עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. ולא הסריח בשר הקודש מעולם כו': ביאור הענין כי בשר הקודש הוא כמד"א וצאצאיו חתם באות ברית קודש. והנה בודאי במקדש באו שמה אנשים ונשים וכו' וזה הנס שלא בא שום הרהור נדנוד עבירה לא לאנשים ולא להנשים בהרהור כלל:
And it is written in the Talmud, even if a snake is wound around his foot, he should not cease. And this is because
2
ולא הסריח בשר הקודש: קאי על האנשים כנ"ל וביותר צריך ליזהר מזה בימים האלו הם ימי תמוז וחצי אב טבת וחצי שבט. דעלייהו כתיב ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה. הוא העובד את ה' לאמר זנתה תמר כלתך. "תמר הוא לשון תמורה. כלת"ך הוא לשוו תאוה כמו כלתה נפשי לתאוה. ור"ל שבאלו השלשה חדשים מתגברים כחות הטומאה והקליפות בעולם ומתגברים החמדות ותאות זרות בעולם. וזה זנתה תמר כלתך. ר"ל התאות והחמדות הקדושות נתחלפו בתאות נכריות. ויאמר הוציאה ותשרף. ר"ל שאלו התאות זרות צריך לשרוף אותם בכח הקדושה ולהבות אש שלהבת י"ה וגם באלו החדשים צריך (ליזהר) כי ניסן הוא הראש ואייר וסיון הם האזנים ותמוז ואב הם העינין. ואלול הוא (החוטם) ועליו כתוב ותהלתי אחטם לך:
3
ולא נראה זבוב בבית המטבחים. כמד"א זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. הם המחשבות זרות ורעות המתרגשות לבא בעולם. וקאי על הכהן שהיה אוכל הקדשים שלא נראה זבוב על שלחנו והיה אוכל בקדושה ובטהרה כי כן צריך להיות אכילת האדם דוגמת הקרבן שלמעלה בלא שום פסול מחשבה כלל וכלל. כי עתה בעת צרותינו השלחן הוא במקום מזבח והמאכל הוא דוגמת הקרבן. ולכן צריך האדם לקדש עצמו בקדושה יתירה ובמחשבות קדושות וטהורות שיהיה הלחם אשר הוא אוכל דוגמת הקרבן בלי שום מחשבת פסול ד"א כלל ותשבע נפשו מאכילת קודש. ואז גם הזיווג יהא בקדושה ולהוציא זרע בירך ה' עבדים להשי"ת. ואם לא יקדש עצמו בעת האכילה רק יאכל כמאכל בהמה רק למלאות תאותו גם הזיווג הוא כן מעשה בהמה כ"א למלאות תאותו. ואגב הבנים אשר יוליד יהיו מלאים מתאות נוכראים. כדאיתא בש"ס ותזנה פלגשו עליו פליגי בה אמוראי חד אמר זבוב מצא בקערה. וחד אמר נימא מצא. ולא פליגי. זבוב בקערה ונימא באותו מקום. ר"ל כי בודאי זה האיש היה קדוש וטהור וצלול במחשבתו הזכה ומעולם לא בא לו מחשבה זרה הן באכילה והן בשאר עניני העולם. ועכשיו שבא לו איזה הרהור רע בעת אכילתו והבין שלא מצד עצמו הוא רק מצד פלגשו. ועי"כ מצא נימא. ר"ל אף בעת הזיווג בא לו קצת נדנוד הרהור חוץ. וזה באלישע לא נראה זבוב על שלחנו. ואיתא במדרש מעשה בחסיד אחד רחוק מירושלים שהביא מנחה לביהמ"ק וראה הכהן קמץ מלא קמצו ונתן על המזבח ושאר אכל התרעם עליו אמר כלום נפלתי כ"כ עליו שהכהן יאכל. וקשה וכי החסיד לא היה יודע דין המנחה המפורשת בפסוק אלא דהענין הוא כי בודאי עם הקרבן שמקריבין בזה נתעלה כח המקריב ובא לו הארה גדולה. וזה החסיד ראה שהקריב הקומץ נתבשם מחשבתו ובא לו הארה גדולה ומזה שאכל הכהן לא הרגיש עוד וסבר שגם באכילת הכהן צריך לעורר מחשבתו בלבו כמו בהקרבה אך דהמניעה הוא מחמת מחשבת הכהן שאינה אוכלה בקדושה. לזה נתרעם עד שנחמוהו חביריו וא"ל שאינו צריך כי אם להקרבת הקומץ והשאר יאכל הכהן בעצמו ואין צריך להמשיך לו ממנו שום קדושה. אבל ודאי הכהן אוכל בקדושה כדכתיב בקודש הקדשים תאכלנו:
4
ולא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ. פירשו המפרשים כי ביום כפור הוא יום הקדושה ויש קנאה לעולמות התוהו. ומזה היה יכול לסבב שיארע איזה מקרה לכה"ג נעשה נס ולא היה. א"י שלא היה עובד עבודת יוה"כ בדרך מקרה רק במחשבה זכה וכשירה לעבודת השם יתברך ויתעלה:
5
ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה. עץ הוא לשון עצה היעוצה שהאדם מחשב ומתבונן תמיד איך לעבוד את בוראו ית"ש וזהו וערך עליו עצים בבקר. שהכהן היה צריך בכל יום לסדר אותן העצות והמחשבות קדושות שיעבוד בהם את בוראו כל היום. ולא כבו הגש"מים. ר"ל אותן דברים הגשמיים. כי באו למקדש כמה אנשים לבקש על הצטרכותם כ"א מה שצריך ואותם הדברים הגשמיים לא היו מונעים את הכהנים מעבודתם ולא היו פוסקים מחשבת' רק עמדו על מעמדם ובמחשבתם הזכה בלהבות אש של עצי המערכה שסדרו בעצמן. ולזה הי' צריך שני גזרי עצים. עצה א' שיעבוד בו את הבורא כל היום. ועצה הב' להצטרכות העולם למלאות משאלותם לתת להם עצה הוגנת. הן בעבודת הבורא ית"ש והן שאר דברים הצריכים להם:
6
ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. הענין הוא כי בהמ"ק של מטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה וכשהקיטור עשן עולה לבהמ"ק של מעלה נתקבל ברעוא קדם קוב"ה. ומזה בא השפע לכל העולמות. אבל כשהרוח היה מפזר את העשן לא עלה למעלה. וזהו הנס. וכתיב ואהיה להם למקדש מעט. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ובודאי שכל בהכ"נ ובהמ"ד מכוון כנגד בהכ"נ ובהמ"ד של מעלה והתפלות עולין למעלה לבהכ"נ ולבהמ"ד של מעלה. לכן צריך להזהר שלא לדבר בבהכ"נ שום דיבור קל חוץ מן התפלה כי כשמדבר דברים בטלים דומה כמי שמדבר עם המלך והופך פניו ממנו ואומר אדוני המלך אי אפשי לדבר עמך רק אדבר חפצי. ובזה הוי דוחק רגלי השכינה ח"ו ואף שאר העם המתפללין בכוונה תפלתן גם כן יוכל להיות שלא תקובל ח"ו תפלתם בעון האחרים ומכ"ש בשעת חזרת הש"ץ ובשעת קריאת התורה שצריך לשמוע דברי הש"ץ כי הוא דוגמת משה שעמד בהר סיני והשמיע הדיבור מפי הגבורה לישראל:
7
ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם. כי העומר נקרב בתחלת הספירה. ושתי הלחם בסוף הספירה. והם הבדיקות שצריך לבדוק עצמו ולפשפש במעשיו ולתקן בימי הספירה. ואם תקנו הספירה כראוי אז יצאו שלימים ולא נפסל העומר והשתי לחם. ואם ח"ו הי' איזה פגם בספירה שלא תקנו כראוי לה אז נפסל העומר ושתי הלחם ר"ל נפסל נפסק כמו פסל לך. ולזה היו מניפין השלחן לעולי רגלים בכדי שבהנפה זו יתפשט השפעה על עולי רגלים. ולזה היה חם ביום הלקחו להורות בזה שתמיד השגחת הבורא ית"ש על כנ"י להשפיע להם כל טוב והיינו חמימות האהבה על כנ"י ולא יצטנן לעולם. ועל ענין זה היו הכרובים מעורים זה בזה כנודע:
8
עומדין צפופים ומשתחוים רוחים. עיקר השתחויה הוא כריעת המחשבה והלב מפני שיחשוב בגדלות הבורא ית"ש. וכמ"ש החכם ר' יחיאל ז"ל וכל קומה לפניך תשתחוה כי לפני מלך ב"ו צריך להשתחות עם הגוף שיהא נראה כפוף. אבל הבורא ית"ש שהוא בוחן לבות יכולי' להשתחוות לפניו אף בקומה זקופה. רק להשפיל ולהכניע לבבו. וע"ז רומז התנא עומדין צפופים ואעפ"כ משתחוים רוחים. ר"ל שנרווח ונתרחב לבם ונתעלה בעבודת הבורא ובא להם הארה גדולה: (חסר)
9
ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים. שמכח הקדושה של בהמ"ק נמשך מזה שגם בירושלים לא הזיק נחש ועקרב. ולזה תלה העשרה נסים בביהמ"ק. ואיתא בגמר' אפילו נחש כרוך על עקבו אינו פוסק אבל עקרב פוסק. היינו כי נחש הוא קליפה המחממת לאדם באשין נוכראין בחמדות ותאוות זרות והיא המביאה מחשבות זרות לאדם ולזה לא יפסיק רק יתגבר עליו וישבור וישרוף אותם אבל עקר"ב הוא עק"ר בי"ת ר"ל שזו הקליפה פעולתה לעקור את האדם מבית מנוחתו היינו שלא יוכל לעמוד לפני בוראו. לא יתפלל עד אחר שע' כלום עד שיתישב דעתו עליו ויתגבר על כח הקליפה ויוכל לעמוד לפני הבורא יתברך שמו אז יחזור לתפלתו:
10
ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים. ע"ד שפירש מו"ר הקדוש מהד"ב זצ"ל מאמר מאי דעלך סני לחברך לא תעביד. זה הוא כל התורה כולה. ולכאורה שפיר יצדק זה על המצות שבין אדם לחבירו. אבל בין אדם למקום איך יצדק זה. אך האמת הוא כפרושו מה דעלך סני לחב"רך לא תעביד. ר"ל להתחברותך להקב"ה. זה לא תעבוד רק תעשה הכל שע"י מעשה זה תוכל להתחבר להקב"ה ובאמת זו היא כל התורה כולה כנ"ל בפ"ג. וזהו ולא אמר אדם לחבי"רו צר לי. ר"ל על התחברותו להקב"ה שהצר הוא היצ"הר מיצר לו המקום ללון בירושלי"ם בירא' ושלם רק כל אחד שהיה רוצה היה יכול בקל לעבוד ולהתחבר לה' ביראה ושלימות:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. ולא הסריח בשר הקודש מעולם כו':
ביאור הענין כי בשר הקודש הוא כמד"א וצאצאיו חתם באות ברית קודש. והנה בודאי במקדש באו שמה אנשים ונשים וכו' וזה הנס שלא בא שום הרהור נדנוד עבירה לא לאנשים ולא להנשים בהרהור כלל:
And it is written in the Talmud, even if a snake is wound around his foot, he should not cease. And this is because
ולא הסריח בשר הקודש: קאי על האנשים כנ"ל וביותר צריך ליזהר מזה בימים האלו הם ימי תמוז וחצי אב טבת וחצי שבט. דעלייהו כתיב ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה. הוא העובד את ה' לאמר זנתה תמר כלתך. "תמר הוא לשון תמורה. כלת"ך הוא לשוו תאוה כמו כלתה נפשי לתאוה. ור"ל שבאלו השלשה חדשים מתגברים כחות הטומאה והקליפות בעולם ומתגברים החמדות ותאות זרות בעולם. וזה זנתה תמר כלתך. ר"ל התאות והחמדות הקדושות נתחלפו בתאות נכריות. ויאמר הוציאה ותשרף. ר"ל שאלו התאות זרות צריך לשרוף אותם בכח הקדושה ולהבות אש שלהבת י"ה וגם באלו החדשים צריך (ליזהר) כי ניסן הוא הראש ואייר וסיון הם האזנים ותמוז ואב הם העינין. ואלול הוא (החוטם) ועליו כתוב ותהלתי אחטם לך:
ולא נראה זבוב בבית המטבחים. כמד"א זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. הם המחשבות זרות ורעות המתרגשות לבא בעולם. וקאי על הכהן שהיה אוכל הקדשים שלא נראה זבוב על שלחנו והיה אוכל בקדושה ובטהרה כי כן צריך להיות אכילת האדם דוגמת הקרבן שלמעלה בלא שום פסול מחשבה כלל וכלל. כי עתה בעת צרותינו השלחן הוא במקום מזבח והמאכל הוא דוגמת הקרבן. ולכן צריך האדם לקדש עצמו בקדושה יתירה ובמחשבות קדושות וטהורות שיהיה הלחם אשר הוא אוכל דוגמת הקרבן בלי שום מחשבת פסול ד"א כלל ותשבע נפשו מאכילת קודש. ואז גם הזיווג יהא בקדושה ולהוציא זרע בירך ה' עבדים להשי"ת. ואם לא יקדש עצמו בעת האכילה רק יאכל כמאכל בהמה רק למלאות תאותו גם הזיווג הוא כן מעשה בהמה כ"א למלאות תאותו. ואגב הבנים אשר יוליד יהיו מלאים מתאות נוכראים. כדאיתא בש"ס ותזנה פלגשו עליו פליגי בה אמוראי חד אמר זבוב מצא בקערה. וחד אמר נימא מצא. ולא פליגי. זבוב בקערה ונימא באותו מקום. ר"ל כי בודאי זה האיש היה קדוש וטהור וצלול במחשבתו הזכה ומעולם לא בא לו מחשבה זרה הן באכילה והן בשאר עניני העולם. ועכשיו שבא לו איזה הרהור רע בעת אכילתו והבין שלא מצד עצמו הוא רק מצד פלגשו. ועי"כ מצא נימא. ר"ל אף בעת הזיווג בא לו קצת נדנוד הרהור חוץ. וזה באלישע לא נראה זבוב על שלחנו. ואיתא במדרש מעשה בחסיד אחד רחוק מירושלים שהביא מנחה לביהמ"ק וראה הכהן קמץ מלא קמצו ונתן על המזבח ושאר אכל התרעם עליו אמר כלום נפלתי כ"כ עליו שהכהן יאכל. וקשה וכי החסיד לא היה יודע דין המנחה המפורשת בפסוק אלא דהענין הוא כי בודאי עם הקרבן שמקריבין בזה נתעלה כח המקריב ובא לו הארה גדולה. וזה החסיד ראה שהקריב הקומץ נתבשם מחשבתו ובא לו הארה גדולה ומזה שאכל הכהן לא הרגיש עוד וסבר שגם באכילת הכהן צריך לעורר מחשבתו בלבו כמו בהקרבה אך דהמניעה הוא מחמת מחשבת הכהן שאינה אוכלה בקדושה. לזה נתרעם עד שנחמוהו חביריו וא"ל שאינו צריך כי אם להקרבת הקומץ והשאר יאכל הכהן בעצמו ואין צריך להמשיך לו ממנו שום קדושה. אבל ודאי הכהן אוכל בקדושה כדכתיב בקודש הקדשים תאכלנו:
ולא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ. פירשו המפרשים כי ביום כפור הוא יום הקדושה ויש קנאה לעולמות התוהו. ומזה היה יכול לסבב שיארע איזה מקרה לכה"ג נעשה נס ולא היה. א"י שלא היה עובד עבודת יוה"כ בדרך מקרה רק במחשבה זכה וכשירה לעבודת השם יתברך ויתעלה:
ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה. עץ הוא לשון עצה היעוצה שהאדם מחשב ומתבונן תמיד איך לעבוד את בוראו ית"ש וזהו וערך עליו עצים בבקר. שהכהן היה צריך בכל יום לסדר אותן העצות והמחשבות קדושות שיעבוד בהם את בוראו כל היום. ולא כבו הגש"מים. ר"ל אותן דברים הגשמיים. כי באו למקדש כמה אנשים לבקש על הצטרכותם כ"א מה שצריך ואותם הדברים הגשמיים לא היו מונעים את הכהנים מעבודתם ולא היו פוסקים מחשבת' רק עמדו על מעמדם ובמחשבתם הזכה בלהבות אש של עצי המערכה שסדרו בעצמן. ולזה הי' צריך שני גזרי עצים. עצה א' שיעבוד בו את הבורא כל היום. ועצה הב' להצטרכות העולם למלאות משאלותם לתת להם עצה הוגנת. הן בעבודת הבורא ית"ש והן שאר דברים הצריכים להם:
ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. הענין הוא כי בהמ"ק של מטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה וכשהקיטור עשן עולה לבהמ"ק של מעלה נתקבל ברעוא קדם קוב"ה. ומזה בא השפע לכל העולמות. אבל כשהרוח היה מפזר את העשן לא עלה למעלה. וזהו הנס. וכתיב ואהיה להם למקדש מעט. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ובודאי שכל בהכ"נ ובהמ"ד מכוון כנגד בהכ"נ ובהמ"ד של מעלה והתפלות עולין למעלה לבהכ"נ ולבהמ"ד של מעלה. לכן צריך להזהר שלא לדבר בבהכ"נ שום דיבור קל חוץ מן התפלה כי כשמדבר דברים בטלים דומה כמי שמדבר עם המלך והופך פניו ממנו ואומר אדוני המלך אי אפשי לדבר עמך רק אדבר חפצי. ובזה הוי דוחק רגלי השכינה ח"ו ואף שאר העם המתפללין בכוונה תפלתן גם כן יוכל להיות שלא תקובל ח"ו תפלתם בעון האחרים ומכ"ש בשעת חזרת הש"ץ ובשעת קריאת התורה שצריך לשמוע דברי הש"ץ כי הוא דוגמת משה שעמד בהר סיני והשמיע הדיבור מפי הגבורה לישראל:
ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם. כי העומר נקרב בתחלת הספירה. ושתי הלחם בסוף הספירה. והם הבדיקות שצריך לבדוק עצמו ולפשפש במעשיו ולתקן בימי הספירה. ואם תקנו הספירה כראוי אז יצאו שלימים ולא נפסל העומר והשתי לחם. ואם ח"ו הי' איזה פגם בספירה שלא תקנו כראוי לה אז נפסל העומר ושתי הלחם ר"ל נפסל נפסק כמו פסל לך. ולזה היו מניפין השלחן לעולי רגלים בכדי שבהנפה זו יתפשט השפעה על עולי רגלים. ולזה היה חם ביום הלקחו להורות בזה שתמיד השגחת הבורא ית"ש על כנ"י להשפיע להם כל טוב והיינו חמימות האהבה על כנ"י ולא יצטנן לעולם. ועל ענין זה היו הכרובים מעורים זה בזה כנודע:
עומדין צפופים ומשתחוים רוחים. עיקר השתחויה הוא כריעת המחשבה והלב מפני שיחשוב בגדלות הבורא ית"ש. וכמ"ש החכם ר' יחיאל ז"ל וכל קומה לפניך תשתחוה כי לפני מלך ב"ו צריך להשתחות עם הגוף שיהא נראה כפוף. אבל הבורא ית"ש שהוא בוחן לבות יכולי' להשתחוות לפניו אף בקומה זקופה. רק להשפיל ולהכניע לבבו. וע"ז רומז התנא עומדין צפופים ואעפ"כ משתחוים רוחים. ר"ל שנרווח ונתרחב לבם ונתעלה בעבודת הבורא ובא להם הארה גדולה: (חסר)
ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים. שמכח הקדושה של בהמ"ק נמשך מזה שגם בירושלים לא הזיק נחש ועקרב. ולזה תלה העשרה נסים בביהמ"ק. ואיתא בגמר' אפילו נחש כרוך על עקבו אינו פוסק אבל עקרב פוסק. היינו כי נחש הוא קליפה המחממת לאדם באשין נוכראין בחמדות ותאוות זרות והיא המביאה מחשבות זרות לאדם ולזה לא יפסיק רק יתגבר עליו וישבור וישרוף אותם אבל עקר"ב הוא עק"ר בי"ת ר"ל שזו הקליפה פעולתה לעקור את האדם מבית מנוחתו היינו שלא יוכל לעמוד לפני בוראו. לא יתפלל עד אחר שע' כלום עד שיתישב דעתו עליו ויתגבר על כח הקליפה ויוכל לעמוד לפני הבורא יתברך שמו אז יחזור לתפלתו:
ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים. ע"ד שפירש מו"ר הקדוש מהד"ב זצ"ל מאמר מאי דעלך סני לחברך לא תעביד. זה הוא כל התורה כולה. ולכאורה שפיר יצדק זה על המצות שבין אדם לחבירו. אבל בין אדם למקום איך יצדק זה. אך האמת הוא כפרושו מה דעלך סני לחב"רך לא תעביד. ר"ל להתחברותך להקב"ה. זה לא תעבוד רק תעשה הכל שע"י מעשה זה תוכל להתחבר להקב"ה ובאמת זו היא כל התורה כולה כנ"ל בפ"ג. וזהו ולא אמר אדם לחבי"רו צר לי. ר"ל על התחברותו להקב"ה שהצר הוא היצ"הר מיצר לו המקום ללון בירושלי"ם בירא' ושלם רק כל אחד שהיה רוצה היה יכול בקל לעבוד ולהתחבר לה' ביראה ושלימות: