ר' ישמעאל בנו אומר. החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא וכו': חושך עצמו כענין שנאמ' במש"ר ע"ה שהקריב את משפטן לפני ה' בראותו שהן חושדין אותו ומהרהרין אחריו. א"י דקאי על התנהגות האדם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שאל יתנהג עם בני האדם במדת הדין ובדין תורה כי לפעמים יכשל ח"ו באיזה ענין איבה וגזל וכו' שידמה בעיניו שזו המעשה היא ישרה בעיניו והדין הוא כן ובאמת לא כן הוא. רק יתנהג לפנים משורת הדין בכל ענינים ויהיה וותרן כל מה דאפשר הן במעשה הצדקה והן בעסקי העולם אל יקמץ כלל כי מכח זה ימשיך עליו מדת וותרנות שגם מן השמים יוותרו עליו כדאיתא בגמ' ע"פ ישא ה' פניו אליך. אמר הקב"ה איך לא אשא להם פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והן מחמירים על עצמן עד כזית ועד כביצה: א"י החושך עצמו מן הדין כו' עד"ה ואתחנן אל ה'. ופירש"י אף שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים רק מתנת חנם ובזה חושך ממנו איבה רומז על עולמות התוהו וכמ"ש ואיבה אשית בינך ובין האשה וזה הנחש הקדמוני נק' איבה כי בהיותו תובע מן הקב"ה מן הדין אז מתעוררים עליו קטרוגים הם עולמות התוהו הנ"ל ומפשפשים במעשו באם הוא ראוי לזו הטובה אשר הוא שואל מה' ומכח זה לא יגיע אליו הטובה ההוא וגזל כי ע"י התפלה שאדם מתפלל ע"כ מעורר בזה שתרד השפעה למטה ומכח המסטינים שמתעוררים עליו כנ"ל ע"כ לא תגיע אליו והם גוזלין ממני אותה השפע היורדת ע"י התפלה זו אבל כשמבקש מתנת חנם בלי שום שכר כלל אזי לא יתעורר עליו שום קטרוג כלל ויחשוך ממנו איבה וגזל הנ"ל ואת"ל הלא כתיב והם בזרוע באי עדיך וכדאיתא בגמ' שהצדיקים נוטלין בזרוע מן הדין הן האמת כן הוא בודאי שזו ההשפעה שהבורא ית' משפיע אח"כ הוא בודאי מן הדין מכח מעשי האדם המוכרחים עליו וכדאיתא בגמ' למי נושא עון למי שעובר על פשע ובודאי הוא מדה כנגד מדה וכמו שאמרנו לעיל בחושך עצמו מן הדין שאין מתנהג עצמו בדין תורה רק במדת וותרנות גורם ג"כ שלמעלה ישפיעו לו כן בריוח אך מה שאמרנו הוא רק בערך האדם בעצמו שאל יתפלל לפני בוראו ית' שיתן לו השפעתו מן הדין כדי שלא יתגרו המסטינים עליו רק הכל בדרך חנינה וחמלה וחסד אבל באמת אמיתות השפעת הבורא עליו הוא בזרוע מן הדין מדה כנגד מדה ודו"ק: א"י החושך עצמו מן הדין בד"ז ובסיגנון אחר קצת דהנה כתיב הם בזרוע באי עדיך כי יש צדיקים שניזונים בחסדו של מקום ויש שניזונין בזרוע שבאים מכח מעשיהם נמצא אותן שניזונין בכח מעשיהם יוכל לבא איזה קטרוג על עבודתם שלא היה כראוי וגוזלין ההשפעה וגם יוכל לבא לידי שבועת שוא כדאית' בזוה"ק שהיצה"ר עושה דין עם הצדיק ומעורר עליו מה שעשה וכשהצדיק ההוא בתוקפו מכחיש. והפסק הוא שבועת ה' תהיה בין שניהם אבל אלו שניזונין בחסדו של מקום היינו מכח שכל עבודתם הוא ג"כ ע"ד צדקה עם הבורא ית"ש שעושים צדקה עם ברואיו ואינם מצפים לשום קבלת פרס בעבור שהם מושפלים בעצמם ואינם נחשבים בעיניהם לכלום לכן גם עליהם תבא השפעתו בצדקה ובחסד שלא בדין ואין שום מקטרג עליהם וזה ונתן לך רחמים ורחמך היינו שע"י הרחמים שהשי"ת נותן לאדם שירחם על ברואיו ועושה חסד עמהם עי"ז הוא מרחם על האדם ועושה חסד עמו וכשנותן לו ההשפעה אין כח לשום מקטרג לגזלה ועל אותן אמר אדומ"ו מ"א זצ"ל שאין דנין עמו כלל בעוה"ב לבעבור שכל עבודתו כ"א בדרך צדקה ועל חנם מה נדקדק עמו ופורק ממנו שבועות שוא הנ"ל וכדאי' במד"ר כד דמך ר' אבהו אחוי לי' י"ג נהרי אפרסמונא דכי' אמר אלו למי אמרו לאבהו אמר אני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי עם אלהי פי' י"ג נהרי אפרסמונא רומזים לי"ג מדות הרחמים והחסדים הגדולים והטהורים והי' מראין לו שזו נחלתו אמר לזה זכיתי בעבור שאני אמרתי כל ימי לריק יגעתי שעבודתי היתה לריק ותוהו ולא היתה חשובה בעיני שאקוה תשלום גמול עלי' ולא הי' עבודתי רק מצד החסד והחנינה לזה זכיתי לאלו החסדים העליונים כי לכאורה קשה וכי לא הי' ר' אבהו מאמין שיש שכר בעולם שהוא א' מי"ג עיקרים ומזה ראי' שאין דנין לצדיק כמו זה כי בודאי כשהי' מראין לו כל זה השכר סמוך למיתתו ואומרים לו שהוא שלו בודאי לא יתכן שידנוהו אחרי כן כי אם יבא לדין יכול להיות שלא יהא שלו אלא שבאלו אין דין כלל ואין מדקדקין עמהם כנ"ל: א"י החושך עצמו מן הדין ממש ולכאורה קשה הא איתא בש"ס הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית לז"א ה"דין ב"הא הידיעה ר"ל לא מכל דין אלא לפי ראות עיני הדיין וכמו במשה כשבאו בנות צלפחד במעמד הזקנים והעדה אל משה לאמר תנה לנו נחלה היה משה מבין שבאו לריב עמו אם יאמר להם שאין הדין עמהם יאמרו עליו שהטה דינם. ולזה ויקרב משה את משפטן לפני ה' וסילק עצמו מדינם וא"ת סוף סוף יוציאו לעז עליו אם יאמר להם שאין הדין עמהם שלבסוף כשהי' אומר להם כן בנות צלפחד דוברות ודאי הי' מאמינין לו מחמת טובתן. אבל אם לא כן היו מלעיזים עליו כי מי שומע אמרי אל בדברו עמו אל יקשה בעיניך כלל כי בודאי כשהי' הדבר יוצא מעם השי"ת הי' הכל מכירין כקטן כגדול שזה הוא דיבור השי"ת שהי' הדיבור יוצא מאליו והוא נתבטל בו אך שהדיבור היה מלובש בו וכן כל הנביאים הקדושים נתלהבו מאש הגדולה בהתייחד הדיבור אליהם ונתבטלו במציאות משא"כ נביאי השקר וזה הוא המסוה שהי' על פניו בבואו לדבר אל העם דברי ה' שם המסוה הוא המלביש של הדיבורים על פניו:
2
והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. י"ל הפירוש כמו שנפרש הפסוק זה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושבעה שערים בנפש וצריך האדם לשפוט את עצמו כגון העינים שלא לראות רק במקום שרשאין לראות והאזנים רק לשמוע ד"ת ומצות ובפה רק לדבר בד"ת ובתפלה והאדם נק' עיר כמ"ש בקהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט וצריך לשפוט ולהורות את עצמו את הדרך אשר ילכו בה ובפרט בימי הספירה ויותר בשבוע הששית שהוא צריך לתקן מדת היסוד שהוא בפסוק לך ה' הגדולה כו' כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא ובארעא כי מדת היסוד מרמז שהקב"ה הוא יסוד ועיקר דכל עלמין וזהו דאחיד בשמיא ובארעא וזהו הגס לבו בהוראה שמגיס דעתו ואומר שאינו צריך לשפוט את עצמו וסובר שאין מזיק את עצמו בראיה בעלמא ובאמת לא כן הוא: א"י ע"ד הפשוט כי כאשר מגיס דעתו קצת אז תיכף רוח שטות נכנס בלבו:
And one whose heart is presumptuous in giving a judicial decision, is foolish, wicked and arrogant (Avot 4:7). And one could understand this as it the verse 'You shall appoint judges and officers for your tribes.' And there are seven gates to the soul. And a person needs to judge themselves, such as the eyes should be turned to see only what is appropriate to be seen; and the ears should only listen to words of Torah and mitzvot, and the mouth should only speak words of Torah and prayer. And an individual is [also] called 'city', as it is written in Kohelet "a small city with a few men in it" (Ecclesiastes 9:14-15), and so one needs to judge and direct oneself towards the good path that they should take, particularly in the times of the counting of the Omer, and even more in the sixth week, when one has to fix the aspect of Yesod, which is symbolized by the verse "Yours, Ad-nai, are greatness, might, splendor, triumph, and majesty—yes, all that is in heaven and on earth; to You, Ad-nai, belong kingship and preeminence above all." (I Chronicles 29:11). And its targum [explanation, Zohar Bereshit 35:339] is "only One in heaven and earth", since Yesod hints that the Holy One of Blessing is the Yesod [basis] and the essence of all the worlds, and this is "only One in heaven and earth", and this is "And one whose heart is presumptuous in giving a judicial decision" is that they are presumptuous in thinking that they do not need to judge themselves, and that they think that do not impair themselves when they see inappropriate things, it is just seeing. And the truth is also found in the simple meaning: when one becomes arrogant and presumptuous, immediately a spirit of foolishness enters in one's heart.
ר' ישמעאל בנו אומר. החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא וכו':
חושך עצמו כענין שנאמ' במש"ר ע"ה שהקריב את משפטן לפני ה' בראותו שהן חושדין אותו ומהרהרין אחריו. א"י דקאי על התנהגות האדם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שאל יתנהג עם בני האדם במדת הדין ובדין תורה כי לפעמים יכשל ח"ו באיזה ענין איבה וגזל וכו' שידמה בעיניו שזו המעשה היא ישרה בעיניו והדין הוא כן ובאמת לא כן הוא. רק יתנהג לפנים משורת הדין בכל ענינים ויהיה וותרן כל מה דאפשר הן במעשה הצדקה והן בעסקי העולם אל יקמץ כלל כי מכח זה ימשיך עליו מדת וותרנות שגם מן השמים יוותרו עליו כדאיתא בגמ' ע"פ ישא ה' פניו אליך. אמר הקב"ה איך לא אשא להם פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והן מחמירים על עצמן עד כזית ועד כביצה:
א"י החושך עצמו מן הדין כו' עד"ה ואתחנן אל ה'. ופירש"י אף שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים רק מתנת חנם ובזה חושך ממנו איבה רומז על עולמות התוהו וכמ"ש ואיבה אשית בינך ובין האשה וזה הנחש הקדמוני נק' איבה כי בהיותו תובע מן הקב"ה מן הדין אז מתעוררים עליו קטרוגים הם עולמות התוהו הנ"ל ומפשפשים במעשו באם הוא ראוי לזו הטובה אשר הוא שואל מה' ומכח זה לא יגיע אליו הטובה ההוא וגזל כי ע"י התפלה שאדם מתפלל ע"כ מעורר בזה שתרד השפעה למטה ומכח המסטינים שמתעוררים עליו כנ"ל ע"כ לא תגיע אליו והם גוזלין ממני אותה השפע היורדת ע"י התפלה זו אבל כשמבקש מתנת חנם בלי שום שכר כלל אזי לא יתעורר עליו שום קטרוג כלל ויחשוך ממנו איבה וגזל הנ"ל ואת"ל הלא כתיב והם בזרוע באי עדיך וכדאיתא בגמ' שהצדיקים נוטלין בזרוע מן הדין הן האמת כן הוא בודאי שזו ההשפעה שהבורא ית' משפיע אח"כ הוא בודאי מן הדין מכח מעשי האדם המוכרחים עליו וכדאיתא בגמ' למי נושא עון למי שעובר על פשע ובודאי הוא מדה כנגד מדה וכמו שאמרנו לעיל בחושך עצמו מן הדין שאין מתנהג עצמו בדין תורה רק במדת וותרנות גורם ג"כ שלמעלה ישפיעו לו כן בריוח אך מה שאמרנו הוא רק בערך האדם בעצמו שאל יתפלל לפני בוראו ית' שיתן לו השפעתו מן הדין כדי שלא יתגרו המסטינים עליו רק הכל בדרך חנינה וחמלה וחסד אבל באמת אמיתות השפעת הבורא עליו הוא בזרוע מן הדין מדה כנגד מדה ודו"ק:
א"י החושך עצמו מן הדין בד"ז ובסיגנון אחר קצת דהנה כתיב הם בזרוע באי עדיך כי יש צדיקים שניזונים בחסדו של מקום ויש שניזונין בזרוע שבאים מכח מעשיהם נמצא אותן שניזונין בכח מעשיהם יוכל לבא איזה קטרוג על עבודתם שלא היה כראוי וגוזלין ההשפעה וגם יוכל לבא לידי שבועת שוא כדאית' בזוה"ק שהיצה"ר עושה דין עם הצדיק ומעורר עליו מה שעשה וכשהצדיק ההוא בתוקפו מכחיש. והפסק הוא שבועת ה' תהיה בין שניהם אבל אלו שניזונין בחסדו של מקום היינו מכח שכל עבודתם הוא ג"כ ע"ד צדקה עם הבורא ית"ש שעושים צדקה עם ברואיו ואינם מצפים לשום קבלת פרס בעבור שהם מושפלים בעצמם ואינם נחשבים בעיניהם לכלום לכן גם עליהם תבא השפעתו בצדקה ובחסד שלא בדין ואין שום מקטרג עליהם וזה ונתן לך רחמים ורחמך היינו שע"י הרחמים שהשי"ת נותן לאדם שירחם על ברואיו ועושה חסד עמהם עי"ז הוא מרחם על האדם ועושה חסד עמו וכשנותן לו ההשפעה אין כח לשום מקטרג לגזלה ועל אותן אמר אדומ"ו מ"א זצ"ל שאין דנין עמו כלל בעוה"ב לבעבור שכל עבודתו כ"א בדרך צדקה ועל חנם מה נדקדק עמו ופורק ממנו שבועות שוא הנ"ל וכדאי' במד"ר כד דמך ר' אבהו אחוי לי' י"ג נהרי אפרסמונא דכי' אמר אלו למי אמרו לאבהו אמר אני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי עם אלהי פי' י"ג נהרי אפרסמונא רומזים לי"ג מדות הרחמים והחסדים הגדולים והטהורים והי' מראין לו שזו נחלתו אמר לזה זכיתי בעבור שאני אמרתי כל ימי לריק יגעתי שעבודתי היתה לריק ותוהו ולא היתה חשובה בעיני שאקוה תשלום גמול עלי' ולא הי' עבודתי רק מצד החסד והחנינה לזה זכיתי לאלו החסדים העליונים כי לכאורה קשה וכי לא הי' ר' אבהו מאמין שיש שכר בעולם שהוא א' מי"ג עיקרים ומזה ראי' שאין דנין לצדיק כמו זה כי בודאי כשהי' מראין לו כל זה השכר סמוך למיתתו ואומרים לו שהוא שלו בודאי לא יתכן שידנוהו אחרי כן כי אם יבא לדין יכול להיות שלא יהא שלו אלא שבאלו אין דין כלל ואין מדקדקין עמהם כנ"ל:
א"י החושך עצמו מן הדין ממש ולכאורה קשה הא איתא בש"ס הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית לז"א ה"דין ב"הא הידיעה ר"ל לא מכל דין אלא לפי ראות עיני הדיין וכמו במשה כשבאו בנות צלפחד במעמד הזקנים והעדה אל משה לאמר תנה לנו נחלה היה משה מבין שבאו לריב עמו אם יאמר להם שאין הדין עמהם יאמרו עליו שהטה דינם. ולזה ויקרב משה את משפטן לפני ה' וסילק עצמו מדינם וא"ת סוף סוף יוציאו לעז עליו אם יאמר להם שאין הדין עמהם שלבסוף כשהי' אומר להם כן בנות צלפחד דוברות ודאי הי' מאמינין לו מחמת טובתן. אבל אם לא כן היו מלעיזים עליו כי מי שומע אמרי אל בדברו עמו אל יקשה בעיניך כלל כי בודאי כשהי' הדבר יוצא מעם השי"ת הי' הכל מכירין כקטן כגדול שזה הוא דיבור השי"ת שהי' הדיבור יוצא מאליו והוא נתבטל בו אך שהדיבור היה מלובש בו וכן כל הנביאים הקדושים נתלהבו מאש הגדולה בהתייחד הדיבור אליהם ונתבטלו במציאות משא"כ נביאי השקר וזה הוא המסוה שהי' על פניו בבואו לדבר אל העם דברי ה' שם המסוה הוא המלביש של הדיבורים על פניו:
והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. י"ל הפירוש כמו שנפרש הפסוק זה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושבעה שערים בנפש וצריך האדם לשפוט את עצמו כגון העינים שלא לראות רק במקום שרשאין לראות והאזנים רק לשמוע ד"ת ומצות ובפה רק לדבר בד"ת ובתפלה והאדם נק' עיר כמ"ש בקהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט וצריך לשפוט ולהורות את עצמו את הדרך אשר ילכו בה ובפרט בימי הספירה ויותר בשבוע הששית שהוא צריך לתקן מדת היסוד שהוא בפסוק לך ה' הגדולה כו' כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא ובארעא כי מדת היסוד מרמז שהקב"ה הוא יסוד ועיקר דכל עלמין וזהו דאחיד בשמיא ובארעא וזהו הגס לבו בהוראה שמגיס דעתו ואומר שאינו צריך לשפוט את עצמו וסובר שאין מזיק את עצמו בראיה בעלמא ובאמת לא כן הוא: א"י ע"ד הפשוט כי כאשר מגיס דעתו קצת אז תיכף רוח שטות נכנס בלבו:
And one whose heart is presumptuous in giving a judicial decision, is foolish, wicked and arrogant (Avot 4:7). And one could understand this as it the verse 'You shall appoint judges and officers for your tribes.' And there are seven gates to the soul. And a person needs to judge themselves, such as the eyes should be turned to see only what is appropriate to be seen; and the ears should only listen to words of Torah and mitzvot, and the mouth should only speak words of Torah and prayer. And an individual is [also] called 'city', as it is written in Kohelet "a small city with a few men in it" (Ecclesiastes 9:14-15), and so one needs to judge and direct oneself towards the good path that they should take, particularly in the times of the counting of the Omer, and even more in the sixth week, when one has to fix the aspect of Yesod, which is symbolized by the verse "Yours, Ad-nai, are greatness, might, splendor, triumph, and majesty—yes, all that is in heaven and on earth; to You, Ad-nai, belong kingship and preeminence above all." (I Chronicles 29:11). And its targum [explanation, Zohar Bereshit 35:339] is "only One in heaven and earth", since Yesod hints that the Holy One of Blessing is the Yesod [basis] and the essence of all the worlds, and this is "only One in heaven and earth", and this is "And one whose heart is presumptuous in giving a judicial decision" is that they are presumptuous in thinking that they do not need to judge themselves, and that they think that do not impair themselves when they see inappropriate things, it is just seeing. And the truth is also found in the simple meaning: when one becomes arrogant and presumptuous, immediately a spirit of foolishness enters in one's heart.