה מה בצע בברכתה כיון שהנ"ה באוהל פירוש אין באוהל ביתה כי אם היא לבדה כמו אותיות ה"ן שהם לבדם (כי שורש הנה הוא ה"ן רק נתוסף ה' ללשון נקבה ובלשון זכר יתוסף לומר הנו והכל אותיות הפעולה) ולא יש עתה שום זרע ולד ומה תועלת לה בברכה, ודברים אלו נתגלגלו בפי אברהם הכל בסיבה מאת ה' כדי שהמלאך יעשה שליחתו וישיב על זה שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך לידע אשר תועלת לה בברכתם כנאמר.

ויאמר שוב וגו' והנה בן ושרה שומעת וגו' והוא אחריו וגו'. מקרא קודש הזה צריך הבנה. א' מפני מה פתח תחילה בבשורה לאברהם לאמר שוב אשוב אליך וסיים בשרה והנה בן לשרה אשתך, ב' למה נכתב ושרה שומעת פתח האהל מה נפקא מינה מזה אם שמעה שרה או לא, ג' מה שאמר והוא אחריו ופירש רש"י הפתח היה אחר המלאך מה זה בא להודיענו.

ויבואר זה על פי המבואר בדברי הרב הקדוש (הציוני בפרשה זו ומובא בילקוט ראובני) וזה לשונו: ועתה נתחיל לגלות מי היה המלאך וכו' ובעבור שלא עשה שליחתו כהוגן שלא היה לו לבשר את שרה תחילה דאיהי מעלמא דנוקבא ודא היה סיבה שנפטרה שרה והוצרך שיצחק יעקד על גבי המזבח, לכך נענש המלאך וכו' וכל זה גרם הס"מ שנתן עצה למלאך איך יעשה כי המלאך היה מסופק למי יבשר לאברהם או לשרה וכו' והס"מ היה עומד בפתח האהל של אברהם וכו' והתחיל עם המבשר אמר לו שליחותך שתבשר תולדת יצחק לאברהם זה אינו נקרא בשורה כי כבר אברהם נתבשר מפי הקב"ה והשליחות שלך אינו כי אם לבשר את שרה שהיא אינה יודעת כלום וכן עשה ובישר את שרה וכו' עד כאן.

והנה ידוע אשר אין דרך היצר הרע לבוא בתחילה אל האדם להסיתו תיכף בהעבירה ממש, רק תחילה מפתה אותו במעט מעט וכאשר ישמע לו אז יסיתנו וילך עד בואו לעבור העבירה בפועל וכאשר אמרו חז"ל (שבת ק"ה:) כך אומנותו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד וכו' עד כאן. וכך המלאך הקדוש, כשפיתה אותו תחילה הס"מ על הדבר הזה לא שמע לו תיכף לבשר לשרה לחוד, ונפל בדעתו שהוא יבשר לאברהם ואך גם שרה תשמע קולו. כי נתפתה אפשר עיקר הבשורה לה כדברי הס"מ, ולכן שאל לו איה שרה אשתך בכדי שתבוא גם היא לשמוע קולו וכאשר באתה גם שרה התחיל הוא לדבר עם אברהם לבד ואמר שוב אשוב אליך, ואך לפי שהתחיל במעט לציית לדברי הס"מ פיתה אותו תיכף מכל וכל לסיים בעיקר בשורת הזרע לשרה לבד מאחר ששומעת פתח האהל וסיים והנה בן לשרה אשתך בכדי שיתקשר בעלמא דנוקבא, ומאן דאתקשר בנוקבא מיתה אזדמנת קמיה. וכאשר היה באלישע שאמר (מלכים-ב ד', ט"ז) את חובקת בן, ומת הילד כמו שאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ד:). ואכן ביצחק הועיל על כל פנים מה שהתחיל באברהם ואמר שוב אשוב אליך שיתוקן יצחק על ידי עקידה.

וזה סדר הפסוק, ויאמר שוב אשוב אליך, שאני מבשר אליך דייקא בך אתקשר, וסיים שלא כהוגן והנה בן לשרה אשתך ואמר הכתוב מי הביאה לשרה כאן לסיים בבשורה לשרה, הוא מחמת ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו כלומר הס"מ היה עומד אחר המלאך כמו שאמרו שם והס"מ היה עומד בפתח האהל של אברהם וכו', ועל כן בתחילה פיתה אותו עד ששאל על שרה איה שרה אשתך ובאתה לשמוע פתח האהל וכיון שהיתה עומדת שם פיתה אותו עוד ושמע לעצת הרשע ובישר לשרה לבד, ואך על כל פנים כיוון בדבריו אל אברהם ואמר לשרה אשתך רצה לומר שהיא טפילה אליך ואתה העיקר ולכן נתקיים יצחק על ידי העקידה, והמלאך נענש שלא עלה למעלה עד עת בואו לבשר את מנוח שעלה בלהב העולה שהעלה מנוח על הצור ונאמר שם (שופטים י"ג, י"ט) ומפליא לעשות.

ואברהם ושרה זקנים וגו'. הגם שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ז, ג') האיש אינו מזקין (פירוש אין זקנותו מזיק לו מלהוליד) מכל מקום ודאי בזקן יותר מדאי אי אפשר לו להוליד וכאשר אמרה כאן ואדני זקן ולזה אמר ואברהם ושרה זקנים באים פירוש שניהם היו נקראים זקנים נגד הלידה כמו היא גם הוא, ואך בשרה נראה הדבר יותר כי חדל להיות לה אורח כנשים אבל באמת שגם אברהם היה זקן מלהוליד ומה שכתוב חדל להיות לשרה ולא סתם חדל לשרה אורח וגו' פירוש שחדל בעין כל בריה שיוכל להיות עוד לשרה אורח כנשים כי כבר יצתה מזה כל עיקר ולא האמינו להיות לשרה עוד אורח, או אפשר לכך כתוב יותר תיבת להיות כדי להיות נדרש גם למטה לומר לכך פסקה מכל וכל כדי להיות לשרה עוד אורח כנשים בדרך נס מופלג ואז הכל יראו כי יש מושל ומולך על כל מיני טבע העולם ואשר יחפוץ יעשה. וזה ואברהם ושרה זקנים וגו', ועוד חדל פירוש הקב"ה פסק ממנה בזקנותה כל עיקר וסתות בכדי להיות לה עוד אורח אחר פסקה ויתקדש שמו בעולם.

ותצחק שרה וגו'. נודע לכל קישוי ההבנה בפסוקים האלה וגם אנו נאמר מה שהורני ה' ממעון קדשו, והוא כי הנה כבר כתבתי כמה פעמים שכמו שהאדם מתנהג עם הקב"ה כן למולו הקב"ה מתנהג עמו כמאמר הכתוב (איוב ל"ד, י"א) כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו וכן אמרו חז"ל (סוטה ח':) במדה שאדם מודד מודדין לו, והאיש אשר מתנהג עם הקב"ה בעבודתו רק בדרך טבע העולם כמו ללמוד לפי כוחו ומזגו ולעשות מצוות בטבע כוחי גופו כמו תפילה ותפילין וסוכה ושאר מצוות רק לפי כוחו כמו שעה ושתים וכאשר יחלש לבו יצא לפועלו ולעבודתו לאכול ולשתות וכמו כן אם יוגבר הקור יניח סוכתו וילך לביתו ועושה צדקה לפי השגת ידו ולא יפזר מממונו למצוות ה' יותר מערכו. כמו כן הקב"ה מתנהג עמו וכאשר טוב לכל העולם גם לו טוב. וכאשר יחלה, הקב"ה ירפאהו בסיבות טבע העולם על פי רפואת הרופאים, וכדומה בכל הדברים. אבל לא ישנה עבורו טבע העולם, דרך משל כשיפלו עליו שודדי לילה שלא יוכלו לנגוע בכל אשר לו, או לרפאותו בלמעלה מהטבע כי לא זכה עדיין לזה ונודע כמה קשה לפני הקב"ה לשנות מזל טבע העולם עד שאמר לר' אלעזר בן פדת (תענית כ"ה.) אלעזר בני ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא אפשר דתתילד במזלא דמזוני, הגם שידוע אשר אין דבר קשה ח"ו לפני הקב"ה ומי ברא המזל ומי המקיים המזל הלא הוא האומר ועושה המדבר ומקיים וחלילה וחלילה שְיֵאָמֶר שיש דבר קשה לפניו כי מי יעמוד נגדו והכל כאין ואפס נגדו וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא, ואמנם כי מלך במשפט יעמיד ארץ וברא מדת הדין ומדת הרחמים ומי יאמר זכיתי לבי והן שמים לא זכו בעיניו. ולשנות הטבע עבור האדם צריך זכות גדול ועבודה רבה במסירת נפש רבה כאשר נבאר, ומדת הדין מקטרג. ולכן קשה זה לפניו כביכול אבל לא ח"ו לקוצר ידו.

ואמנם האיש אשר מתנהג עם הקב"ה למעלה מטבע העולם ומוסר נפשו לה' באמת לאמיתו ואומר לנפשו שחי ונעבורה כאשר אברהם אבינו היה עושה שמסר עצמו לאור כשדים ומל עצמו לתשעים ותשע שנה, כן הקב"ה מתנהג עמו למעלה מטבע העולם ואמר לו מאי דעתך דקאי צדק במערב אהדרינא ליה ומוקמינא ליה במזרח (כמו שאיתא בשבת קנ"ו:). וכן אפילו בדורות התנאים קרה לכמה מהם נסים שלא בטבע כמו ר' חנינא בן דוסא שאמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק (תענית כ"ה.). ור' פנחס בן יאיר גער במים ונקרע לפניו והיה לנגדו במים עזים נתיבה (חולין ז'.) ועוד הרבה, והכל כפי כח זכותם ועבודתם ומסירת נפשם לה' ביותר מטבע כוחי גופו כמו ללמוד יותר מטבע כח גופו במסירת נפש כההוא מעשה דרבא שהיה נובע דם מאצבעו והוא לא היה יודע כלל ולומד עוד (כמו שאיתא שבת פ"ח.). כשיגיע לידו ממצוות היקרים כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוה, ופושט את מלבושיו להלביש ערומים ולהשיא יתומים, וכשנותן צדקה לעני אינו משגיח כלל אם נשאר לו עוד בידו ליתן טרף לביתו או לא, ולמול ערך עבודתו כן הקב"ה מתנהג עמו.

ואמנם בדורות התנאים עם כל זה היה בנקל יותר לשנות טבע המזל לפי שאחר מתן תורה הוציא הקב"ה כל אלין העוסקין בה לשמה מחיובא דכוכבים ומזלות, אבל קודם מתן תורה כל בריין דעלמא היו תלוין במזל ולולא אברהם שהיה זכותו גדול ונורא מאוד ומסר נפשו כמה פעמים לה' אלהיו היה קשה להוציאו מתחת המזל והכל כי מלך במשפט יעמיד ארץ וכאמור. וכמו שאיתא בזוה"ק (פנחס רט"ז ובשאר מקומות) ולך ראה שהוצרך הקב"ה לשנות שמו ולומר אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי אינה מוליד וכו' (בראשית רבה מ"ד, י'), כי קודם מתן תורה שכל העולם לא היה כדאי לשום נס בעולם, ומדת הדין היה קשה למאוד, היו צריכים זכות גדול לנס. ותראה שהצלת נח הצדיק היה נסתר בדרך טבע העולם ולא היה כדאי לשנות טבע העולם עבורו לעמוד בתוך המים ולחיות כמו אברהם בכבשן האש.

ובזה נבוא בביאור הכתובים כי הנה אף אברהם אבינו בשמעו דברי ה' שיעמוד זרע משרה, נאמר (לעיל י"ז, ט"ז) ויפול אברהם על פניו ויצחק. ונודע מה שפירש רש"י בשם התרגום, אבל עוד לאלוה מילין. כי הנה אברהם אבינו אף שמלומד בנסים היה שניצול מאור כשדים, ופרעה וביתו לקה על דבר שרי. מכל מקום סבור בדעתו שכל הנסים האלו לא בזכותו הם כי אם הקב"ה עושה זאת למענו למען יתקדש שמו בעולם וזאת היתה עיקרי האמונה שאברהם קרא בשם ה', וכשהפילו עבור זה לאור כשדים ודאי היה כבוד ה' בזה להצילו לראות שיש אלהי עולם ה' אשר לא יבושו קוויו. וכן במצרים שכל העולם היו יודעין שאברהם ושרה עבדי ה' המה והיה צריך להתקדש שָׁם שֵׁם שמים אשר יציל את עבדיו הבוטחים בו, לעיני פרעה וכל מצרים. וכן ברדיפת ארבע מלכים היה כבוד שם ה' בזה. אבל בנס זה היות לו בנים משרה לכאורה אין זה כל כך הגדלת כבוד שמים, ובשלמא אם לא היה לאברהם זרע כלל היה אפשר לומר להראות אשר לא יעזוב ה' את חסידיו ולחוננם בבנים אף שלא מטבע העולם אבל כיון שכבר היה לאברהם זרע שכבר נולד ישמעאל ונמצא על מה זה הקב"ה יפליא פלאות לשנות טבע המזל הקשה להוליד למאה שנים אם כבר יש לו בן.

וזהו שאמר הכתוב ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד וגו' עד לוּ ישמעאל יחיה לפניך. כלומר תמה בעצמו על מה יעשה הקב"ה פלאות נסים כאלה והלואי ישמעאל יחיה לפניך ופירש רש"י ביראתך, ויתקיים בזה לזרעך אתן את הארץ. וזה הכל שייך באברהם ולכן לא הקפיד הקב"ה על אברהם כי ודאי האמין בה' שהוא כל יכול ואך היה תמיה בעיניו שהקב"ה יתנהג עמו כל כך למעלה מן הטבע לשדד המערכה בשבילו והוא כבר יש לו בן.

ואמנם שרה הצדקת הנה גם היא האמינה בודאי אשר הקב"ה כל יכול וכבר ראתה כמה נפלאות ונסים מאתו יתברך בהצלת בעלה מאור כשדים ובד' מלכים ומכת פרעה עבורה, ואמנם להיותה יודעת כמה קשה שינוי הטבע לפניו יתברך בימים ההם דנה שזה הכל היה לכבודו יתברך כנזכר ובזה ודאי שהקב"ה ישדד המערכה בשביל גידול שמו וכל פעל ה' למענהו אבל שיפליא ה' דבר למעלה מן הטבע בשביל האדם לא יעשה ה' זאת אחרי שקשה לפניו שינוי המזל.

ואמנם האמת לא כן הוא כי מיד אשר יזכה האדם לזה בערך עבודתו יותר למעלה מטבעו בכל כוחו אין דבר קשה לפניו יתברך, ומה גם כי גם בזה יש הגדלת שמו יתברך להראות אשר כל מעשה בראשית כפופים לבעלי תורה ועמליה וכאשר יגזרו עליהם כן יקום ואין מזל למי שעובדו בלבב שלם. וכיון ששרה היתה ידועה לכל בצדקתה הגדולה מעת נלקחה לבית פרעה והיתה נביאה יותר מאברהם כאומרם ז"ל (ריש שמות רבה) על פסוק (לקמן כ"א, י"ב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ולא היה לה שום ולד אם היתה מתה בלא ולד היו הכל אומרין שח"ו אין כח בהקב"ה לשדד מערכת השמים בשביל עובדיו והכל ניתן תחת המזל בין עובד בין איננו עובד, ונמצא אשר יש גם בזה רבות כבוד שמים וגדולת שמו ברוך הוא אשר מוציא עובדיו מתחת מערכת השמים, ואדרבה כל מערכת השמים בידם הם כאשר יגזרו עליהם כן יקיימו כאשר אמר יהושע (יהושע י', י"ב) שמש בגבעון דום, או רבי פנחס בן יאיר פלוג מימיך כנזכר. ועל כן הקפיד ה' על שרה אשר צחקה בלבה ולא האמינה אשר ישדד ה' מערכת השמים בשביל עבדיו הצדיקים, ונהפוך הוא אשר מערכת השמים בידם הם וכן נעשה בשרה אחר שהניקה בנים שכל גדולי המלכות הביאו בניהם להניק ואז נתקדש שם שמים במאוד בראותם פועל ה' מה שפועל בעולמו ונתן לצדיקיו כח וממשלה בעליונים ובתחתונים.

ועתה נבוא בביאור הכתובים ונאמר כי הנה שרה הביטה שני דברים שינוי הטבע כמאמר חז"ל (רש"י בפסוק זה בשם תנחומא) אחד, גודל הזקנה שמסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד. והשנית, צימוק השדים שאמרה השדים הללו שצמקו איך מושכין חלב. והנה מיד כשראתה וסת נדות כמו שאמרו (בבא מציעא פז. ובראשית רבה מ"ח, "ד) בפסוק ויקח חמאה וחלב, ולחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה וכו'. וידוע אומרם ז"ל (בכורות ו:) דם נעכר ונעשה חלב, ונמצא צימוק השדים כבר הנה אין מניעה מאתם כי יהיה להם מאין למשוך חלב ואמנם הקרבים שהיה בלתי אפשרי לטעון עוד ולד עבור הזקנה וצריך להיות שינוי הטבע גדול לזה, וזה לא האמינה כנזכר שיעשה זאת אלהים בשביל האדם.

וזה מאמר הכתוב ותצחק שרה בקרבה דייקא על עסקי קרביה המעים והקרבים איך יהיו אלו טעונין ולד כי הן אחרי בלותי היתה לי עדנה שחזרה לראות וסת נדות ונמצא חשש צימוק השדים לא ימנע לזה כי דם נעכר ונעשה חלב אך ואדני זקן כלומר הן אפילו בעלי שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ז, ג') האיש אינו מזקין פירוש אין זקנותו מזיק מלהוליד ואף על פי כן לעת כזאת שהוא זקן יותר מדאי נמנע מאתו שיוליד עוד, כמו שאמר בעצמו הלבן מאה שנה יולד וכאשר העיד הכתוב גם כן ואברהם ושרה זקנים באים בימים וכבר כתבנו ששניהם היו זקנים לענין ההולדה אף האיש שאינו מזקין, ומכל שכן אני שהאשה מזקנת וכבר זקנתי מהיות לי בנים ואיך ישנה ה' טבע המזל כל כך בשבילי. ונמצא עיקר דיבורה היה על עצמה מה שהיא זקנה למאוד ולא אמרה ואדוני זקן רק להוכיח כיון שאפילו הוא נקרא זקן לזה, אם שהאיש אינו מזקין מכל שכן היא, אבל לא העמידה עיקר התמיה על זה שאדוני זקן כיון שהאיש אינו מזקין יכול להקרות לפעמים שאף בזקן יותר מדאי לא יזיק זקנתו אבל זקנת האשה ודאי שיצא מכלל הטבע שתוליד. וכן משמע באמירת אברהם שאמר הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד ולכאורה למה להזכיר שניהם כיון שלבן מאה שנה אינו בטבע שיולד הרי די התימה בזה ואם יצוייר שהוא יוליד גם היא תוליד אלא ודאי שבאיש על כל פנים יוכל להקרות לפעמים שיולד כיון שאינו מזקין. ולזה כפל לומר הגם שיצוייר לפעמים שלבן מאה שנה יולד, על כל פנים ואם שרה הבת תשעים שנה, היא ודאי אינה בטבע כלל שתוליד. וכן כאן שרה העמידה עיקר התמיה בקרבה במה שהזקינו קרביה ומעיה מלהוליד ונשאה קל וחומר מאתו כאמור.

וזה מדויק בפסוק, כי בלא זה סותר סוף דבריה לתחילת דבריה כי בתחילה אמר ותצחק שרה בקרבה וכדרשת חז"ל מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד וכו' וסיימה לאמר ואדני זקן משמע שהעיכוב עבורו מה שהוא זקן, ואמנם הוא כדברינו מה שאמרה ואדני זקן לא אמרה אלא ללמוד מזה במכל שכן אשר אינו בטבע לפי זקנתה. אבל מאתו יכול להיות שאין מניעה כל כך כמאמר חז"ל האיש אינו מזקין ועל כן הנה דבר ה' אמת. ואומר הכתוב,

ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. כי זה היה עיקר הצחוק והתמיה מה שכבר זקנה כל כך ואיך הקרביים הללו טעונים ולד כאומרו ותצחק שרה בקרבה לא צחקה כי אם על עסקי קרביה ולא מה שהוא זקן וכאמור.

היפלא מה' דבר. פירוש איך יפלא מה' בחינת המהוה את כל, לומר שלא ישדד מערכת השמים כי אם למענו, ובשביל האדם קשה לו ח"ו לעמוד נגד המזל. הלא מי שאמר ועשאם והתהוה אותם מאין ליש ודאי בידו להכניעם ולשברם ולשדדם לעשות כרצונו ולא כרצונם, וכיון ששרה הצדקת הגדולה בצדקתה ועבודתה את ה' עד שזכתה לנבואה ואין לה עדיין שום בן וזרע ודאי הנה למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן כי לא יעמוד בפני עובד שום דבר. ותדע שמה ששינה הקב"ה שם אברם ושרי ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י') אברם אינו מוליד וכו' לא ח"ו בשביל קשיות שינוי המזל הוכרח לשנות שמו כי מה זה לפניו יתברך שמו. ואולם הוא כאשר כתבנו שלשינוי המזל צריך להיות האדם בקדושה גדולה ובצדקת אמת וידוע אומרם ז"ל (ברכות ז':) מאי רות שזכתה ויצא ממנה דוד שרויהו להקב"ה בשירות ותשבחות ומנלן דשמא גרים שנאמר (תהלים מ"ו, ט') אשר שם שַׁמוֹת בארץ אל תקרא שמות אלא שֵׁמוֹת וכו' עד כאן. כי השם הוא לפי ערך הקדושה שבקרב האדם והן אמרו (נדרים ל"ב:) בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים מספר אברם ואחר כך המליכו עוד על ה' אברים ואלו הן שתי אזנים וכו'. הרי דשינוי שם אברהם היה לפי עוצם הקדושה שנתקדש עוד, וכן בשרי ושרה שאמרו (בראשית רבה מ"ז, א') לשעבר שרי לעצמה עכשיו תהא היא שרה לכל באי העולם וכו' וזה הכל מורה על גדלות הקדושה שנתקדשה יותר עד אשר זכתה למשול יותר, כי לפי ערך שאדם מושל על עצמו על כח אבריו ותאותו כן מושל על העולם כנודע, ונמצא אשר לא היה יכול להיות שינוי המזל כי אם אחר שנתקדשו עוד בקדושה יתירה גדולה כי צריך זכות גדול לזה כאשר אמרנו למעלה, וזה ענין אומרם אברם אינו מוליד אברהם מוליד כלומר בהיות שמו אברם עדיין לא זכה לשדד המערכה וטבע העולם עבורו כיון שעדיין לא זכה לצאת מכל בחינת טבע העולם ועדיין היה לו ה' אברים שלא היו ברשותו ואיך היה יכול להעשות לו נס למעלה מטבע העולם כיון שעדיין לא יצא מכל טבע העולם, עד אחר שנקרא אברהם ויצא מכל בחינת הטבע עד גמירא ואז אברהם מוליד כי אין מזל אליו וכל מערכת השמים בטלין ומבוטלין נגדו, וכן בשרי ושרה.

ואולי שזה אמר הכתוב למעלה וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. כי אחר שאברהם מל עצמו ואמר לנפשו שחי ונעבורה לעובדו בכל נפשו במסירת נפש ממש ונשלם בכל האברים ויצא מכלל טבע העולם לגמרי אז נראה אליו ה' לומר כי מעתה יתנהג עמו בבחינת שם הוי"ה ברוך הוא המורה על למעלה מהטבע, כי בחינת שם הוי"ה ברוך הוא, הוא המהוה את כל סתם טרם הכנסתו לבחינת הגבול והטבע ואחר כך על ידי שם אלהים שגימטריא הטבע נגבל כל דבר על בחינת הגבול והטבע. ועל כן נאמר (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וגו' כי כל הבריאה היתה בשני השמות הללו תחילת ההוי"ה לבד בלתי גבול ואחר כך במדה וגבול על ידי שם אלהים. ולכך בכל מקום שהוצרך שידוד הטבע ושבירת מערכת השמים וכוכביהם נאמר בו שם הוי"ה כי הוא מהוה ומחדש הדבר ההוא בלמעלה מהטבע. ועל כן אחר המילה נראה אליו ה' בנגלה לומר כי מעתה כל הנהגתו יהיה בשם הוי"ה המהוה למעלה מהטבע והוא באלוני ממרא כלומר בחלקו ובעצתו כי הוא שנתן לו עצה על המילה כמו שאמרו (בתנחומא פרשה זו) שאמר לו בדבר הזה אתה מבקש עצה הלא הוא שהצילך מכבשן האש ועשה לך כל הנסים וכו'. כי לכאורה צריך להבין ענין עצה הזו הלא נודע אהבת וחיבת אברהם לבוראו שהיה בלתי שיעור, ובכמה נסיונות עמד לפניו והפיל עצמו לכבשן האש עבורו ולא שאל כלום לשום אדם בעצה, ועל מצות מילה ישאל לענר אשכול וממרא.

ואמנם כי הלא לא מצינו מפורש במקרא שיאמר לאברהם להמול בשר ערלתו כי בתחילה אמר לו (לעיל י"ז, ב') אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ופשוטו של מקרא הוא פלח קדמי והוי שלים בכל הנסיונות כתרגומו. ופירש רש"י ואחר כך אמר לו זאת בריתי וגו' ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר וגו' אבל לא אמר בפירוש שהוא עצמו ימול. ובזה היה מקום לאברהם לדון ולומר הלא אין דבר עומד בפני פיקוח נפש חוץ מג' עבירות כידוע, ובשאר כל המצוות נאמר וחי בהם ולא שימות בהם ובזה היה סכנת מיתה כמו שאמר לו ענר ואשכול (שם בתנחומא). ואך כי ספיקו היה כי עדיין לא ניתנה התורה ולא נאמר עוד וחי בהם ומותר לו למסור נפשו למצוות ה', ועוד כי אחרי ראותו כמה נסים ונפלאות שעשה לו הקב"ה בעת קיום מצוותיו באור כשדים וברדיפת המלכים וכדומה הנה אין מעצור לה' להושיעו ויקיים נפשו בו גם בעת כריתת ערלתו, ובאמת שמו יתברך הבוחן לבות וכליות ובוחן צדיקיו העומדים לפניו כמאמר הכתוב (תהלים י"א, ה') ה' צדיק יבחן וגו' על כוון הזה לא צוה לו בפירוש מצות המילה רק ברמז במאמר ביני וביניכם שגם הוא בכלל, וגם במאמר התהלך לפני וגו' נרמז המילה כמאמרם ז"ל, לראות אם ימסור אברהם נפשו גם שלא בצווי בפירוש. ועל כן הלך אברהם לשאול בעצה לאוהביו מה יעשה בזה, והנה ענר ואשכול אמרו לו כיון שהוא לו סכנת מות כלך מדרך זו כיון שלא נצטוה בפירוש ויקיים וחי בהם. עד בואו לממרא, אמר לו הלא הוא שהצילך מכבשן האש ועשה כל הנסים וכו' כלומר כאשר עשה כן יעשה עוד להחיות אותך אחר המילה ולשמרך מכל רע. ונראה שעל כן תיכף אחר צווי המילה אמר לו הקב"ה שרי אשתך וגו' וגם נתתי ממנה לך בן שבזה יסמוך לבו ולא יירא מלמול מחשש סכנת מיתה כיון שהקב"ה הבטיח לו עוד בנים משרה הנה לא איש אל ויכזב ח"ו ובודאי יְחַיֶה אותו להקים זרע מאתו. ונחזור לענין כי ממרא הוא שנתן לו עצה על המילה ועל כן וירא אליו ה' אחר המילה להראות לו כי כן מעתה הוא מתנהג עמו למעלה מטבע העולם להחיותו אחר המילה ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ח') אמר ר' ינאי ניקב נקב מגיהנם והרתיח כל העולם כולו וכו' הדא אמרת שהחימום יפה למכה וכו' כי כבר נתבטל כל הטבע עבורו, ולזה שלח לו תיכף ג' אנשים לבשרו בבן לשרה אחרי זקנתו הכל למעלה מן הטבע. ולזה אמר הקב"ה למה זה צחקה וגו' היפלא מה' דבר כלומר אחרי התגלות אליך בשם הוי"ה המהוה ומה' היתה זאת להנהיג אתכם למעלה מטבע העולם ואיזה דבר נפלא ממנו הלא שם אין שום בחינת גבול ומדה ושיעור רק מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וכו' (תענית כ"ה.) וזקנה וילדה שוין שם. ועל כן לא אמר כזה על אמירת אברהם שנאמר בו גם כן (בפרשה הקודמת) ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר וגו' הלבן מאה שנה וגו' (ועיין ברש"י ז"ל וחוץ מדרכיהם נראה) כי שם עדיין היה קודם המילה ולא נשלם אברהם בכל אבריו בלמעלה מהטבע לכן היה תמה אם עד כזה יעשה עמו שמו יתברך, אבל עתה אמר למה זה צחקה שרה כלומר עתה בהגלות נגלתי אליך בשם הוי"ה וח"ו ח"ו נראה שגם שם יש בחינת גבול ומדה לומר עד פה תבוא. ולא כן הוא כי היפלא מה' וגו' הלא שם אין דבר רק אחדות הפשוט הכל יכול וכוללם יחד.

ואפשר לומר שמה שאמר הקב"ה למועד אשוב אליך כעת חיה ולכאורה עיקר המכוון באמירה זו לומר כי תלד שרה בן לזקוניו ומה נפקא מינה אימתי יהיה, ואכן הנה ידוע אשר אברהם ושרה היה תיקון אדם וחוה, וזה העץ שהיה לאברהם להבחין בו העוברים ושבים להשיבם אל ה' היה תיקון אכילת עץ הדעת שהיה נוטה קצת למינות כאומרם ז"ל (זוה"ק פרשה זו ק"ב:), והצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים והעמיד העץ להשיב בני אדם אל ה' כידוע מדברי האר"י ז"ל. וכיון שהם היו תיקון אדם וחוה היו ראוים להעשות כמו קודם החטא שעלו למטה שנים וירדו ארבע ולא היה צריכה לצער העיבור ולא לצער הלידה, ואך בזה אשר צחקה ולא האמינה בישועת ה' אל יראיו אבדה זאת והוכרח להיות כבראשונה בעיבור ולידה, ועל כן בתחילה קודם צחיקת שרה אמר המלאך בשליחת הקב"ה שוב אשוב אליך כעת חיה וגו' ולא אמר למועד אשוב אליך כאשר עתה כי לא היה שום קביעות זמן רק שוב אשוב וגו' כעת חיה, כלומר כעת הולדת האשה הולד, שנקראת חיה. (כמאמר חז"ל (יומא ע"ג:) והחיה תנעול את הסנדל וכדומה). ואך אחר הצחוק שאבדה זאת נאמר למועד אשוב וגו' כעת חיה כלומר למועד הקבוע לחיה אחרת והוא אחר ט' חדשים.

ולזה אמר הכתוב היפלא מה' דבר ולכאורה דיבור כזה היה צריך לעשות איזה רושם. ואך זה הוא הרושם שנלקח הנס הפלא האמיתי להיות יולדת בשעת הזיקוק בלתי צער עיבור ולידה, ואמר בתמיה המתקיימת היפלא מה' דבר כלומר הן זה נפרש ונפלא שיהיה מה' דבר שיראו הכל כי מה' הוא בלמעלה מן הטבע המכונה על שם הוי"ה המהוה את כל בלתי שום גבול וקצב כידוע. ומעתה נגבל הדבר קצת בבחינת אלהים שגימטריא הטבע להמתין עד כלות ט' חדשים למעוברת. או כה יאמר היפלא וגו' כלומר הכי אוכל לעשות לך עוד דבר פלא והפלא שידעו הכל שמה' דבר אחרי שאמונתך אינו חזק בה' וסביביו נשערה מאוד. לא כן כי אם למועד אשוב אליך כעת חיה והוא לשנה הבאה ולא תיכף כראוי להיות.

ולהבין אומרו כעת חיה כי ידוע אשר עיקר שם חוה הוא חיה, צא ולמד מטעם קריאת השם שהוא לפי שהיא היתה אם כל חי ולכן חיה נאה לקרותה ואך שינה שמה לחוה עבור חטא הנחש שהטיל בה זוהמא ונקראת חוה מלשון חויא אבל עיקר שמה חיה הוא ועל כן אמרו המילדות לפרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו (שמות א', י"ט). כי עיקר צער הלידה נעשה מקללות שנתקללה חוה אחר החטא כאומרו בעצב תלדי בנים וכאשר היתה שרה תיקון חוה ונתקן החטא אז היה ראוי להיות כמו קודם החטא לילד בריוח ולא בצער. ומחסרון האמונה במה שצחקה שרה נתקלקל זה קצת ונשאר כבראשונה. אך ודאי לא כנשים המצריות העבריות כי על כל פנים נתקן בשרה הרבה מתיקון חוה ויצאו שרה ובניה מכלל חוה לחיה באופן שלא יצטרכו כל כך למילדות בגודל צער הלידה כגויי הארצות. והוא אומרו כי חיות הנה שנכנסו לכלל חיה באופן שלא יצטרכו כל כך למילדות, (ועיין במה שכתבנו במקומו). ואפשר לומר כי על כן היתה שרי עקרה אין לה ולד לפי שהיה יצחק צריך לצאת זך ונקי בלתי שום פסולת, וכל עוד שהיתה זוהמת הנחש מכשכש במעיה לא היה יצחק יוצא זך ונקי כל כך, ועל כן הוצרך הקב"ה להמתין לה עד אשר תתוקן אצלה חטא חוה מכל וכל ונעשית בת תשעים שנה בחינת צדיק שנשלמה בצדקתה בשלימות הראוי ואז היתה ראוי להולדת יצחק.

ולזה אמר הכתוב למועד אשוב אליך כעת חיה פירוש בעת שתזכה להקרא חיה בשלימות שתצא מכלל חוה מכל וכל והוא עת אשר תעשה בת צ' שנה שלימות בחינת צדיק ואז ולשרה בן ולא קודם. או כך יאמר הכתוב לפי הנזכר למה זה צחקה שרה וגו' ובזה גרמה היפלא מה' דבר בתמיה המתקיימת שלא תלד עד למועד אשוב אליך מה שהיה ראוי כעת חיה ולשרה בן, פירוש כיון שהיא תיקון חוה ושמה כעת הוא חיה היה מחויב להיות תיכף ולשרה בן שלא יצטרך כלל לעיבור ובזה שליגלגה אבדה זאת ולא תוליד עד מועד הבא וכאמור.

ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה וגו'. זה יבואר על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ה, י"ח) במה שאמר יעקב אבינו ע"ה אנכי עשו בכורך פירוש אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות אבל עשו הוא בכורך וכו' כי ח"ו שיעקב אבינו יוציא דבר שקר מפיו, ואולם אמר לשון המשתמע לתרי אפי והוא בלבבו יכוון על האמת ואם השומע ישמע ויטעה אין לו בכך כלום כיון שבלשונו מכוון גם האמת מה לו במה שהשומע יפרש על דבר אשר לא כן, והוא אמר אנכי מי שאנכי ואני עתיד לשמוע אנכי ועל כן לא אמר אני ועשו הוא בכורך. וכן פירש בזוה"ק (וישלח קע"א:) באמירת דוד המלך לנעריו ואמרת כה לחי ואתה שלום וגו' וזה לשונו: והא אתמר דאסור לאקדומי שלום לרשיעיא וכו' אלא הא אתמר דלקודשא בריך הוא קאמר, וחשיב נבל דעליה נאמר וכו' עד כאן. ונראה שעל זה אמרו חז"ל (בבא מציעא כ"ג:) בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנין מלייהו וכו' דקדקו לומר משנין מלייהו ולא אמרו עבידי דמשקרי כי ח"ו לומר שמשום איזה טעם וסיבה יוציאו דבר שקר מפיהם כי שארית ישראל לא ידברו כזב וחותמו של הקב"ה אמת והמשקר משקר ח"ו בחותם המלך כנודע לחכמי לב, ורק משנין מליהון לומר דבר המשתמע לתרי אפי ובלבבו יכוון על האמת ואם השומע שמע וטעה אין לו בכך. ועל אופן זה אמרו (יבמות ס"ה:) מותר לשנות בדברי שלום ר' נתן אומר מצוה וכו' דוקא לשנות ולא לשקר כאמור וגם זאת דוקא לשם מצוה על דבר השלום וכדומה אבל בלא זה גם לשנות אסור כי דוקא בהני תלת עבידו רבנן ולא בדברים אחרים. וכזה עשתה שרה כאן כי כבר כתבנו אשר עיקר הצחוק היה על רוב זקנתה אבל לא אמרה מזקנותה כי אם מקל וחומר אשר ואדני זקן ומכל שכן היא, ובזה היה דבר ה' אמת שאמר למה זה צחקה וגו' ואני זקנתי כי זה היה עיקר הצחוק. ואמנם שרה להיותה יראה כמאמר הכתוב כי יראה כיוונה דבריה ללשון המשתמע לתרי אפי ואמרה לא צחקתי פירוש לא אמרתי ואני זקנתי רק ואדני זקן ואמת אשר צחקתי ואברהם יסבור כפשוטו לא צחקתי ובזה תצא ידי שניהם שלא תשקר ולא יקפיד בעלה עליה וכנאמר.

או אפשר כך יאמר הכתוב ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי וגו'. כי לכאורה תיבת לאמר אין לו פירוש והיה צריך לכתוב ותאמר אחר בלתי וגו', אמנם אפשר כי היא לא אמרה כלל זאת בפירוש רק במחשבתה היתה זאת ורצתה לאמר. וזה מאמר הכתוב ותצחק שרה בקרבה כי עדיין לא הוציאה מפיה רק בקרבה צחקה ורצתה לאמר אחרי בלתי היתה וגו', והיה זה לפי שכבר הבאנו למעלה דברי הציוני שאז היה הס"מ עומד בפתח האהל של אברהם כי היה מתפחד שיתבטל מכל וכל כי ראה ביתו של אברהם כולם נימולים ולא היה לו שום מקום שיאחז שם, ועל כן סיבב להכשיל המלאך לבשר לשרה בחינת הנוקבא בכדי שיהיה לו מקום להאחז בו. וגם אנו נאמר כי הוא הסית גם לשרה שתצחק על דבר ה' כי הוא השטן הוא היצר הרע כשרואה שהקב"ה חפץ להיטיב לאדם והוא החפץ ברעתו ובא אל האדם ומסיתו ומרפה בידו האמונה בה' ורב טוב יכולתו והשגחתו. ופועל עמו כל כך עד שדובר בפה את אשר בלבבו וברית כרותה לשפתים וכל דיבור ודיבור שמוציא האדם מפיו כן מתעורר נגדו בשמי השמים לטב או לביש וכמאמר חז"ל (שבת קי"ט:) מנין שהדיבור כמעשה שנאמר וכו' וכיוונו לזה שהדיבור למטה נעשה מעשה בשמים להעשות לטובה או לרעה ח"ו. ועל כן הוא כחפץ שיהיה לו איזה מקום להאחז בו וגם רצה ברעת אברהם ושרה הלך ופיתה לשרה שתצחק ולא תאמין בדבר ה' וזאת יהיה סיבה להכשילה ולמנוע הטוב מאתה. ואמנם הקב"ה ברוב חסדיו כשראה זאת והוא כבר הבטיח אחת ושתים שיולד בן לשרה, בא תיכף אל אברהם קודם הוציאה מפיה דבר הזה והודיע לו מה זה היא רוצה לעשות ותיכף נתחרטה שרה על מה שעשתה ונתקיים דבר ה' על מכונו, ואף על פי כן קצת נתקלקל כאשר אמרנו למעלה ומצא הס"מ קצת מקום להאחז.

וזה אמר הכתוב ותצחק שרה בקרבה לאמר וגו' כנזכר שרק צחקה בקרבה ותחפוץ לאמר אחרי בלתי וגו' אבל תיכף ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר וגו' פירוש שהנה כבר צחקה בקרבה ולא אמרה עדיין רק הנה היא רוצה לאמר האף אמנם אלד וגו' וכל זה פיתוי הס"מ בכדי למנוע ח"ו הטוב מאתכם. היפלא מה' דבר כלומר שכוונת הרע ח"ו שיפלא מה' דבר כי אין רצון הרע שיתקדש שם שמים בעולם, וכוונתו לא רק למענכם הוא, כי למעני שלא להרבות כבודי ח"ו לכן אחת דברתי ולא אשנה, והנני מבטיחך בהבטחה למעני למעני אעשה למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, כי הן אני כופל דברי פעם אחת על ידי המלאך ופעם אחת עתה. והן הן הוא שבועה כמאמר חז"ל (שבועות ל"ו.) ואז אין שטן ואין פגע רע לבטל את זאת. ותיכף שרה בשמעה זאת, לבה בחלה בקרבה ורצתה להפך דבריה לאמר בפה לא צחקתי ובזה סברה כי תעקר הנדר מעיקרא ולא יהיה עוד מקום לקטרג, כי אחר שהיא בעצמה אמרה לא כן ממילא אמונתה בה' אמונת אמת והרע יבוטל.

ולזה אמר הכתוב ותכחש שרה כלומר כיחשה במה שחשבה מקודם ועתה לא כן תחשוב וגם רצתה דוקא לאמר בפה מלא לא צחקתי בכדי להשבית אויב ומקטרג כי יראה מאימת הדין. אבל ויאמר לא כי צחקת פירוש שהקב"ה או אברהם אמר לא כן תאמר רק כי צחקת פירוש טוב שתאמר צחקתי כי מכסה פשעיו לא יצליח, כי אדם אשר יאמר לא עשיתי עבירה הלז לא ישבות בזה כח המקטרג אדרבה עוד יוסף להשניא אותו לומר גנב ורצח וגם כיחש וגו' ואם יכפור אדם אוי לו ולנפשו וכמאמר הכתוב (ירמיה ב', ל"ה) על אומרך לא חטאתי, רק מודה ועוזב ירוחם המתודה לפני ה' ואומר אמת חטאתי לפניך ואני מתחרט על זה חרטה גמורה ואני מקבל עלי שלא לשוב עוד לחטא הזה ולא לשאר חטאים בעולם ומבקש מחילה מלפני כסא כבודך בזה יבוטל ויושבת כח הדין והמקטרג, כי הוא לא יכול לקטרג לומר הנה זה האיש כך עשה כיון שהוא בעצמו אומר כך וחוזר בתשובה לפניו יתברך. וכן כאן גבי שרה אדרבה תאמר צחקתי ותודה לפני ה' ותשוב עדיו ובזה יבוטל ויוכנע כל בחינת המקטריגים מעליך ולא יהיה לו מקום לומר שום דבר עליך וכאמור. או יאמר כפשוטו ותכחש שרה לאמר וגומר פירוש שרצתה לאמר לא צחקתי מפני היראה, והקדימה הקב"ה או אברהם לאמר לא כי צחקת כנזכר, והבן. כי לא יעזוב ה' את חסידיו שיצא ח"ו דבר שקר מפיהם ומיד כשחפצה לומר מפני היראה הקדימה לומר לא כי צחקת.

ויקומו משם וגו' וישקיפו על פני סדום ואברהם הולך עמם לשלחם. מה שמודיענו הכתוב שאברהם הלך עמם לשלחם ואינו לעיקר הענין. ואמנם לפירוש הפשוט שהיה סובר אורחים הם כפירוש רש"י בריש פרשה זו וכמאמר חז"ל (קידושין ל"ב:) שמא תאמרו כמלאכי השרת נדמו לו לא נדמו לו אלא לערביים וכו'. הודיע הכתוב צדקת אברהם בזה. כי נודע מאמר הכתוב (משלי י"ג, כ') הולך את חכמים יחכם ורועה בכסילם ירוע, והוא שצריך האדם לראות תמיד להתחבר לצדיקים ואנשי מעשה בכדי שילמוד מהם דרך הטוב, ועל כן מצות עשה בתורה במנין רמ"ח מצוות להדבק בחכמים ובתלמידיהם כמו שכתב הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ב'). כי הנכנס לבית המרקחים או לחנותו של בשם אף על פי שלא לקח כלום מכל מקום ריח טוב קלט כמאמר חז"ל (ילקוט רמז פ"ד בשם פרקי דר' אליעזר) וראשית התחלת רעת האדם הוא התחברותו לחברי גנבים שהם רגליהם לרע ירוצו והוא עמם, ועל כן הזהיר שלמה המלך ע"ה (משלי א', ט"ו) בני אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם, פירוש שלא תאמר אלך אתם ולא אעבור העבירה כי לא תוכל עמוד בזה, ועצת האמת שאל תלך כלל אתם ובזה תנצל. ולזה הזהיר דוד המלך ע"ה אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ובמושב לצים לא ישב. ולא יאמר האדם אשב עמהם ולא אתלוצץ לא כן רק לא תשב עמם. ולזה סיפר התורה בגנותו של לוט כשבחר לו את ככר הירדן לשבת בו ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד ואף על פי כן לא נמנע מלישב עמהן כפירוש רש"י בזה, כי לא נמלט בהיותו יושב עמהם שלא ילמוד ממעשיהם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם שיותר טוב שישב אדם במדברות וביערות ואל ישב בעיר שאנשיה רעים שנאמר (ירמיה ט', א') מי יתנני במדבר מלון אורחים וגו' עיין שם בדבריו הנעימים. ועל כן דרכי בני אדם כשרואין אורח ששואל על אנשי רשע ומכל שכן כשהולך אצלם תיכף מרחיקין אותו ומונעים עצמם מלעשות לו טוב באמרם שנראה שהוא איש לא טוב כיון שהולך להתחבר לרשעים, ואולם אברהם הצדיק אשר קיים אף כל מצות דרבנן כאומרם ז"ל (יומא כ"ח:) אף שראה באלו שנשאו עיניהם לסדום והלכו לשם וידוע הפלגת שם סדום לרשע אין כמוהו והיה לו להיות קצת בלבו עליהם לומר מה לכהן בבית הקברות, מכל מקום הוא בצדקתו דנם לכף זכות לומר אולי יש להם איזה דבר נחוץ ללכת שמה ולא עולתה בהם ולא מנע הטוב מבעליו ללכת לשלחם ללוותם כשאר אורחים הכשרים הצדיקים, וזהו שאמר הכתוב ויקמו משם האנשים וישקיפו על פני סדום ונודע אשר אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד, ומה לאלו לתת עיניהם לשם ומכל שכן לילך אצלם ואף על פי כן ואברהם הלך עמם לשלחם ללוותם כי דן אותם לזכות כאמור והודיע צדקת הצדיק אברהם אשר גדלה למעלה למעלה.

או יאמר לפי דרך זה כי הנה ידוע אשר גדלה מצות לויה לאורח עד בלי שיעור וערך הלא תראה מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ד מהלכות אבל הלכה ב') אחר שחשב שם כל מצות שבין אדם לחבירו כמו ביקור חולים והכנסת כלה והלוית המת והכנסת אורחים וללוותם וכו' אמר שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ע"ה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלו' אותן וגדולה הכנסת אורחים וכו' ולוויים יותר מהכנסתן וכו' וכל שאינו מלוה כאילו שופך דמים וכו' עיין שם שהאריך. והכל הוא כי ידוע סודו מדברי המקובלים שהלווי מציל את האורח מכל מיני רעות וליסטים בדרך אשר הולך, ועל כן אמרו זקני בית דין בעת התוודם על העגלה הערופה ידינו לא שפכה את הדם הזה ואמרו חז"ל (סוטה מ"ו:) וכי סלקא דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה וכו' כי אלו היו מלווין אותו לא היה קורה לו אסון בדרך בשום אופן ונודע זאת לכל, ועל כן אמרו שם אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר כל מי שאינו מלוה ומתלוה כאלו שופך דמים וכו' ולזה אמר הכתוב ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדום ונמצאו הולכים למקום סכנה מאוד כי אנשי סדום רעים וחטאים, ועל כן ואברהם הלך עמם לשלחם לקיים בהם מצות לויה שלא יארע להם שום נזק וצער וכפירוש רש"י שכסבור אורחים הם וצריכים לשמירה על הדרך.

וגם יאמר ויקמו משם האנשים וישקפו וגו'. כי לכאורה לא היה צריך לכתוב רק וישקפו האנשים על פני סדום כי זה עיקר ההודעה שמודיע הכתוב. ואכן יבואר על דרך שאמרה הצרפתית לאליהו (מלכים א' י"ז, י"ח) כי באת אלי להזכיר את עווני ואמרו חז"ל (ילקוט חלק ב' רמז כ"ט) עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה אנשי בני עירי והיה מעשי רבים על אנשי בני עירי והייתי צדקת ביניהם עכשיו שבאת אצלי וכו' לא נחשבתי לכלום ואין צדקתי נזכרת, ומכל שכן כשרואין מעשה צדיק ומעשה רשע יחד בודאי יגדל הרע למאוד מאוד להיות שני הפכים מקצה אל קצה והנה חטאת סדום ידוע אשר שבתו עובר אורח מביניהם ואורח ברגליו אליהם לא יבוא כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ט.) שאמרו באו ונשכח תורת הרגל מארצינו ומקרא מלא אמר הכתוב (יחזקאל ט"ז, מ') ויד עני ואביון לא החזיקה, ולהיפך מהם היה אברהם אבינו שכל ימיו היה רודף אחר זה להכניס אורחים ולהאכיל פתו לעניים ולזה כשהיו המלאכים אצל אברהם וראו הנהגתו אז נתגנה בעיניהם מאוד מאוד מעשה סדום והביטו עליה לרעה מאד, וזה אמר הכתוב ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדום לאשר קמו מביתו של אברהם השקיפו מאד לרעה על פני סדום כמאמר חז"ל (ר"ש פרק ה' דמעשר שני משנה י"ג בשם הירושלמי) כל השקפה שבתורה לרעה וכו', כי על ידי צדקת הצדיק נתגנה מאד מעשה הרשעים, ולזה כיון שאברהם אבינו ראה את זאת הלך עמם לשלחם בכדי שיכבשו רחמי אברהם את כעסם הזעף הגדול אשר הם זועפים, ופעל בזה שזכר הקב"ה את אברהם והציל את לוט בן אחיו. ולזה אמר הכתוב ואברהם הלך עמם לשלחם בכדי שיזכר ויפקד זכותו לבן אחיו להמתיק הכעס הגדול כאמור.

וה'אמר המכסה אני וגו'. לדקדק שינוי לשון הכתוב מבשארי מקומות שבכל מקום אומר ויאמר ה' וגו'. וכאן שינה לכתוב וה' אמר, ונראה על פי אשר נודע כי אין כמדת הקב"ה מדת בשר ודם כי הנה בשר ודם אם יארע לו איזה דבר שיהיה על ידי זה בשמחה וגילה ורנה אז לא יוכל לפעול אז שום בחינת הכעס ודין ואומר לא אעשה עתה זאת ויהיה מונח לזמן אחר. וכן כשיהיה בכעס וזעף גדול לא יוכל אז לעשות דבר השמחה והחסד. כי האדם הוא בעל גבול ומדה וכשימולא כל גופו בדבר אחד לא יוכל אז עשות השני כי לא יהיה בקרבו שני הדברים. להיות ממולא בדבר אחד עד גבולו. אבל לא כן הקב"ה שהוא בעל בלתי גבול ותכלית וכשהוא עושה חסד גדול ורחמים מרובין לאחד אף על פי כן באותו רגע הוא דן למכעיסיו ועוברי רצונו. וכן להיפוך כביכול כשהוא בכעס וזעף גדול, בזה לא ימנע מעשות החסד והשמחה לעושי רצונו כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רמ"ו) בפסוק ה' איש מלחמה ה' שמו אף בשעה שהוא נלחם ונוקם באויביו אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם ולא כמדת מלכי אדמה וכו' עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (חלק ב' ל"ו: ונ"א:) עיין שם והכל כי הצור תמים פעלו והוא שלם בכל השלימות וכלול תמיד מכל הגוונין. וידוע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"א, ב') כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו ולזה אמר הכתוב וה' אמר המכסה אני מאברהם, כלומר לפי שאלהינו ברוך הוא שלם בכל השלימות ובכל מקום נמצא הוא ובית דינו בחינת החסד ובחינת הדין לכן גם בעת הזעם שזעם על הסדומים אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה, ואולי ברוב צדקת אברהם ימצא חסד וחנינה בבקשת הרחמים שיכבשו רחמי את כעסי מהם לרחם עליהם. על ידי חסדי אל הנמצאים גם בעת הדין. ויצא מזה מה שניצול לוט בזכות אברהם כנזכר למעלה לפי שביקש רחמים עליהם וכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה כמאמר חז"ל (בבא קמא צ"ב.) ולכן נענה אברהם להציל אחיו מאש התבערה. ולזה אמר הכתוב (לקמן י"ט, כ"ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. כי אף בעת הדין הגדול שעשה לשחת סדום ועמורה זכר את אברהם להציל את לוט כי הצור תמים פעלו, וברוגז רחם יזכור עשות חסדיו. ולא די שניצול לוט, אף עיר מערי סדום ניצול עמו כמאמר הכתוב (שם שם, כ"א) הנה נשאתי פניך לבלתי הפכי את העיר אשר דברת והכל על ידי תפלת אברהם וזכותו ולכן וה' אמר המכסה אני מאברהם וכנאמר.

או יאמר המכסה אני מאברהם. כי דרכי בני אדם כשאחד רוצה לעשות דבר אכזריות לחבירו כמו להכותו וכדומה אז רואה להסתיר מעשיו מבני אדם אחרים המכירים אותו, ובינו לבינו יעשה דבר האכזריות כי בוש לעשות זאת בפני בני אדם. לצד שהוא דבר שאינו ישר כל כך, או ירא שזה העומד נגדו ימליץ על המוכה טוב וימנע אותו מלהכותו, והוא חפץ להענישו דוקא. וביותר יצניע עצמו בפני אדם שיודע בו שהוא בעל חסד ורחמן. או כדומה בדבר עבירה, אדם בוש לעשותו בפני צדיק אבל בפני רשע כמותו לא יבוש בזה כי שניהם כאחד לרע ירוצו. ואכן אם יעשה אדם דבר הישר והאמת, עושהו בפני הכל לרעים ולטובים כי הדבר נכון ולא עולתה בו.

וזה אמר כאן ה' בה"א התימה המכסה אני מאברהם וגו' כלומר וכי אעשה כזה שאהיה צריך לכסות עצמי מאברהם להיותו בעל חסד גדול ורחמן ויודע בטוב ובחסד ובעת עשיית הדין הגדול אכסה עצמי ממנו שלא ימליץ טוב עבורם או שלא אתבייש ח"ו. דבר זה אינו בחיק הבורא יתברך ובפניו אעשה ואם יוכל ללמד זכות עליהם אדרבה כן יעשה וגם חפצי ורצוני בכך ולא אעשה דבר בלעדו כי אמת ומשפט אתי.

או ירצה לפי דרך זה כי אנ"י ידוע שהוא בחינת דינא דמלכותא והוא הממטיר על רשעים פחים, ועל כן יאמר הכתוב המכסה אני מאברהם אם אכסה בחינת הדין מאברהם שאעשה הדין בלתי ידיעתו כאלו ח"ו היה דבר שלא כהוגן. לא כן בפניו אעשה מה שיוכל להמליץ ימליץ וכדבר האמור.

גם יאמר המכסה אני מאברהם וגו'. כי הנה אמרו חז"ל (מכות י"א.)שאליהו לא חפץ לדבר עם ר' יהושע בן לוי על שאכל אריה לההוא גברא סמוך לעירו ולא הגין זכותו שלא יקרה זאת סמוך אליו. והנה אם אליהו לא חפץ לדבר אתו ודאי מכל שכן שהקב"ה לא ידבר עם איש כזה, ועל כן לכאורה היה ההוה אמינא אשר במעשה סדום שנהפכו כל הערים האלו ולא הגין זכות אברהם עליהם להיות ח"ו יכוסה דבר הקב"ה מאברהם הצדיק שלא ידבר אתו, ולזה אמר הכתוב המכסה אני מאברהם אשר אני עושה פירוש וכי בשביל דבר זה שאני עושה אכסה מאברהם מלדבר אתו מפני שלא הגין זכותו עליהם הלא ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו וגו' כי ידעתיו פירוש אהבתיו אהבה רבה. ונמצאת למד מזה אשר זכותו גדול למאוד מאוד שיהיה לגוי גדול כל כך ונברכו בו. אבל ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד ולצד גדלות וכבידות עונותיהם יהיה זאת על עצמותם ולא מפני קטנות זכות אברהם, ועל כן אדרבה אתו אדבר ואתיעץ בדבר אולי ימצא איזה זכות עליהם ולא אשחיתם. אבל כשלא ימצא בהם שום דבר טוב וחטאתם כבדה מאוד אז אעשה כלה להם ואברהם יגדל למעלה למעלה על ידי זכותו כאמור.

עוד יתבאר אמרי כתוב הזה על דרך שכתב בזוה"ק (בראשית נ"ז.) בפסוק וינחם ה' כי עשה את האדם וגו' וזה לשונו: כד קודשא בריך הוא בעי לאובדא לחייבי עלמא נטל ניחומין עלייהו וקביל ניחומין כביכול כמאן דמקבל ניחומין על מה דאביד כיון דקביל ניחומין ודאי דינא אתעביד ולא תליא מלתא בתשובה אימתי תליא בתשובה עד לא קיבל תנחומין עלייהו הא קיבל תנחומין עלייהו לא תליא מלתא בתשובה כלל ודינא אתעביד וכדין אוסיף דינא על דינא וכו' עד כאן, ולכאורה היכן מרומז בכתוב מה שהקב"ה קיבל תנחומין ואיזה תנחומין קיבל ונראה כי הנה ענין התנחומין מבשרי אחזה מבשר ודם ח"ו כשנעדר מאתו בן או בת אז הוא מתנחם במה שנשאר לומר מי יתן ויתקיימו אלו ואזכה לראות בהם שמחה ונחת ובזה הוא מתנחם על הנאבדים וכן כביכול ברוך הוא וברוך שמו למעלה למעלה כשמאבד מעשה ידיו אז מתנחם באלו הנשארים לומר מאלו אקבל תענוג ונחת רוח, ולזה אמר הכתוב שם וינחם ה' וגו' פירוש קיבל תנחומין על אבדן מעשה ידיו ומה הן התנחומין אומר הכתוב ויאמר ה' אמחה וגו' מאדם עד בהמה וגו' ונח מצא חן בעיני ה' וזהו התנחומין שקיבל הוא יתברך להיות שמח בהנשאר ונח מצא חן אצלו שעל ידי יחודש העולם ויתקיים מזרעו לעד ולעולמי עולמים והקב"ה יקבל נחת רוח מהם, ואחרי זה אמר הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה וגו' ויאמר אלהים קץ כל בשר בא לפני והנני משחיתם וגו' כלומר הנני משחיתם ודאי ולא יועיל שום דבר עוד בשום אופן, וזה לפי שהקדים נח איש צדיק תמים היה ובזה מצא הקב"ה מקום להתנחם בו ומצא חן אצלו שעל ידי יתקיים עולם ומלואו ואין אחר תנחומין כלום ובזה יש לומר טעם למה שלא התפלל נח על בני דורו כי ידע אשר אין אחר התנחומין כלום, ועבור זה הוצרך משה רבינו ע"ה למסור נפשו בהתפללו על ישראל כי הקב"ה אמר לו ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. פירוש הניחה לי לחתוך הגזר דין להיות יחרה אפי לכלותם ואקבל תנחומין עליהם ממה שאעשה אותך לגוי גדול ואז לא יועיל שום דבר. ולזה אמר משה למה ה' יחרה אפך וגו' ולא אמר למה תכלה עמך כי עיקר בקשתו היה שלא יחרה האף כל כך עד שיקבל תנחומין ואז הם אבודים ח"ו. ולא הועיל עד שאמר אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' שמסר גרמיה למיתה עליהם כמו שאיתא בזוה"ק בכמה מקומות (ובפרט בבראשית ס"ז: ובויקרא י"ד:) ובזה אי אפשר עוד לקבל תנחומין כיון שגם משה לא יהיה להתנחם בו ולעשות אותו לגוי גדול ובזה ישקוט הזעם והחרון אף

והנה איתא (בזוה"ק פרשה זו ק"ו.) וזה לשונו אמר ר' אליעזר אוף אברהם לא עבד שלימו כדקא יאות כו' אברהם תבע דינא דלא ימות זכאה עם חייבא ולא אשלים דלא בעי רחמי בין כך ובין כך אבל מאן עבד שלימו דא משה דכיון דאמר הקב"ה סרו מהר מן הדרך כו' עד דאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ואע"ג דכולהו חטו לא זז מתמן עד דאמר לו סלחתי כדבריך אבל אברהם לא אשגח אלא אי אשתכח בהו זכאה וכו' עד כאן.

ובזה אפשר לומר כי הנה הקב"ה החפץ חסד ורוצה בטובת בריותיו אף ברשעים גמורים שלא יכלם ואמר בכיון זאת לאברהם שרצונו לכלותם בכדי שיבקש רחמים עליהם להצילם כאשר אמר למשה ועתה הניחה לי ואמרו חז"ל (שמות רבה מ"ב, ט') שפתח לו פתח שיתפלל בעדם והיתה כוונת הקב"ה שיעשה אברהם כמשה למסור נפשו עליהם ובזה יצילם ודאי כי לא יהיה לו במה להתנחם וכאמור.

ולזה אמר הכתוב וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' כלומר כי זה אשר אני עושה באבדון הרשעים הוא להיות אשר אני מתנחם באברהם אשר אברהם יהיה לגוי עצום ואחר התנחומין שוב לא יועיל דבר ועל כן צריך אני להודיע זאת לאברם תיכף אולי לא יחפוץ בזה שישאר הוא והם יאבדו כאשר עשה משה וימסור נפשו עליהם וינצלו. ולזה אמר הקב"ה לאברהם ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. פירוש אם כמדת הדין החזק המקטרג לפני עשו פירוש שכל כך גדלה עונותיהם שלא יוכל בשום אופן להשקיט מדת הדין וכל כך עשו שיהיה מדת הדין עומד בחזקה לפני אז כלה אעשה להם. ואם לא אדעה פירוש אם יהיה אופן שיקל כח הדין והקטרוג אז אדעה להתפרע מהם ביסורים ולא אכלם והיה כוונת הקב"ה שאברהם ישקיט מדת הדין במסירת נפשו ולא יהיה עם מי להתנחם וינצלו אבל אברהם לא עמד בכוונת הקב"ה וביקש רחמים סתם אולי ימצא צדיקים בתוכם ולא היו ונאבדו כולם.

ואברהם היו יהיה. להבין אומרו היו יהיה ולא סתם ואברהם יהיה לגוי גדול וגו' ונראה כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ה, ב') אמר ר' שמעון בן יוחאי אין העולם יכול לעמוד בפחות משלושים צדיקים כאברהם אבינו מה טעם ואברהם היו יהיה, מנין יהיה תלתין אי תלתין אינון אנא וברי תרין מנהון ואם כ' אנא וברי תרין מנהון וכו' עד ואם חד הוא אנא הוא. וצריך להבין דברי מאמר הזה שתחילה אמר שאין העולם יכול לעמוד בפחות מל' צדיקים כאברהם ואיך אמר אחר כך ואם כ' הם או עשרה עד ואם חד הוא, הרי אין העולם יכול לעמוד בפחות משלושים. ועוד יקשה כי הלא מצינו מעשה מזוה"ק (בליקוטי בראשית סימן י"ז מובא בילקוט ראובני על פרשה זו) וזה לשונו: יומא חד נפיק ר' שמעון וחזי עלמא דחשיך ואפל ואסתים נהורא, אמר ליה ר' אלעזר תא ונחזי מה בעי קודשא בריך הוא, אזלו ואשכחו חד מלאכא דדמי לטורא רברבי וכו' אמר ליה ר' שמעון מה את בעית למעבד, אמר לו בעינא למחרביה לעלמא כו' אמר לו ר' שמעון במטו מינך זיל קמיה קודשא בריך הוא ואמר לו בר יוחאי שכיח בעלמא, אזל ההוא מלאכא קמיה קודשא בריך הוא וכו' עד הא אית חד ואנא הוא דכתיב וצדיק יסוד עולם וכו' עד כאן. הרי דבצדיק אחד כמו ר' שמעון בן יוחאי די לקיום העולם ואיך יאמר שלא יתקיים העולם בפחות משלושים כאברהם וכי לא הגיע צדקת אברהם למעשה ר' שמעון בן יוחאי. ומפורש אמרו חז"ל (יומא ל"ח:) אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים.

ולכך נראה שכך פירושן של דברים. אין העולם יכול לעמוד בפחות משלושים צדיקים כאברהם פירוש שזכות שלושים הצדיקים יהיה על כל פנים כאברהם לחוד ובפחות מזה אין העולם יוכל להתקיים. ועל כן אמר אי תלתין אינון שכל השלושים יחשבו כאברהם אנא וברי מנהון ואם כ' אינון פירוש שלא יש כי אם כ' שזכותם גדלה כאברהם אני וברי מנהון וכו' עד ואם חד הוא שגדלה זכותו כאברהם אנא הוא כי זה אי אפשר להיות שלא ימצא כזכות אברהם בעולם, שאם לאו לא יעמוד. כי אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט'). ואמנם עד שיעור זה גזרה חכמתו יתברך שעל כל פנים לא יהיה יותר מלמ"ד צדיקים להצטרף אבל אם פחות משלושים מה טוב, ולזה אמר הכתוב ואברהם היו יהיה פירוש שאברהם בעצמו הוא כמו יהיה מנין שלושים הצדיקים שעליהם העולם עומד הנה זכותו יגן על העולם כמוהם ועל כן אי אפשר לאבד העולם בלתי ידיעתו כי הנה זכותו מגין על העולם ורק כשגם הוא בעצמו לא ימצא ללמד זכות עליהם כי חטאתם כבדה למאוד אז ימחו על קדושת שמו באין מרפא.

לגוי וגו' ונברכו בו וגו'. נראה שהכתוב מרמז בזה על ישראל דוקא שיצאו ממנו כי זה הוא עיקר התנחומין שהתנחם הקב"ה באברהם במה שיצאו ישראל ממנו עובדי ה' שיעשו לו נחת רוח בעבודתם, וזה שאמר לגוי גדול ועצום וזה נאמר בישראל (דברים כ"ו, ה') ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וגו' כאשר סידר בעל ההגדה והוא מהספרי תבוא (מובא בילקוט רמז תתקל"ח) ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינים שם פירוש מצוינים בתורה ובמצוות וזה אינו כי אם בישראל ולא בנכרים, וגם ועצום כמו שנאמר (שמות א', ז') ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו וגו' כי גם ברכה הזו אינו שייך כי אם בישראל. כי נודע טעם מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כי הנותן פרוטה לעני הוא בחינת יחוד וא"ו ה"א שבשם כי הוא"ו הוא הנותן וה"א המקבל והם מעוררין מיין נוקבין למעלה למעלה ומתיחדין בחינת יו"ד ה"א שבשם ואז נעשה שם הוי"ה כסדרו, ונעשה ששה אותיות ו' ה' והוי"ה ועל ידי זה מתברך בשש ברכות. אבל כל ברכה כלולה מארבע כי אין ברכה יורד לישראל כי אם מבחינת יחוד ארבע אותיות שמו הגדול. ועל זה אמר הכתוב (ישעיה נ"ד, י"ב) ושמתי כדכד שמשותיך כי ברכת השמש נקרא על שם צדקה כמאמר הכתוב (מלאכי ג', כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו' ובצדקה מתברכין בו' פעמים ד' ונעשה כ"ד וזה כד כד שמשותיך והבן. ועל כן נאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו ארבעה לשונות של ריבוי כי אין ברכה יורדת להם אם לא בכלילת ארבעה כי חלק ה' עמו והם הדביקים בשם הגדול והקדוש הזה כמו שהוא בזוה"ק כמה פעמים. הרי אשר גם ועצום אינו מרמז כי אם על ישראל, וזה שנאמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום שיצא ממנו אומה גדולה וחשובה כזו עם ישראל, וגם ונברכו בו כל גויי הארץ פירוש בגוי גדול הזה יתברכו כל יושבי הארץ כאומרם (יבמות ס"ג.) אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל אפילו ספינות הבאת מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל וכו' עד כאן וכי תימא מפני מה יזכו בניו דוקא לזה שיהיו גוי גדול ועצום כנזכר. לזה אמר,

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'. כלומר כי הן זו החיבה וזו האהבה שאהבתיו הוא רק למען אשר יצוה את בניו ועל כן בניו הם אשר יזכו לזה להיות גוי גדול כנזכר.

ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. פירוש שישמרו ללכת בדרך שה' הולך בה כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו') מוהלכת והוא כאומרם ז"ל (סוטה י"ד.) הדבק במדותיו מה הוא רחום וכו' מה הוא מלביש ערומים מבקר חולים אף אתה היה מלביש ערומים מבקר חולים וכו' וגם זה הוא דוקא בישראל כי סימני אומה ישראלית ביישנים רחמים גומלי חסדים כמאמרם (יבמות ע"ט.) מה שאין כן בנכרים אשר אין להם זאת, ואומר הכתוב גם באלה ידמו לי ישראל בניו של אברהם לעשות צדקה ומשפט על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין ו':) על פסוק (שמואל-ב ח', י"ד) ויהי דוד עושה משפט וצדקה וגו' והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וכו' אתאן לת"ק דן את הדין וכו' וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו זה משפט וצדקה, משפט לזה וצדקה לזה וכו'. וזה הכל מדת הקב"ה כמו שאמר הכתוב (ירמיה ט', כ"ג) כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה וגו'. ובאלה חפצתי שיעשו אחרים גם כן כן בכדי להדבק במדותי ועל כן באלה המדות אשר יעשה יהיו לגוי גדול מצוינים בתורה ומצוות, וכל זה יהיה מאברהם ועתה לך ראה מעלתו.

או יאמר כי ידעתיו וגו' על דרך מאמר חז"ל (קידושין פ"ב.) מצינו שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה וכו' כי זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס"א, א'), כי סוד ה' ליראיו, והכל הודיעו ה'. וזה כי ידעתיו למען אשר יצוה פירוש הודעתי אותו בכל, למען אשר יצוה גם הוא את בניו ושמרו דרך ה' כנאמר. ואחרי כלות דברי התנחומין שהתנחם באברהם במה שהוא יהיה לגוי גדול חזר לגזר דין של סדום ועמורה.

ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד. להבין כפל דברי אלהים בזה נראה שכיוון הקב"ה לתרץ שלא ישיב אברהם כמו שהשיבה ברוריה דביתהו דר' מאיר לר' מאיר מי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב (ברכות י'.).

ואך שורש הענין הוא כי הנה אמרו חז"ל (יומא י"ט:) שאמר אליהו האידנא יומא דכיפורי הוא ואיבעלו כמה בתולות בנהרדעי ולכאורה לפלא הוא כי הלא נודע אומרם (במדבר רבה י"ח, כ"א ובנדרים ל"ב: ועיין ברש"י ור"ן שם) שאין כח להשטן כלל בכל היום יום הכיפורים כי השטן גימטריא שס"ד שאין לו כח כי אם בשס"ד ימים בשנה, והשנה הוא שס"ה ימים. כי יום אחד בשנה אין לו כח ואיזה, זה יום הכיפורים. ונודע אשר הוא השטן הוא יצר הרע כמאמר חז"ל (בבא בתרא ט"ז.). וכיון שאין לו כח אז ביום ההוא מאין יהיה זאת שאדם יעבור עבירה ביום זה אם אין היצר הרע מסיתו.

אכן נודע הדבר אשר הרגל נעשה טבע וכשאדם מרגיל עצמו בתאוות היצר הרע באכילה ושתיה מרובה כסוס כפרד בלי מורא שמים עליו ובשארי תאוות ובפרט בתאות המשגל אז כל אלה התאוות נעשין טבע אצלו ועובר אחר כך העבירה שלא בכוחות היצר הרע כלל מה שמסיתו כי אם משרירות לבו הרע מה שטינף עצמו בתאוות מרובות. וזה מאמר הקרא (ישעיה ל', א') למען ספות חטאת על חטאת כי יצר הרע נקרא חטאת כנראה מדברי חז"ל שאמרו (סנהדרין צ"א:) יצר הרע ניתן באדם משעת יציאה ומקרא מסייעתם שנאמר (בראשית ד', ז') לפתח חטאת רובץ וכו' והם מוסיפים לעבור מתאוות עצמן יותר מעבירות שמסיתן היצר הרע כי אחר ההרגל בתאוה קשה מאוד לפרוש, וזה הוא האל זר שבך שהזהיר הקרא (תהלים פ"א, י') לא יהיה בך אל זר כי זה קשה מכולם מי שנעשה בו בעצמו ממש אל זר שכל כך נטבע בתאוה עד שעושה מעצמו בלתי כוחות היצר הרע זה הוא קשה מהכל, ולזה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ"ז, ג') כבד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם. כי היצר הרע קרוי אבן כמאמר חז"ל (סוכה נ"ב.) וגם החול נראה שירמוז על היצר לפי שהוא מתחדש על האדם תמיד כאומרם שם (תהלים רל"ט, י"ז) אספרם מחול ירבון (גם החול עם הכולל גימטריא טמא שהוא אחד משמותיו כאומרם שם) אבל כעס הבא מהאויל בעצמו ממה שהוא עושה בהתחזקות תאותו שלא מצד היצר הרע זה כבד מאוד מחטאת היצר הרע. ואפשר זה אמר קין גדול עווני מנשוא פירוש זה שנקרא עווני שלי לא מצד היצר הרע זה גדול מנשוא.

והנה אלו העוונות שבאין אל האדם מכוחות היצר הרע וכת דיליה על אלו נאמר יתמו חטאים ולא חוטאים כי אילו בטל מהן כח היצר הרע אז ורשעים עוד אינם וברכי נפשי את ה' ויחזרו בתשובה לפני בוראם, ואך באלו העושין העבירות מדעת עצמן לאלו אין מועיל ביטול כח היצר הרע כי (יחזקאל ל"ב, כ"ז) ותהי עוונותם על עצמותם, שעצמותן מעצמם יעשו העוונות ועל כן האידנא יומא דכפורי ונבעלו כמה בתולות הכל משרירות לבם הרע. וזה היה חילוק הדעות בין ר' מאיר ודביתהו שר' מאיר סבר שהני בריוני כבר יצאו מכוחות היצר הרע ומוסיפים לחטוא מדעת עצמן ואינו מועיל ביטול היצר הרע ולכן היה מתפלל עליהם שימותו, ואך ברוריה השיבתו נבעי רחמי דלהדרי בתשובה שיבוטל כח היצר הרע מהם ונראה אפשר יחזרו בתשובה, ולא חזק רשעם עדיין כל כך ויתמו חטאים כתיב ולא חוטאים.

וזה אשר הקדים הקב"ה לאברהם בעת הודיעו כליון אנשי סדום מפני רוע מעלליהם, ופן יאמר אברהם יתמו חטאים כתיב ולא חוטאים ותבטל כח היצר הרע מהם ואז יחזרו בתשובה לפניך, ועל כן אמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה כלומר הנה מדת הדין החזק כח המקטרג הוא רב וגדול למאוד והוא השטן הוא היצר הרע אשר על ידו חטאו מאוד, יורד ומסטין ועולה ומקטרג. אבל חוץ לזה הנה וחטאתם כי כבדה מאוד כלומר חטאתם חטאת עצמן מה שהוסיפו חטאת על חטאת מכח תאוותם והרגל נפשם בעבירה זה כבדה מהכל לפי שלא יועיל לזה שום טענה לומר יתמו חטאים. או אפשר לפרש וחטאתם כי כבדה מאוד על דרך שאמרו ז"ל (קהלת רבה ג' פסוק י"א) והנה טוב מאוד טוב זה יצר הטוב מאוד זה יצר הרע הרי שהיצר הרע נקרא מאוד, לזה אמר וחטאתם כבדה מא"ד כלומר חטאת עצמן כבדה מחטאת שבא מכח היצר הרע הנקרא מאוד. ואל תתמה, שהיה צריך לכתוב ממאוד. כי המם של מאוד אינה מיסוד התיבה ואין שורש בתיבה כי אם אד כנודע למדקדקים. ולזה אמר הכתוב,

ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. פירוש אדרה לסוף מעשיהם ואראה בהם אם כצעקתה של מדינה הבאה אלי עשו הם מעצמם בלי פתוי היצר הרע אז כלה ונחרצה הגזירה עליהם ולא יועיל דבר, ואם לא שלא עשו דעת עצמן כל כך רק נתערב בהם פתוי היצר אז אדעה להפרע מהן ביסורין ועל ידי היסורין נכנע כח הרע והיצר הרע שבהם ויחזרו בתשובה לפני.

ויפנו משם וגו' ואברהם עודנו וגו'. לכאורה לפי קישור לשון הפסוקים שאמר ה' לאברהם זעקת סדום ועמורה כי רבה היה צריך לכתוב תיכף ויגש אברהם ויאמר האף תספה וגו'. ולמה נכתב באמצע ויפנו משם האנשים וילכו סדומה וגו'. ואמנם יכוון הכתוב למה שאמרו חז"ל (ברכות י'.) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ולזה אמר הכתוב אחר שהודיע הקב"ה לאברהם מה שרוצה לעשות, הגם שראה אברהם שכר יצאו השלוחים לעת הגזר דין להשחית והרי החרב מונח על צואר סדום ועמורה מכל מקום לא נמנע מלבקש רחמים, וזה ויפנו משם האנשים וילכו סדומה שהלכו לעשות שליחותן ואף על פי כן ואברהם עודנו עומד לפני ה' בצלותא ובעותא אולי יכבשו רחמי הקב"ה את כעסו.

או יאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה'. פירוש שראה בחינת הרחמים גם בעת הכעס כאשר כתבנו למעלה כי הצור תמים פעלו ושלם בכל השלימות וגם בעת הזעם לא כלו רחמיו. ועבור זה,

ויגש אברהם ויאמר וגו'. ולכאורה צריך להבין סתירת דבריו בזה. כי תחילה פתח ואמר האף תספה צדיק עם רשע כלומר וראוי להיות הצדיקים שבתוכה נשארים חיים, וסיים ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים שגם הרשעים ינצלו בזכות הצדיקים, ואחרי זה חזר לומר כאשר בתחילה חלילה לך להמית צדיק עם רשע.

ואמנם הכל קאי על למעלה במה שאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה'. שראה במדת הרחמים של אלהינו ברוך הוא אשר לא תמו חסדיו גם בעת האף והכעס, ועל כן גש ואמר האף תספה צדיק עם רשע ופירש רש"י האף ישיאך שתספה צדיק עם רשע כי הנה בעת החסד והרחמים ידוע לי שלא די שלא תכלה צדיק ורשע, שאף הרשעים ינצלו בזכות הצדיקים כי גדולים צדיקים שהמפכין מדת הדין למדת הרחמים ובכוחם הגדול ימתקו הדין מעירם וממדינתם וכמו שאמר הכתוב להלן ונשאתי לכל המקום בעבורם. ואולם בעת החימה והכעס אולי האף ישיאך שלא די שלא ינצלו הרשעים בזכות הצדיקים גם תספה צדיק עם רשע ומה תעשה לשמך הגדול בחינת החסד והרחמים הכלולים בעת הדין אם לא תרחם גם על הצדיקים ואולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה. כלומר זה יכול להיות אשר האף ישיאך שלא תשא למקום למען הצדיקים ולא ינצלו הרשעים בזכות הצדיקים, אבל חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע כי איה חסדך ורוב רחמיך. ועוד וכי יכול להיות,

והיה כצדיק כרשע. שצדיקים ורשעים יהיה להם בחינה אחת כי הנה בעת הטוב בעת שהצדיקים גוברין ומעשיהם מרובין על מעשה הרשעים אז מגין זכותם גם על הרשעים, וגדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים וגם הרשעים ינצלו בזכותם עמהם, ואם כך יהיה גם במדת הרשעים שאם הם גוברים יכלו גם הצדיקים עמהם להיות תם ורשע מכלה אז והיה כצדיק כרשע במשקל השוה ולא כן הוא כי הנה מרובה מדת הטובה ממדת פורעניות על אחד מת"ק כמו שאיתא בתוספות (סוטה י"א. דיבור המתחיל מרים בשם התוספתא).

חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. פירוש כי הנה ידוע מדברי הרמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות תשובה הלכה א') אשר הקב"ה דן ושוקל את המדינה בכללה אם רובה זכויות או עוונות וכן כל עיר ועיר כמו כן, וכן כל יחיד ויחיד. ודן אברהם לומר שכך צריך להיות המדה שתחילה יהא נידון המדינה בכללה ואם המדינה רובה זכויות ינצל המדינה כולה הרשעים עם הצדיקים בזכותם. ואם רובה עוונות אז ידין כל עיר ועיר, ועיר שרובה זכויות ינצלו כולם ובאם לאו ידון כל אחד ואחד ומי שיהיה צדיק ינצל, ולא ימות צדיק עם רשע.

וזה אומרו השופט כל הארץ לא יעשה משפט פירוש וכי בשביל שאתה שופט כל הארץ בכלל, לא תעשה משפט להמית הצדיקים אשר בקרבה ברובה עוונות. לא כן, כי אם הצדיקים תציל ולא תועיל המשקל כי אם בהיות רובה זכויות שינצלו הרשעים בזכות הצדיקים, ולא בהיפוך. כי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות על אחת מחמש מאות כנזכר.

ויאמר ה' אם אמצא וגו'. גילה ה' צדקתו ורוב חסדו בזה בכמה פנים ואמר לאברהם לא כמו שאתה מבקש שינצלו הצדיקים לבד, כי אם אמצא לא די שינצלו הם אף ונשאתי לכל המקום בעבורם ואציל גם הרשעים בזכותם. ואכן דקדק לומר אם אמצא בסדום והדר בתוך העיר ואחד מהם ודאי מיותר ואפשר גם שניהם כיון שמסדום היה מדבר אם היה אומר סתם אם אמצא חמשים צדיקים ודאי נדע אשר על סדום הוא אומר. ואמנם הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ט, ט') כל צדיקים הנאמר בסדום צדיקם כתיב חסר בלא יו"ד צדיקי נובלי הם פירוש (מראים עצמם צדיקים ואורבם טמון בתוכם) ולזה אמר הקב"ה אף אם אמצא בסדום חמשים צדיקים הגם שהם צדיקי נובלי ואינם צדיקים גמורים אף על פי כן ונשאתי לכל המקום בעבורם. ועוד יותר אמר לו הקב"ה אף אם יהיו נ' צדיקים בתוך העיר פירוש צדיקים לפי ערך עירם ואילו היו בעיר אחרת לא היו נחשבים לכלום וכאשר נאמר אצל נח הצדיק בדורותיו שהיה צדיק לפי ערך הדור. או כעין שאמרה הצרפתית לאליהו עד עתה היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה בני עירי והייתי צדקת ביניהם (ילקוט חלק ב' רמז כ"ט). אף על פי כן ונשאתי לכל המקום בעבורם. וצדיקים לפי ערך העיר הוא על פי מה שכתבנו לעיל שחטאת סדום היה גדול מפני עוונות עצמם שלא מצד כח היצר הרע ואם אמצא בהם נ' צדיקים שיצדקו בטענה לומר אין העבירות מאתנו כי אם מכוחות היצר הרע ושאור שבעיסה מעכב אפילו בצדקת טענה זו לבד ונשאתי לכל המקום הרע הזה מפורסם לרשע בעבורם, והכל לגודל רב חסדו וטובו ומרבה להיטיב.

ויען אברהם ויאמר וגו' ואנכי עפר ואפר וגו'. צריך לדעת אומרו כאן ואנכי עפר ואפר מה שייך לענין שעומד בו וחז"ל (בראשית רבה מ"ט, י"א) אמרו וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים ואפר על ידי נמרוד וגם זה צריך להבין מה ענינו לכאן. ואמנם הנה נודע עיקר צדקת אברהם והדרך הלך בו הוא להדבק במדת החסד של בורא עולמים ברוך הוא להדמות אליו במדה זו כאשר יוכל לגמול חסד לכל באי עולם. והנה בקשת אברהם אבינו היה לפי ערך החסד הנמצא בקרבו, כי ח"ו שאברהם יבקש בדבר אשר יבין בשכלו אשר לא כן ראוי להיות כי שפת אמת תכון לעד וכל בקשתו היה באמת כפי אשר הבין בקרבו עד כמה גדול מדת החסד, והוא בכל כוחו הלך במדה זו להדמות כאשר יוכל ועל כן לא ביקש כי אם שינצלו הצדיקים כי עד כאן הגיע חסדו, אבל הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו המרובין השיבו בגודל חסדיו בכמה פנים אשר אם יהיה בסדום נ' צדיקים, צדיקי נובלי (שם שם, ט'), ובתוך העיר רק לפי ערך עירם וכאשר כתבנו שכל חטאם יהיה מצד היצר הרע ואף על פי כן ונשאתי לכל המקום בעבורם, וגם הרשעים הגמורים אציל בזכותם. וכאשר שמע אברהם אבינו עגמה נפשו עליו ורעדה יאחזנו לומר ראה עד כמה הגיע חסדי המקום ברוך הוא ואני לא עשיתי על אחת מהנה בשום פנים ומה אני ומה ימי חיי כיון שלא הגעתי עדיין למדת החסד לא מניה ולא מקצתו והגדיל עליו גדולת הבורא בראות מדת חסד כזה אשר הגדיל למעלה. ולכן אמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני שם אדנ"י כי אני לא בקשתי רק שעל ידי החסד יוסר הדין מעל הצדיקים כי עד כזה הגדיל חסדי ולא יותר, ולכן ואנכי עפר ואפר, כלומר עתה אני רואה שאיני נחשב לכלום בראותי אשר כל חסדי כציץ השדה ומעשי אינם לכלום נגד מדת הבורא יתברך וכתיב והלכת בדרכיו וצריך להדבק במדותיו ועל כן איני נחשב לכלום ואיני כדאי עוד מלבקש רחמים, רק בדרך שאלה אשאל מאתו.

אולי יחסרון וגו'. פירוש איך תתנהג ועד כמה תגדל חסדך וצריך אני לשאול זאת בכדי שאדע מדת טובך ורוב חסדיך ואראה להתנהג כך כאשר אוכל או לידע גדולתך מזה. ושאל עד קצה האחרון לומר התשחית את כל העיר פירוש גם הצדיקים אשר בקרבה והשיבו ה' לא אשחית פירוש לא אשחית כלל אף הרשעים ויצילו הצדיקים את הרשעים. וכן להלן ויוסף עוד לדבר וגו' אולי ימצאון שם ארבעים וגו' ולא מצינו עוד שום בקשת רחמים כי אם בדרך שאלה אם יהיה כך איך יהיה והכל לידע עד כמה יגיעו חסדי המקום בכדי להדביק במדותיו ברוך הוא כאשר יוכל. והיה כן עד עשרה, שהשיבו הקב"ה לא אשחית בעבור העשרה. והיתה בקשתו עד עשרה לפי שהיה סבור שיש שם לוט ואשתו וד' בנותיו וד' חתניו כמאמר חז"ל (בבראשית רבה מ"ט, י"ג) והגם שידע אברהם שאינם צדיקים כל כך שיהיו ראוין להציל גם את אחרים בשבילם מכל מקום סמך על דבריו של הקב"ה שאמר בתוך העיר וכו' כאשר פירשנו וסבור שלוט ובנותיו וחתניו על כל פנים אינם רשעים כל כך כי אם מכוחות היצר הרע ולא מצד עצמן.

וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו. פירוש שהלך ה' במסקנא זו כאשר כלה לדבר אל אברהם, פירוש כאשר היה סוף דברו לאברהם לומר אם ימצא עשרה לא ישחית וכשלא מצא על כל פנים הציל הצדיקים הוא לוט ואשתו שהיו צדיקים בתוך העיר כנזכר ומה גם שבזכותו ניצול גם עיר אחת היא צוער שאמר לו המלאך הנה נשאתי את פניך גם לדבר הזה לבלי הפכי את העיר, והכל בגודל חסדו וטובו, ועל כן ואברהם שב למקומו שאברהם שב למקום החסד הגדול לראות לעשות חסד להוסיף מאשר עשה עד עתה בכל היכולת כי ראה את מעשה ה' הגדול והנורא ברוב חסדיו.